כתב העת “בתנועה”

דניאל מישורי

הצעות חוק שונות בשנים האחרונות נועדו לשפר את בטיחות רוכבי האופניים בישראל באמצעות חיוב השימוש באביזרי בטיחות. להצעות חוק כאלה השלכות על הרכיבה באופניים כפעילות גופנית עממית. הידועה שבהן היא חוק הקסדה לאופניים מ-2007 ,שבוטל חלקית בשנת 2011 .חוק זה גרר ויכוח ציבורי בשאלת התועלת שבקסדות אופניים בכלל ובסוגיית חיוב חבישת קסדות בחוק בפרט, שהתבסס על המחלוקת בנושאים אלה בספרות האקדמית בחו"ל. מאמר זה בוחן את הטיעונים העיקריים במחלוקת על קסדות האופניים ועל חוקי קסדה ומראה כי הם מתבססים על שני סוגים של טיעונים: טיעונים נקודתיים ועובדתיים בשאלת יעילות הקסדות או חוקי קסדה, וטיעוני "הקשר רחב", המתבססים על ההשלכות של חבישת קסדה ושל חוקי קסדה. טיעונים אחרונים אלה מאפיינים חשיבה מערכתית, הוליסטית, הנפוצה בשיח הסביבתי.

המחלוקת על חוק הקסדה עימתה למעשה תפיסות עולם (פרדיגמות) מדעיות שונות, אשר הקרינו גם על אפשרות בירור סוגיית המחלוקת על קסדות אופניים וחוקי קסדה בישראל. בין השאר, טענו המתנגדים לחוק הקסדה שבטיחות הרוכבים אינה תלויה באביזרי בטיחות אלא בסוגיות אחרות כמו תשתיות (שבילי אופניים), חינוך, תכנון עירוני ותחבורתי, ובעיקר במספר הרוכבים: בטיחות במספר. מאחר שלא נעשה בירור אמיתי של סוגיות הקשורות למחלוקת על חוק הקסדה, שאלות מהותיות בנושא בטיחות רוכבי האופניים בישראל עדיין מצפות למענה. בנסיבות אלה ספק אם היה מקום לחוק "פטרנליסטי" המתיימר לשפר את בטיחות הרוכבים, המתבסס על עובדות וטענות במחלוקת.

תארנים: אופניים, קסדות, חוק הקסדה, פטרנליזם, אתיקה, מדע, מחלוקות, מאבק ציבורי, ספורט עממי.

צפה כחוברת דיגיטאלית
הורדת המאמר כ-PDF
הורדת ציטוט לפי APA

סימה זך, עינת ינוביץ ונעמי בן-דור

מטרת המחקר היא לבחון את ההבדלים במוטיבציה לפעילות בשיעורי החינוך הגופני (חנ"ג) בין תלמידים הלומדים בבתי ספר שבהם קיימת תכנית בחירה בחינוך הגופני לבין בתי ספר שבהם אין קיימת תכנית בחירה, ואת ההבדלים בין בנים לבנות. בנוסף, ביקשנו גם לאתר נושאי לימוד מועדפים. במחקר השתתפו 536 תלמידי תיכון, בנים ובנות. בארבעה בתי ספר מופעלת תכנית בחירה בשיעורי חנ"ג ובארבעה אין תכנית בחירה. כלי המחקר היה שאלון לבדיקת מניעים לפעילות בשיעורי חנ"ג ותיאור של הרגלי הפעילות בשעות הפנאי. לא נמצאו הבדלים בין תלמידים שלמדו בכיתות שבהן תכניות בחירה לבין תלמידים שלמדו בכיתות ללא תכנית בחירה, ובין בנים לבין בנות בציון הכללי של שאלון המניעים. מניע היעילות העצמית והכושר הגופני והמניע החברתי חזקים אצל בנות יותר מאשר אצל בנים, וחזקים בקרב תלמידים הלומדים ללא תכניות בחירה לעומת אלה שלומדים בתכניות בחירה. מניע הנופש ופנאי בקרב תלמידים שלמדו עם אפשרות בחירה היה חלש לעומת אלה שלמדו בלי אפשרות בחירה. נמצאו חמש פעילויות מועדפות במיוחד: כושר גופני ומשחקי כדור וכן אתלטיקה, הליכה ומחול. נראה כי על פי תאוריית הנחישות העצמית מענה על הצורך בהשתייכות ועל הצורך בהצגת היכולת עולה בחשיבותו על המענה על הצורך באוטונומיה בקרב קבוצת הגיל שנבדקה. ייתכן אף שהשונות בין תכניות הבחירה בבתי הספר יש בה כדי להסביר חלק מן הממצאים. ראוי אפוא להבהיר מהי בחירה ראויה ולפעול למימושה.

תארנים: תכנית בחירה, מניעים לפעילות גופנית, שיעורי חינוך גופני

צפה כחוברת דיגיטאלית
הורדת המאמר כ-PDF
הורדת ציטוט לפי APA

אודי כרמי ויאיר גלילי

משמעות המונח "אלוף" ( (championהיא בעל הישגים, הצלחה ותהילה בשדה הספורט. בימי הביניים הייתה משמעותו שונה. אז שימש המונח בתחום הדו-קרב. בימי הביניים היה הדו-קרב הליך לגיטימי לבירורן של סוגיות משפטיות. הוא היה מנגנון שהמיר כוח גופני ומיומנות בחרב בצדק ובחוק. רעיון הדו-קרב המשפטי נעוץ בתפיסה שהאל הכול יכול קובע את תוצאותיו. מכיוון שהתוצאות היו, על פי האמונה, קבועות מראש, לא תמיד היה צורך שהתובע והנתבע יתייצבו בעצמם לדו-קרב. בעלי ממון שכרו שכירי חרב שלחמו את מלחמתם. שכירי החרב כונו champions (אלופים), על שם המקום )ה – campus-שדה הקרב) שבו התקיימו הקרבות. החשש מהתמודדות אישית עם "אלוף" היה כה גדול עד כי הביקוש לאלופים גדל והלך בהתמדה. במאה השש-עשרה נעלמו ה"אלופים" ממערכת המשפט באירופה. בתקופת הרנסנס חלו בדו-קרב שינויים רבים, שהיו חלק מתהליך היסטורי שכונה בפי נורברט אליאס, מי שזיהה את התהליך, "תאוריית התרבות".(Process Civilizing) ריטואלים, כדו-קרב, עברו תהליך שאותו כינה אליאס "ספורטיזציה" " .(Sportization)המונח "אלוף" רווח בימינו בהקשר של ספורט מודרני-תחרותי.

תארנים: ריטואלים, דו-קרב, אלופים, תאוריית התִרבות, ספורטיזציה.

צפה כחוברת דיגיטאלית
הורדת המאמר כ-PDF
הורדת ציטוט לפי APA

ישעיהו הוצלר

הידרותרפיה היא תחום עיסוק של אימון תנועתי במים בעל השלכות טיפוליות שההיסטוריה שלו ראשיתה בתקופת הרומאים וההווה שלו מציג פופולריות רבה מאוד כאחד הטיפולים המשלימים את הטיפול הרפואי הקונבנציונלי, או משמשים לו חלופה. בסקירת ספרות זו מתואר המצב העדכני של הספרות המחקרית העולמית תוך התייחסות לשתי שאלות מרכזיות: (א) אם ניתן לייחס להידרותרפיה אפקט מיטיב על סמך עדויות עובדתיות במצבי תחלואה נבחרים; (ב) אם עדויות עובדתיות מצביעות על אפקט של הידרותרפיה שהוא מיטיב יותר מהאפקט של שיטות טיפול "יבשתיות" באותם המצבים. הסקירה בוצעה באמצעות חיפוש ממוחשב במאגרי המידע PEDro ו-PUBMED ובניתוח ידני של הכותרים שאותרו. האפקטיביות של ההידרותרפיה נבחנה על סמך העדויות במחקרים שאותרו תוך התייחסות למצבים רפואיים מוגדרים ולשלושת תחומי היישום המוגדרים בסיווג הבין-לאומי של מצבי תפקוד ומוגבלות (International Classification of Function and Disability: ICF), ואלה הם: (א) מבנה ותפקוד; (ב) פעילות; (ג) השתתפות. העדויות שאותרו חלוקות בדבר שיעור התרומה הטיפולית בחתך מצבים רפואיים והשפעות טיפוליות. מרבית המחקרים היו לטווח קצר ולא עקבו אחר השפעות ארוכות טווח של ההתערבות. כמו כן במרבית המקרים שבהם הושוו הממצאים לטיפולים ביבשה לא נמצאה השפעה רבה יותר להידרותרפיה. עם זאת נמצא שבחלק מתחומי ההשפעה הטיפולית ניתן לייחס לטיפולי הידרותרפיה תרומה ייחודית. לפיכך מוצגות במאמר המלצות ספציפיות למחקרים שייערכו בעתיד ולפרקטיקה הטיפולית.

תארנים: מים, שחייה, טיפול, אימון.

צפה כחוברת דיגיטאלית
הורדת המאמר כ-PDF
הורדת ציטוט לפי APA

ברוך פורמן

פעילות ספורטיבית הייתה חלק בלתי נפרד מסדר יומה של תנועת הנוער בית"ר (ברית יוסף טרומפלדור) שייסד בשנת 1923 זאב ז׳בוטינסקי. עד שנת 1935 התאפיינה הפעילות הספורטיבית של בית"ר בשני תחומים עיקריים: 1 .הפעילות התמקדה בעיקר בספורט השימושי ובספורט המגן ולא בספורט התחרותי; 2 .הפעילות התבצעה בעיקר בתוך סניפי התנועה ולא מחוץ להם. בשנת 1935 חל מהפך בגישתם של ראשי התנועה הרוויזיוניסטית לעמדה זו, והפעילות הספורטיבית בתנועה החלה לשאת אופי ספורטיבי-תחרותי. היא השתתפה בפעילויות הספורט השונות שהתקיימו בפיקוח מוסדות וארגוני הספורט השונים שפעלו בתקופת "היישוב" בארץ. לאחר קום המדינה התרחבה פעילותה הספורטיבית של בית"ר גם ליישובי העולים. מטרת מאמר זה היא לתאר את הפעילות הספורטיבית שהתקיימה בבית"ר בכלל ואת השינויים שחלו בפעילות זו במהלך השנים ביישובי העולים ובמוסדות החינוך של התנועה בפרט.

תארנים: בית"ר, זאב ז׳בוטינסקי, ספורט בית"רי, בית"ר והעולים החדשים.

צפה כחוברת דיגיטאלית
הורדת המאמר כ-PDF
הורדת ציטוט לפי APA

שלומי גולדברג

בדומה לתנועות לאומיות אחרות, ה"ציונות" ראתה בספורט ובחינוך הגופני חלק חיוני בתהליך ההתעוררות הלאומית. ארגוני ספורט הוקמו במרכזים יהודיים רבים בתחילת המאה העשרים ושילבו פעילות ספורטיבית עם פעילות תרבותית וחברתית שהיו בה תכנים לאומיים. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה התחדדו ההבדלים בין הזרמים השונים ביישוב. גם ארגוני הספורט נטלו חלק בשיח החברתי והפוליטי ביישוב. באמצע שנות השלושים פעלו ביישוב שלושה ארגוני ספורט מובילים — "הפועל", "מכבי" ו"בית"ר" — שייצגו זרמים פוליטיים שונים. גם הציונות הדתית החלה להקים ארגונים ומוסדות עצמאיים שייצגו נאמנה את דרכה ואת מטרותיה. הקמת ארגון ספורט דתי הייתה לכאורה מציאות מתבקשת בין השאר כדי למנוע קשיים בהשתתפות צעירים דתיים בפעילות ארגוני הספורט של הזרמים האחרים. צעדים מעשיים להקמת ארגון כזה החלו רק בסוף שנות השלושים. הסיבה לעיכוב היא היחס המורכב של הציבור הדתי כלפי פעילות גופנית, שנתפס אז כרחוק מאורח החיים הדתי.

בעקבות מאורעות תרפ"ט והמצב הביטחוני הקשה ביישוב החלו צעירים שומרי תורה ומצוות להשתלב בארגון "ההגנה", ונוצרה הזדמנות לשינוי ולהקמת "אליצור". השתלבות אותם צעירים נתקלה בקשיים רבים בגלל חוסר התחשבות בצורכי החייל הדתי מצד המנהיגות הצבאית- פוליטית. קשיים אלה הובילו לחילון רב. ביזמת יחיאל אהרון אליאש, מנהל מחלקת הביטחון של "הפועל המזרחי", הוקמה אגודת הכשרה לצעירים דתיים במודל שפעל בהצלחה בארגוני הספורט שפעלו אז, ששימשו בין היתר גם מכשיר לגיוס צעירים לפעולות ההגנה על היישוב. במהלך שנת 1938 החל אליאש בהקמת ארגון ספורט דתי ששמו היה "משמרות אליצור". ראשי "הפועל המזרחי" ניסו לחקות את השימוש הפוליטי שנעשה בארגוני הספורט בידי הארגונים האחרים, ולפיכך נעשו ניסיונות להשתמש ב"אליצור" כארגון להשלטת סדר ומשמעת בדומה ל"פלוגת הסדרן" שהפעיל "הפועל". חברי "אליצור" השתייכו לכל המגזרים הדתיים והפוליטיים שפעלו ביישוב בשנים ההן, כולל צעירים רבים מבני הישיבות.

תארנים: אליצור, ספורט דתי, ספורט בתקופת המנדט, יחיאל אליאש, הפועל המזרחי.

צפה כחוברת דיגיטאלית
הורדת המאמר כ-PDF
הורדת ציטוט לפי APA

רחלי דנקנר, מאיה שדה, יובל חלד ויורם אפשטיין

בשנים האחרונות מסתמנת עלייה במספר הישראלים העוסקים בפעילות ספורטיבית בזמנם הפנוי, הן כתחביב הן מתוך מודעות הולכת וגוברת לבריאות. יש העוסקים בספורט תחרותי הכולל אימונים מפרכים ותחרויות קשות. העיסוק בפעילות ספורטיבית כולל לא פעם השתתפות בענפי ספורט עצימים המסכנים את בריאותו של המשתתף. עם זאת במשתתפים רבים המתאמנים כהלכה לקראת תחרויות בענפים מסוג זה עלולים להימצא תסמינים שהם לכאורה בעלי משמעות קלינית אך בפועל הם תגובה נורמלית והפיכה (גם אם לא בהכרח מומלצת). מאמר זה בא אפוא לתאר בפני הרופא הראשוני, המאמנים, החובשים, הפיזיותרפיסטים והקהל הרחב את השינויים הפיזיולוגיים והביוכימיים באתלטים חובבנים ומאומנים הנצפים לאחר ביצוע מאמץ גופני ממושך. התיאור מבוסס על תצפית שבוצעה בעת תחרות ״ חצי איש הברזל״. התחרות כוללת שחייה למרחק 2 ק״מ בים, רכיבה על אופני מירוץ למרחק של 90 ק״מ וריצה למרחק של 21 ק״מ. מבין 62 ספורטאים בני 22 עד 62 שנים, שמונה טריאתלטים מנוסים (7 גברים ואישה) בני 27־50 שנה השתתפו בתצפית. משך המאמץ נע בין 4 ל-6 שעות. הנבדקים מילאו שאלון, ודגימות דם ושתן נאספו בסמוך לזינוק ומיד בסיום התחרות, לאחר מתן הסכמה מודעת. המאמר מפרט שינויים פיזיולוגיים אפשריים לאחר מאמץ ממושך ומראה ששינויים אלו אינם בהכרח בעלי משמעות קלינית.

תארנים: ספורט, מדדים ביוכימיים, מאמץ גופני ממושך, מאזן נוזלים, מאזן אלקטרוליטים.

צפה כחוברת דיגיטאלית
הורדת המאמר כ-PDF
הורדת ציטוט לפי APA

עינת ינוביץ, רחל טלמור ורוני לידור

מתן הנחיות מילוליות (הוראה ישירה) הוא דרך הוראה שמורים לחינוך הגופני מרבים להשתמש בה בשיעוריהם: המורה מנחה את תלמידיו מה לעשות וכיצד לעשות זאת, ואלו ממלאים אחר ההנחיות ומתרגלים את המיומנות המוטורית הנלמדת. שני חסרונות עיקריים לשימוש בדרך הוראה זו: האחד, אימוץ דפוסי תנועה שאינם מתאימים ללומד ושהיה מעדיף אחרים, והשני — קשיים בהבנת ההנחיות ובתרגומן לשפת המעשה. כדי להתמודד עם שני החסרונות האלו של מתן הנחיות מועלית במאמר זה הטענה שיש לבחון (מחדש) את השימוש באחת מדרכי ההוראה שנחקרו בשנות השבעים של המאה הקודמת — דרך הלמידה מגילוי (discovery learning) — בשיעורים לחינוך הגופני כדרך הוראה המקדמת למידה בקרב לומדים בעלי מאפיינים מסוימים. ארבעה חלקים במאמר זה: החלק הראשון מתאר כמה מודלים ותאוריות שפותחו בחינוך ובחינוך הגופני המבטאים את עקרון השונות — תלמידים הם בעלי מאפייני חשיבה/למידה שונים ולומדים בדרכים שונות, ולכן על המורה להתאים את דרך הוראתו למאפיינים אלו; החלק השני מגדיר למידה מגילוי מהי ומתמקד בכמה ציוני דרך של חקירת דרך למידה זו בספרות החינוך; החלק השלישי סוקר כמה מחקרים על למידה מגילוי בתהליכי למידה של מיומנויות מוטוריות; החלק הרביעי דן בכמה השלכות של למידה דרך גילוי על החינוך הגופני.

תארנים: דרכי הוראה, מתן הנחיות, למידה דרך גילוי, למידה מוטורית.

צפה כחוברת דיגיטאלית
הורדת המאמר כ-PDF
הורדת ציטוט לפי APA