"הרופא שלי אמר לי לרדת במשקל"

תרגום מאמר שהתפרסם ב- The Lancet

מחברת המאמר: Dr. Lauren Hartman

Aspen Grove Adolescent & Young Adult Medicine, Berkeley, CA, USA

על ד"ר לורן הרטמן

ד"ר הרטמן מוסמכת בשתי התמחויות רפואיות, ברפואת מתבגרים וברפואת ילדים. היא ידועה בגישה הממוקדת במטופל, ומקדישה את הקריירה שלה לתמיכה בבני נוער, במבוגרים צעירים וביקיריהם במהלך ההתמודדות עם תקופת ההתבגרות.

היא שואפת להתמקד בחוזקות של כל מטופל ולטפח תחושת תקווה, כדי לסייע להם לחיות חיים בריאים ומלאי סיפוק ככל האפשר.

המאמר

"הרופא שלי אמר לי לרדת במשקל". כרופאת ילדים וכמומחית לרפואת מתבגרים העובדת בארצות הברית ומתמחה בהפרעות אכילה, אני שומעת לעיתים קרובות גרסה כלשהי של המשפט הזה כאשר אני שואלת צעירים המתמודדים עם הפרעות אכילה מה היה הגורם הראשוני שהוביל לשינוי בדפוסי האכילה שלהם.

לעיתים קרובות הם מספרים שזה קרה במהלך ביקור אצל הרופא לצורך בדיקה שגרתית או בדיקה רפואית לקראת פעילות ספורטיבית, כאשר הרופא הביע דאגה מכך שמשקלם או מדד מסת הגוף (BMI) שלהם היו גבוהים מדי.

הערה כזאת מגיעה בדרך כלל מרופא שהם מכירים זמן רב ושהם נותנים בו אמון. כאשר מטופלים מתארים בפניי את המפגשים האלה, אפשר לשמוע את הרגש בקולם, ולעיתים קרובות עיניהם מתמלאות דמעות.

המטופלים שאני פוגשת בשל הפרעות אכילה סיפרו לי שהם יוצאים מהפגישה אצל הרופא עם תוכנית ״להיות בריאים יותר״. סוכר, פחמימות, בשר, מוצרי חלב או כל דבר אחר שהם מאמינים שייתכן שגרם למשקלם הנוכחי — מופחתים או מוצאים לחלוטין מהתפריט. עם זאת, דיאטות והגבלת צריכת המזון הן גורמי סיכון להתפתחות הפרעות אכילה, במיוחד בקרב מתבגרים.

חשוב להבהיר: רופאים כמעט אף פעם אינם משתמשים במילים המפורשות ״לעשות דיאטה״. אבל צעירים עלולים לפרש שיחה על כך שמשקלם ״גבוה מדי״ או ״מעורר דאגה״ כהמלצה להתחיל בדיאטה לירידה במשקל.

חלק מהמטופלים הנמצאים בטיפול בשל הפרעת אכילה מדווחים ש"מסרים נגד השמנת יתר״, שלעיתים הגיעו מאנשי מקצוע בתחום הבריאות, מילאו תפקיד בהתפתחות הפרעת האכילה שלהם.

מטופלת צעירה אחת, שהפרעת האכילה שלה גרמה לסיבוכים רפואיים חמורים, סיפרה לי על השיחה שהייתה לה עם רופאת הילדים שלה. היא אמרה, בתובנה מרשימה למדי: ״הרופאה שלי אמרה לי לרדת במשקל, אבל הלוואי שהיא הייתה אומרת לי מה אני אמורה לעשות. לא ידעתי, אז חזרתי הביתה וחיפשתי באינטרנט. שם למדתי שאני יכולה פשוט להקיא את כל מה שאכלתי…״

הדבר האחרון שאני רוצה שכל רופא או רופאה שקוראים את הדברים האלה יחשבו הוא שאני שופטת אותם. אלה אנשי מקצוע מצוינים, בעלי חמלה, שאכפת להם מאוד מהמטופלים שלהם. הם גם נאלצים להתמודד עם מערכת שמעבירה מסרים סותרים.

מצד אחד, קיים המסר שמשקל גוף גבוה יותר נמצא במתאם עם תוצאות בריאותיות גרועות, ושעל מערכת הבריאות מוטלת החובה לסייע בהפחתת המשקל ולהתמודד עם עודף משקל והשמנת יתר בקרב ילדים.

עם זאת, יש הטוענים שהמונחים ״עודף משקל״ ו״השמנת יתר״ הופכים את ממדי הגוף לעניין רפואי ומתייחסים לשונות טבעית בגודל הגוף כאל פתולוגיה, מסגור שעלול, שלא במתכוון, לתרום לסטיגמה סביב משקל ולהפרעות באכילה.

מן הצד האחר עומדת הידיעה ששכיחותן של הפרעות האכילה הולכת וגדלה ברחבי העולם, כאשר 22% מהילדים והמתבגרים מפגינים דפוסי אכילה לא תקינים, והשיעורים הגבוהים ביותר נצפים בקרב נערות בעלות BMI גבוה יותר.

זוהי דילמה שקלינאים מתמודדים איתה מדי יום. נקודת המבט שלי נובעת מכך שביליתי את כל הקריירה שלי בטיפול בסיבוכים החמורים של הפרעות אכילה, ואני מודעת לכך שגם לי יש הטיות משלי.

אחוזוני BMI לא נועדו למטרות אבחנתיות, ובכל זאת נעשה בהם לעיתים קרובות שימוש כמדד חלופי לבריאות. ההסתמכות על BMI עלולה להיות בעייתית במיוחד במסגרות רפואיות של ילדים.

 BMI הוא חישוב פשוט שאינו משקף את השונות האישית בהרכב הגוף ובמערכת השריר-שלד. הוא גם אינו מביא בחשבון את העובדה שילדים מרקע גזעי, אתני וגנטי שונה עשויים להיות בעלי מאפיינים שונים של הרכב הגוף, כאשר כל אלה עשויים להיות תקינים ובריאים.

בנוסף לכך, אנשי מקצוע בתחום הבריאות אינם יכולים להסתמך על סיווגי BMI כדי לסייע בחיזוי תוצאות בריאותיות עתידיות אצל צעירים. מחקרי אוכלוסייה גדולים מצאו שהשימוש ב-BMI כדי לקבוע מי עשוי להזדקק להתערבות רפואית עלול להביא לסיווג שגוי של אנשים בריאים כלא-בריאים על סמך ממדי גופם, ובו בזמן להחמיץ אנשים שעשויים להזדקק לתמיכה רפואית משום שה-BMI שלהם אינו עומד בסף שרירותי כלשהו.

ובכל זאת, למרות החששות הגוברים בנוגע לערך של השימוש ב-BMI כמדד, אנשי מקצוע רפואיים מקבלים תמריצים להמשיך להשתמש בו. רשומות רפואיות אלקטרוניות כוללות תזכורות לתעד את ה-BMI  ולתת ייעוץ בנוגע אליו. במערכת הבריאות האמריקאית, מידע כזה קשור גם לקבלת החזר כספי מחברות הביטוח.

הסיבה העיקרית לכך שרוב הרופאים מקדישים זמן לשיחה עם מטופלים על משקל ועל BMI היא האמונה הכנה שלהם שעיסוק בנושאים אלה משפר את הבריאות. עם זאת, עדיין קיים פער בהבנה כיצד להתמודד בצורה המיטבית עם ערכים אלה, מבלי להנציח שלא במתכוון סטיגמה סביב משקל, שעלולה להחמיר את המצב הבריאותי.

סטיגמה סביב משקל היא גורם סיכון עצמאי להתפתחות יתר לחץ דם, עלייה ברמת הגלוקוז בדם, כאב כרוני, דלקת מפרקים ואי-פוריות, גם לאחר התאמה ל-BMI. אצל חלק מהאנשים, סטיגמה סביב משקל עלולה גם לתרום להפרעות במצב הנפשי או להחמיר אותן, ובהן דיכאון, חרדה, שימוש בחומרים, פגיעה עצמית ומחשבות או התנהגות אובדנית.

יתר על כן, אנשים שחוו סטיגמה סביב משקל במסגרת רפואית עלולים להימנע מלחזור לרופא. כאשר הם בכל זאת פונים לקבלת טיפול, הם עלולים להסס יותר לתת אמון ברופא שלהם.

הדבר מדאיג במיוחד ברפואת ילדים, שבה להדרכה לקראת העתיד ולמניעה יש תפקיד מרכזי בקידום בריאות לאורך כל החיים. כאשר ילדים או הוריהם חוו שיפוטיות או בושה בנוגע למשקל שלהם, גדל הסיכוי שהם יימנעו מבדיקות רפואיות שגרתיות. כתוצאה מכך עלולים להתפספס בדיקות סקר, חיסונים עלולים להינתן באיחור, ופוחתים גם הסיכויים לזהות מצבים רפואיים בשלב מוקדם.

אני גם חוששת שסטיגמה סביב משקל עלולה להתחזק בעקבות השינויים המתרחשים בתחום ההתערבויות לירידה במשקל. בארצות הברית קשה להדליק את הטלוויזיה, להאזין לפודקאסט או להשתמש ברשתות החברתיות מבלי להיתקל בפרסומות לאגוניסטים לקולטני GLP-1. אגוניסטים לקולטני GLP-1 הם משפחת תרופות המחקות את פעולת ההורמון הטבעי  GLP-1. הן מעודדות הפרשת אינסולין, מפחיתות את ייצור הסוכר בכבד, מאטות את התרוקנות הקיבה ומגבירות את תחושת השובע, ולכן משמשות לטיפול בסוכרת מסוג 2 ולירידה במשקל. תרופות נפוצות בקבוצה: אוזמפיק / ויגובי, מונג'רו / זפבאונד, סקסנדה / ויקטוזה.

אלה התערבויות יעילות לטיפול במחלות קרדיו-מטבוליות ומהוות התקדמות חשובה בתחום הטיפול. עם זאת, אני מודאגת מההשפעה של שיווק ושל מסרים ברשתות החברתיות, המבוססים על שכנוע מטופלים שגופם הגדול יותר הוא בעיה שיש לתקן.

המטופלים הצעירים שלי מקבלים מהחברה מסר ברור שממדי גוף גדולים יותר אינם מקובלים ושיש צורך להקטין אותם. הדבר מדאיג מכמה סיבות. גופם של צעירים עדיין גדל ומתפתח, ועלייה במשקל בשלב זה של החיים אינה רק נורמלית, אלא גם צפויה.

גיל ההתבגרות הוא גם תקופה חשובה להתפתחות דימוי הגוף והזהות, ואלה עלולים להיפגע בשל מסרים בלתי פוסקים שלפיהם הגוף צריך להיות קטן יותר.

לאן ממשיכים מכאן?

אולי נוכל להתחיל בהכרה בהשלכות הלא-מכוונות של הגישה המסורתית, המעמידה את המשקל במרכז. ביום הראשון שלי בבית הספר לרפואה, לפני 24 שנים, אמר לנו הדיקן: ״מחצית ממה שאתם לומדים בבית הספר לרפואה תופרך בהמשך. הדילמה היא שאנחנו לא יודעים איזו מחצית זו תהיה.״

הכרה בנזק אינה אומרת שהיו לנו כוונות רעות או שלא היינו רופאים טובים. במקום זאת, היא מאשרת שהרפואה מתפתחת ושאנחנו ממשיכים להבין טוב יותר כיצד להעניק טיפול רפואי. זוהי מחויבות לבחון מחדש את מה שלמדנו ולהביא בחשבון את הגורמים המורכבים שקובעים את תוצאות הבריאות.

חשוב להפריד בין משקל לבין בריאות ולשאול האם עבור ילדים ומתבגרים המשקל הוא מוקד בעל משמעות קלינית במהלך ביקורים רפואיים. במקום זאת, נוכל לנצל את הזמן המוגבל שיש לנו עם מטופלים צעירים כדי להתייחס למדדי בריאות המועילים לכולם.

חלק מהמדדים הללו הם מדדים של בריאות מטבולית, כגון לחץ דם (באמצעות שרוול בגודל מתאים), רמות כולסטרול וריכוזי גלוקוז בדם. מעבר לסימנים חיוניים ולערכי מעבדה, נוכל להתמקד בכושר הגופני, ובמיוחד במרכיבי הכוח, הגמישות והסבולת האירובית, וכן במרכיבים הביו-פסיכו-סוציאליים של הבריאות: איכות השינה, בריאות הנפש וקשרים חברתיים.

יש גם ערך להצבת המשקל, ה-BMI ועקומות הגדילה בהקשר הנכון עבור המטופלים הצעירים שלנו ובני משפחותיהם. עקומות הגדילה נועדו לשמש כלי למעקב אחר מסלולי הגדילה האישיים של הגובה והמשקל. למרבה הצער, חלק מההורים והמטופלים עלולים להבין אותן באופן שגוי, והן עלולות לגרום נזק, במיוחד כאשר משתמשים בהן כדי להנציח אידיאל של ממדי גוף מסוימים או כדי להשוות בין אנשים.

במהלך שיחות עם מטופלים על גדילה והתפתחות תקינות ובריאות, אנשי מקצוע רפואיים יכולים להסביר למטופלים ולמשפחותיהם שילדים בריאים שונים זה מזה בממדי הגוף ובצורתו, וכי האחוזון ה-50 או אחוזון נמוך יותר אינם יעד שכל אחד צריך לשאוף אליו.

המסגור המחודש הזה אינו נטול מתחים. אנשי מקצוע רפואיים המתמקדים במחלות הקשורות לעודף רקמת שומן סבורים לעיתים קרובות, ובצדק מבחינתם, שמשקל הוא עניין רפואי לגיטימי, עמדה שאני מכבדת, אך בה בעת אני חשה מחויבות נלהבת לא פחות למניעת הפרעות אכילה וסטיגמה סביב משקל.

ההשקפות המתחרות הללו יוצרות מעין הסתגרות מקצועית בין תחומי הרפואה השונים, אף שהפער ביניהם צר יותר מכפי שנדמה. לא לכל אדם בעל גוף גדול יותר יש הרגלים הטעונים תיקון.

כאשר ממקדים את הטיפול במטרות משותפות, כגון פעילות גופנית מהנה המבוצעת בכמות הנאותה, שינה משקמת, ניהול מתחים, רמת אנרגיה וכושר אירובי, בלי להסתמך על מדדים הקשורים למשקל, נפתח מקום לגישה מורכבת ומאוזנת יותר.

אלה הם הגורמים שיוצרים יחד איכות חיים טובה ומתמשכת, ולא מספר המופיע על המשקל.

וירג'י טובר, מומחית מובילה לאפליה על בסיס משקל ולדימוי גוף, טענה: ״סופה של הסטיגמה סביב משקל לא תהיה סופה של הרפואה כפי שאנו מכירים אותה, אלא תחילתה של הרפואה כפי שתמיד נועדה להיות: ממוקדת בריפוי, אנושית וצודקת.״

אנשי מקצוע רפואיים רוצים שהמטופלים שלהם יהיו בטוחים ובריאים, ויזכו ליחס מכבד. אין ספק שכולנו יכולים להסכים שילדים ראויים לגדול בעולם שבו הערך שלהם והיחס שהם מקבלים אינם נקבעים על פי ממדי גופם.

הקפדה על האופן שבו אנו משוחחים עם מטופלים צעירים על גופם ועל בריאותם יכולה לשנות את מסלול חייהם. יחד, אנחנו יכולים לעצב את חוויותיהם של ילדים ושל הדורות הבאים, כך שהם יקשרו את הביקור אצל הרופא למקום של כבוד, ריפוי וביטחון.

מקור:

Hartman L. “My doctor told me to lose weight”. The Lancet, Volume 408, Issue 10556 pp. 688-689August 22, 2026

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן