האם התערבות לעידוד הליכה פועלת באותה מידה באזורים בעלי נגישות גבוהה ונמוכה להליכה?

תקציר מחקר שפורסם ב-
The International Journal of Behavioral Nutrition and Physical Activity

תקציר של התקציר

רקע
יש צורך להרחיב את היקף המחקר הבוחן האם תוכניות לקידום הליכה פועלות באותה מידה ברמות שונות של נוחות ונגישות להליכה. מחקר זה בחן את הקשר בין מאפייני הנוחות להליכה בשכונת המגורים לבין נשירתם של משתתפים בוגרים מתוכנית לקידום הליכה המבוססת על תמריצים, וכן את השינויים במספר הצעדים בקרב המשתתפים שלא נשרו מהתוכנית.
שיטת המחקר
החוקרים בדקו נתונים של 30,530 משתתפים בני 40–74, שנרשמו לתוכנית הליכה המבוססת על תמריצים בעיר יוקוהמה, יפן. במסגרת התוכנית נדרשו המשתתפים להעלות נתונים על מספר הצעדים שלהם כדי להשתתף בהגרלה לקבלת תגמולים. תקופת המעקב נמשכה עד 48 חודשים.
נשירה מהתוכנית הוגדרה כאי-העלאת נתונים על מספר הצעדים במהלך ששת החודשים האחרונים של תקופת המעקב. מדדי נוחות ההליכה בשכונת המגורים כללו צפיפות אוכלוסייה, צפיפות צמתים, מגוון היעדים וכן מדד משולב שלהם — מדד נוחות ההליכה
Japan Postcode-level Walkability Index (JPWI)

תוצאות
במהלך תקופת המעקב (חציון: 28 חודשים), 62% מהמשתתפים נשרו מהתוכנית. בהשוואה למשתתפים שהתגוררו באזורים בעלי צפיפות הצמתים הנמוכה ביותר, בקרב אלו שהתגוררו באזורים בעלי צפיפות הצמתים הגבוהה ביותר, השנייה בגובהה והשלישית בגובהה, נצפו יחסי סיכונים לנשירה מהתוכנית שהיו נמוכים ב-7%, ב-6% וב-7%, בהתאמה.
באזורים שהיו בשליש העליון מבחינת צפיפות האוכלוסייה נמצא יחס סיכונים לנשירה שהיה גבוה ב־5%, בהשוואה לאזורים בעלי צפיפות האוכלוסייה הנמוכה ביותר.
מספר הצעדים, שהיה גבוה מ-7,000 צעדים ביום במהלך תקופת המחקר, ירד בין השנה הראשונה לשנייה, אך עלה מעט מהשנה השנייה לשלישית.
מסקנות
מגורים באזורים שבהם קיימת קישוריות גבוהה יותר בין הרחובות היו קשורים להתמדה גבוהה יותר בתוכנית, בעוד שהתוכנית הראתה יעילות כמעט דומה בכל הנוגע לשינויים במספר הצעדים בקרב המשתתפים שהמשיכו בתוכנית, גם כאשר התגוררו באזורים בעלי רמות שונות של נוחות להליכה. ממצאים אלה מצביעים על הצורך ביוזמות שיסייעו לשמור על ההתמדה בתוכניות תמריצים לעידוד הליכה, במיוחד בקרב אנשים המתגוררים באזורים שבהם קישוריות הרחובות נמוכה יותר.

רקע

פעילות גופנית מעניקה יתרונות בריאותיים רבים, כגון הפחתת הסיכון למחלות לב וכלי דם ולתמותה. למרות הצטברות הראיות בנושא זה, פעילות גופנית בלתי מספקת היא תופעה נפוצה, והעלאת רמת הפעילות הגופנית היא יעד מרכזי לבריאות הציבור.
כאשר בוחנים אסטרטגיות לקידום פעילות גופנית, להתמקדות בהליכה יש כמה יתרונות: היא אינה דורשת ציוד ייעודי, היא מתבצעת באופן שגרתי לצורכי פנאי ולתחבורה, והיא הצורה הנפוצה ביותר מבין הסוגים השונים של פעילות גופנית. לפיכך, עידוד אנשים ללכת עשוי להיות אמצעי יעיל להגדלת היקף הפעילות הגופנית.
אסטרטגיה יעילה לקידום הליכה היא מתן תמריצים כספיים. מטא-אנליזה של 12 מחקרים מבוקרים מצאה כי לתמריצים כספיים הייתה השפעה חיובית על מספר הצעדים היומי: מספר הצעדים עלה ב-607 וב-514 צעדים ביום במהלך תקופת ההתערבות ובתקופה שלאחר ההתערבות, בהתאמה.
באופן דומה, יעילותם של תמריצים כספיים נמצאה גם במחקרים תצפיתיים, שבהם המשתתפים נמצאים בדרך כלל במעקב במשך תקופה ארוכה יותר מאשר במחקרים מבוקרים. לדוגמה, מחקר שנמשך 12 חודשים והשתמש באפליקציה לטלפון נייד, שבמסגרתו קיבלו המשתתפים תמריצים דיגיטליים בתמורה לביצוע התנהגויות בריאות, מצא עלייה במספר הצעדים בקרב משתתפים שהשתמשו באפליקציה בתדירות גבוהה.
גם מחקר תצפיתי שנמשך שלוש שנים ביפן מצא כי תוכנית הליכה שכללה תמריצים, ובהם אפשרות לקבל שוברי מתנה, סייעה למבוגרים שהשתתפו בה לשמור על מספר הצעדים המומלץ ביפן.
עם זאת, שיעור ניכר מהמשתתפים נשר מתוכניות אלה. במחקר שנעשה באמצעות טלפון נייד, 40% מהמשתתפים שנכללו בניתוח הפסיקו להשתמש באפליקציה באופן סדיר, כלומר, השתמשו באפליקציה במשך פחות מ-24 שבועות מתוך 52 שבועות. גם המחקר היפני דיווח כי כשלושה רבעים מהמדגם לא היו בעלי נתוני צעדים תקפים, כלומר, לא יותר מ-16 ימים בחודש של איסוף נתונים, בעת המעקב.
שיעור נשירה כה גבוה מהווה איום משמעותי על יעילות התוכנית. נוסף על כך, אם שיעור הנשירה שונה בין אזורים, ההשפעה של התערבויות המבוססות על תמריצים כספיים עלולה להיות לא אחידה, ובכך להרחיב שלא במתכוון את הפערים ברמת הפעילות הגופנית בין אנשים החיים אזורים שונים.
מחקרים הראו באופן עקבי כי מאפיינים של הסביבה הבנויה קשורים לפעילות גופנית. הסביבה הבנויה רלוונטית לא רק לעצם העיסוק בפעילות גופנית, אלא גם לאופן שבו התערבויות לקידום פעילות גופנית פועלות.
מספר מחקרים בחנו את הקשר בין מאפייני הסביבה הבנויה לבין ההתמדה בהשתתפות בתוכנית. לדוגמה, מחקר שנערך בארצות הברית, שכלל התערבות הליכה בת 12 חודשים ובה 252 משתתפים, מצא כי זמינותם של מתקני הליכה בתוך מבנים, מרכזי פנאי ציבוריים בשכונה שבהם הליכון או מסלול הליכה מקורה, וכן מרכזי קניות שבהם ניתן לבצע הליכות, הנמצאים במרחק של עד 5 מייל מהבית, הייתה קשורה לרמת התמדה גבוהה יותר במהלך ששת החודשים הראשונים של תוכנית ההליכה.
לעומת זאת, מחקר קנדי שבחן התערבות הליכה בת 12 שבועות שניתנה באמצעות האינטרנט, וכללה 466 משתתפים, מצא כי לא היה קשר בין מידת ההתמדה בהתערבות לבין נוחות ההליכה בשכונת המגורים .
יש צורך לצבור עדויות ממגוון סביבות והקשרים כדי לשפר את ההבנה בשאלה האם התערבויות לקידום הליכה יעילות באותה מידה בהקשרים שונים. נחוצים במיוחד ממצאים ממחקרים שאינם מצפון אמריקה, הכוללים מדגם גדול יותר ותקופת מעקב ממושכת יותר, מעל שנה, היכולים לחזק עוד יותר את בסיס הראיות בנושא זה.
אם התערבות פועלת טוב יותר, כלומר, יותר תושבים ממשיכים להשתתף בתוכנית, באזורים שבהם נוחות ההליכה גבוהה, שבהם סביר שהתושבים כבר פעילים יותר מבחינה גופנית, ההתערבות עלולה בסופו של דבר להרחיב את הפער ברמות הפעילות הגופנית בין אזורים בעלי נוחות הליכה גבוהה לבין אזורים שבהם נוחות ההליכה נמוכה.
כדי למנוע מתוכניות התערבות לקידום הליכה להרחיב שלא במתכוון את הפערים בהיקף ההליכה, חשוב לוודא שהתערבויות מסוג זה פועלות במידה שווה הן באזורים שבהם נוחות ההליכה נמוכה והן באזורים שבהם היא גבוהה.
באמצעות נתונים לאורך זמן שנאספו במסגרת תוכנית תמריצים רחבת-היקף לעידוד הליכה ביפן, בחנו החוקרים את הקשר בין נוחות ההליכה בשכונת המגורים, ומרכיביה השונים, לבין נשירה מהתוכנית בקרב משתתפים בוגרים. נוסף על כך, הם בחנו את השינויים במספר הצעדים בקרב משתתפים שלא נשרו מהתוכנית, שהתגוררו באזורים בעלי רמות שונות של נוחות הליכה, כדי לקבוע האם לנוחות ההליכה בשכונת המגורים יש השפעה על ההשפעה ארוכת-הטווח של התוכנית.

שיטת המחקר

מקור הנתונים והמשתתפים
החקרים השתמשו בנתונים מתוכנית .Yokohama Walking Point Program (YWPP) תוכנית YWPP יושמה על ידי עיריית יוקוהמה בנובמבר 2014 בעיר יוקוהמה, במטרה לקדם את הבריאות באמצעות הליכה יומיומית.
בתחילה, התוכנית יועדה למבוגרים בני 40 ומעלה, המתגוררים ביוקוהמה או נוסעים אליה לצורכי עבודה או פעילות אחרת. בעת ההרשמה לתוכנית התבקשו המשתתפים למסור את המיקוד (האזור בתוך העיר בו הם גרו), תאריך הלידה והמין שלהם. לכל משתתף בתוכנית YWPP סופק מד צעדים.
המשתתפים התבקשו להעלות את נתוני מספר הצעדים שלהם באמצעות הצמדת מד הצעדים שלהם לקוראי נתונים שהוצבו במרכזים מסחריים, במתקנים עירוניים ובמקומות אחרים הפתוחים לציבור.
המשתתפים קיבלו נקודות תמריץ: נקודה אחת עבור כל 1,000 צעדים, עד למקסימום של 10 נקודות ביום. נקודות אלה אפשרו להם להשתתף בהגרלה לקבלת פרסים, כגון כרטיסי מתנה וציוד לשיפור הבריאות. הזוכים הוכרזו אחת לשלושה חודשים, וככל שצבר המשתתף יותר נקודות, כך גדלו סיכוייו לזכות בפרסים.
נקודת הבסיס (baseline) למחקר זה הייתה אפריל 2016. לאחר שתוכנית YWPP הרחיבה את מאמציה לגיוס משתתפים, בין היתר באמצעות שיתוף פעולה עם מקומות עבודה, וכן באמצעות הגדלת מספר קוראי הנתונים.
מספר המקומות שבהם הותקנו קוראי נתונים גדל ליותר מ-1000 לפני אפריל 2016, והם כיסו כ־ 90% מהמיקודים.
מספר המבוגרים בני 40–74 שנרשמו לתוכנית YWPP בין אפריל 2016 למרץ 2017 עמד על 46,327.
הפרמטרים שנבדקו
הפרמטר העיקרי היה הפסקת ההשתתפות בתוכנית YWPP.
תקופת המעקב במחקר נמשכה עד חודש מרס 2020, וזאת משום שבאפריל 2020 הוכרז בעיר יוקוהמה מצב חירום בעקבות מגפת הקורונה.
הפסקת ההשתתפות הוגדרה כמצב שבו המשתתף לא העלה נתונים על מספר הצעדים שלו בין אוקטובר 2019 למרס 2020, כלומר במהלך ששת החודשים האחרונים של תקופת המעקב.
כאשר משתתף עמד בהגדרה של אירוע זה, הזמן עד לאירוע (time-to-event) הוגדר כפרק הזמן שבין נקודת הבסיס לבין החודש שבו הועלו הנתונים האחרונים של אותו משתתף.
הפרמטר המשני שנבדק היה השינוי במספר הצעדים בקרב המשתתפים שלא הפסיקו את השתתפותם בתוכנית YWPP במהלך תקופת המחקר.
נאספו נתונים חודשיים על מספר הצעדים שנמדדו באמצעות מד הצעדים, וכן על מספר הימים בכל חודש שבהם המשתתפים ענדו את מד הצעדים.
נתוני מד צעדים תקפים, לפחות 16 ימים בחודש, שימשו לחישוב מספר הצעדים היומי בכל חודש, ולאחר מכן נתונים אלה הומרו לממוצע שנתי של מספר הצעדים ליום.
בחישוב זה נכללו משתתפים אם היו ברשותם נתונים תקפים עבור חודש אחד לפחות במהלך השנה הראשונה.
מאפייני נגישות ההליכה בשכונת המגורים (neighbourhood walkability) הוערכו ברמת המיקוד. באזור המחקר היו 760 מיקודים, עם אוכלוסייה חציונית של 3,070 תושבים.
החוקרים השתמשו במדד נגישות ההליכה ברמת המיקוד, שפותח כדי לאפשר הערכה של נגישות להליכה ברחבי יפן, על בסיס נתונים מ- 113,156 מיקודים ברחבי המדינה .
המדד מורכב משלושה מרכיבים:
צפיפות אוכלוסייה, צפיפות צמתים ומגוון יעדים.
שלושת המרכיבים הוערכו בתוך אזור חיץ (buffer) של רשת בדרכים ברדיוס של 1 ק"מ, שנבנה מנקודת המרכז (centroid) של תא רשת בגודל 250 מטר, שבו הייתה האוכלוסייה הגבוהה ביותר בתוך כל אזור מיקוד.
עבור כל מיקוד, צפיפות האוכלוסייה חושבה באמצעות חלוקת מספר התושבים בתוך אזור החיץ, על פי מפקד האוכלוסין היפני משנת 2020, בשטח אזור החיץ.
צפיפות הצמתים חושבה באמצעות חלוקת מספר הצמתים בתוך אזור החיץ בשטח אזור החיץ.
מגוון היעדים נמדד באמצעות ספירת הנוכחות של 18 סוגים של שירותים ומתקנים יומיומיים (למשל, סופרמרקטים, בתי מרקחת ובנקים) בתוך אזור החיץ, כך שהתקבל ציון בין 0 ל-18.
נמצא קשר בין זמן הליכה ממשוך יותר לערכים גבוהים יותר של
Japan Postcode-level Walkability Index (JPWI)

תוצאות

מאפייני משתתפי המחקר ושיעור הפסקת ההשתתפות
מספר המשתתפים שנמצאו כשירים להיכלל במחקר היה 30,530 לאחר שהוצאו מהמחקר משתתפים שהתגוררו מחוץ לעיר יוקוהמה (3,562=n) וכן משתתפים שמעולם לא העלו נתונים על מספר הצעדים שלהם .(12,235=n)
נשים (58%) ומבוגרים בגיל הביניים, בני 64-40, היוו את רוב המדגם.
במהלך תקופת המעקב שאורכה החצינוני היה 28 חודשים, 62% מהמשתתפים הפסיקו את השתתפותם בתוכנית .YWPP
כ-17% מהמשתתפים הפסיקו את השתתפותם בתוכנית במהלך ששת החודשים הראשונים ו-12% נוספים הפסיקו את השתתפותם במהלך ששת החודשים הבאים.
לא נמצאו הבדלים משמעותיים בנגישות להליכה (walkability) או במרכיביה בין המשתתפים שהפסיקו את השתתפותם בתוכנית לבין אלה שלא הפסיקו את השתתפותם.
מתוך 760 מיקודים בעיר יוקוהמה, ב-45 מיקודים לא היו תושבים וב-16 מיקודים לא היו משתתפים במחקר ולכן נותרו 699 אזורי מיקוד שנכללו בניתוח.
המספר החציוני של המשתתפים בכל מיקוד בנקודת הבסיס היה 26.
אזורי המגורים שנמצאו ברבעון השלישי מבחינת צפיפות האוכלוסייה (Q3) כלומר האזורים בעלי צפיפות האוכלוסייה השנייה בגובהה, היו קשורים ליחס סיכונים – hazard ratio – גבוה יותר להפסקת ההשתתפות בתוכנית בהשוואה לאזורים בעלי צפיפות האוכלוסייה הנמוכה ביותר (1Q).
בהשוואה לאזורים בעלי צפיפות הצמתים הנמוכה ביותר, אזורים שבהם צפיפות הצמתים הייתה גבוהה יותר היו קשורים ליחסי סיכונים נמוכים יותר להפסקת ההשתתפות בתוכנית.
לעומת זאת, משתתפים שהתגוררו באזורים שבהם צפיפות הצמתים הייתה הגבוהה ביותר, השנייה בגובהה והשלישית בגובהה היו בעלי יחסי סיכונים נמוכים יותר להפסקת ההשתתפות בתוכנית.
לא נמצאו קשרים מובהקים בין הפסקת ההשתתפות בתוכנית לבין מדד JPWI או מגוון היעדים.
114 מהמשתתפים שנותרו בתוכנית, לא העלו נתונים על מספר הצעדים שלהם במהלך השנה הראשונה, ול-5 משתתפים היה מספר צעדים יומי הנמוך מ-1,000. לפיכך, מספר הצעדים לאורך שלוש שנים הוערך באמצעות 35,569 רישומים שנתיים של 12,180 משתתפים.
מספר הצעדים ירד בין השנה הראשונה לשנייה, אך עלה מעט בין השנה השנייה לשלישית.
מגמה זו הייתה עקבית בכל הרבעונים של כל אחד ממאפייני הסביבה הבנויה.

דיון

קיימים מחקרים מעטים בלבד על האופן שבו תוכניות הליכה הכוללות תמריצים פועלות באזורים הנבדלים זה מזה ברמת נגישות ההליכה.
באמצעות נתוני מעקב של ארבע שנים, שנאספו מ-30,530 משתתפים בתוכנית הליכה עירונית הכוללת תמריצים, מצאו החוקרים כי מגורים באזורים בעלי מאפיין גבוה יותר של נגישות להליכה — צפיפות צמתים — היו קשורים לשיעור נמוך יותר של הפסקת ההשתתפות בתוכנית, בעוד שצפיפות אוכלוסייה גבוהה יותר עשויה להיות קשורה לשיעור גבוה יותר של הפסקת ההשתתפות.
עוד נמצא כי ההשפעה ארוכת הטווח של התוכנית בקרב המשתתפים שנותרו בה לא נראתה שונה בהתאם לרמת נגישות ההליכה (או בהתאם למרכיביה).
ממצאים אלה מצביעים על כך שייתכן כי היה קל יותר להתמיד בתוכנית ההליכה באזורים שבהם קיימת קישוריות טובה יותר בין הרחובות.
במחקר נמצא כי צפיפות הצמתים בשכונת המגורים הייתה קשורה להפסקת ההשתתפות בתוכנית. קשר זה נותר בעינו גם לאחר תיקנון למעמד החברתי-כלכלי ברמת האזור.
תיקנון זה עשוי היה לשנות את הקשר בין מאפייני נגישות ההליכה לבין הפסקת ההשתתפות בתוכנית, משום שהמעמד החברתי-כלכלי ברמת האזור עשוי להיות קשור לרמת נגישות ההליכה בשכונת המגורים.
האחוזון ה-75 של Area Deprivation Index (ADI) (מדד חסך אזורי) באזורים שנכללו במחקר היה נמוך מהאחוזון ה-25 של ההתפלגות הארצית, דבר המצביע על כך שהאזורים שנכללו במחקר היו מבוססים יחסית מבחינה חברתית. לפיכך, ייתכן שלמעמד החברתי-כלכלי ברמת האזור הייתה השפעה מועטה בלבד על הקשר.
לאזורים שבהם קיימת קישוריות גבוהה יותר בין הרחובות יש כמה יתרונות, כגון האפשרות להקל על ההליכה ועל ההגעה ליעדים. נוסף על כך, באזורים כאלה עשויים להיות שטחים גדולים יותר המיועדים להולכי רגל התורמים לנוחות ההליכה.
השפעות משולבות אלה עשויות לתמוך בהתמדה ארוכת טווח בתוכנית.
מאחר שפרשנויות אלה הן השערתיות, נדרש מחקר נוסף כדי להבין לעומק את תפקידם של מאפייני נגישות ההליכה בשכונת המגורים בשימור המשתתפים בתוכניות שמטרתן להגביר את הפעילות הגופנית.
החוקרים מצאו כי צפיפות אוכלוסייה גבוהה יותר הייתה קשורה באופן גבולי לשיעור גבוה יותר של הפסקת ההשתתפות בתוכנית.
אף שהיקף הנתונים המוגבל במחקר זה, למשל, היעדר נתונים על המעמד החברתי-כלכלי ברמת הפרט, מקשה לקבוע את הסיבות העומדות בבסיס הקשר, ניתן להציע כמה הסברים אפשריים.
לדוגמה, תמריצים כספיים עשויים להיות פחות אטרקטיביים ופחות יעילים בקרב אנשים בעלי מעמד כלכלי גבוה יותר, בהשוואה לאנשים בעלי מעמד כלכלי נמוך יותר.
הסבר אפשרי נוסף הוא שבאזורים בעלי צפיפות אוכלוסייה גבוהה עלולים להיות גם חסרונות, כגון צפיפות רבה יותר ותנאים פחות נעימים להליכה, למשל, בשל זיהום אוויר ורעש, אשר עלולים להרתיע אנשים מהליכה.
עם זאת, נדרשים מחקרים נוספים כדי להבהיר את תפקידה של צפיפות האוכלוסייה בקשר זה, תוך התחשבות בגורמים מתערבים אפשריים.
ספירת הצעדים ירדה לאורך הזמן, במיוחד בין השנה הראשונה לשנה השנייה, בקרב אלה שלא פרשו מתוכנית ההליכה. ממצא זה מצביע על כך שייתכן שהייתה התלהבות ראשונית מהתוכנית, אך קשה לשמר לאורך זמן רמות גבוהות של ספירת צעדים.
בהקשר זה, לא מצאו החוקרים אינטראקציה מובהקת בין מאפייני הנִגישות להליכה לבין הזמן בכל הנוגע לספירת הצעדים. כלומר, מגמות דומות בספירת הצעדים נצפו בין הרבעונים השונים של רמת הנִגישות להליכה. הממצאים נראים כמצביעים על כך שתוכנית ההליכה הייתה יעילה במידה דומה בקרב המשתתפים שהמשיכו בתוכנית, גם כאשר הם התגוררו באזורים שנבדלו זה מזה ברמת הנִגישות להליכה, אף שספירת הצעדים ההתחלתית הייתה שונה ביניהם.
עם זאת, יש לציין כי נתוני ספירת הצעדים נאספו רק מהמשתתפים שנותרו בתוכנית, ולכן הם עשויים להיות נתונים להטיית נשירה .(attrition bias) נוסף על כך, היעדר השפעות אינטראקטיביות מובהקות בין נִגישות להליכה לבין הזמן על ספירת הצעדים עולה בקנה אחד עם הספרות המחקרית הקודמת. במחקר התערבותי בן 12 שבועות, שהתבסס על שימוש במד צעדים, לא נמצאה אינטראקציה מובהקת בין קבוצה לזמן (אזורים הניתנים להליכה לעומת אזורים התלויים במכוניות) במשך זמן ההליכה, אף שהמשתתפים באזורים הניתנים להליכה הראו זמן הליכה ארוך יותר מאלה שהתגוררו באזורים התלויים במכוניות במהלך תקופת ההתערבות .
בהתחשב בתוצאות מחקר זה, ייתכן שספירת הצעדים נוטה לשמור לאורך כל תקופת ההתערבות על המגמה שנקבעה בתחילת המחקר, ובכך לשמר את ההבדלים ההתחלתיים בספירת הצעדים שניתן לייחס לרמת הנִגישות להליכה.
במחקר זה, הממוצעים המוערכים של ספירת הצעדים עלו על 7,000 צעדים ביום — סף בעל משמעות קלינית— במהלך תקופת המעקב, גם בקרב המשתתפים שהתגוררו בשכונות בעלות רמת נִגישות נמוכה יותר להליכה באזורים שנחקרו. ספירות צעדים אלה גבוהות מהממוצע הארצי בקרב מבוגרים יפנים בגילאי 20–64, העומד על 6,957 צעדים ביום, כפי שדווח בסקר שנערך ביפן.
הממצאים בנוגע לספירת הצעדים מצביעים על כך שתוכנית YWPP הצליחה לסייע למשתתפים לשמור על רמות גבוהות יותר של הליכה. עם זאת, חשוב להדגיש כי 60% מהמשתתפים שהחלו בתוכנית נשרו ממנה. לפיכך, נדרשים מאמצים נוספים, רצוי כאלה המכוונים לאזורים ולקבוצות שבהם נוטים להופיע שיעורי נשירה גבוהים יותר, למשל אנשים המתגוררים באזורים שבהם הרחובות מחוברים זה לזה במידה פחותה, כדי להגביר את השפעת התוכנית.
התנהגויות התורמות לבריאות מושפעות ממגוון גורמים פנימיים וחיצוניים, המקיימים ביניהם יחסי גומלין מורכבים ברמות שונות. לכן, ההשפעות השליליות של מאפיינים בלתי מיטביים של הסביבה הבנויה על התנהגותם של אנשים עשויות להתמתן באמצעות גורמים תומכים אחרים. הדבר עשוי להיעשות, למשל, באמצעות אסטרטגיות כגון קמפיינים חברתיים שנועדו לשמור על המומנטום של התוכנית ולחזק את המוטיבציה של אנשים להשתתף בה באופן פעיל.
במחקר זה נמצא שכ-60% מהמשתתפים נשרו מתוכנית ההליכה בתוך ארבע שנים. ייתכן שהשיעור שנמצא במחקר זה אינו חריג. שני מחקרי מעקב שנמשכו שנה אחת דיווחו על שיעורי היענות של 43% ו-60% לתוכניות פעילות גופנית. עם זאת, לא ניתן להשוות נתונים אלה ישירות לתוצאות מחקר זה, בשל הבדלים בשיטות המעקב ובהגדרת התוצאות – היענות לעומת נשירה.
עם זאת, מחקר זה שונה מהמחקרים הקודמים שהתמקדו בהיענות לאורך כל תקופת ההתערבות, משום שהיה בו מעקב אחר מועד הנשירה של המשתתפים מהתוכנית. נמצא כי שיעור הנשירה מתוכנית YWPP הלך ופחת בהדרגה במהלך תקופת המעקב בת ארבע השנים.
ייתכן שבשלב הראשוני של התוכנית מתרחשת נשירה גדולה יותר, משום שחלק מהמשתתפים מגלים שדרישות התוכנית קשות מדי לביצוע, למשל משום שהן מתנגשות עם אורח חייהם או עם שגרת חייהם, ולכן הם נוטים לוותר עליה במהירות.
למחקר זה כמה נקודות חוזק, ובהן מדגם גדול, תקופת מעקב ממושכת ושימוש בנתונים אובייקטיביים (העלאת נתונים ממד צעדים ומדידת מספר הצעדים) לצורך הערכת התוצאות.
למחקר יש גם כמה מגבלות. מדד JWPI היה מדד משולב של מאפייני הסביבה, שנמדדו בשנת 2020 ולאחריה, כלומר, בסוף תקופת המעקב. אף שמאפייני הסביבה נוטים להיות יציבים לאורך מספר שנים, ייתכן שבחלק מאזורי המיקוד חלו במהלך תקופת המעקב שינויים סביבתיים משמעותיים, למשל עבודות פיתוח, וייתכן ששינויים אלה השפיעו על תוצאות המחקר.
לא נבחנו כמה מאפיינים סביבתיים שעשויים להיות רלוונטיים, כגון נגישות לתחבורה ציבורית, תנאי תנועה וזמינות של שטחים ירוקים. מגבלה זו נבעה מהשימוש במדד JWPI וברכיביו, שאפשר לחוקרים להשתמש במדדים מתוקננים של נִגישות להליכה שפותחו עבור יפן, אך אינם כוללים את המאפיינים הנוספים הללו. נוסף על כך, לא תועדו שינויים שחלו לאורך הזמן במאפייני הנִגישות להליכה בשכונות. מאפיינים נוספים אלה צריכים להילקח בחשבון במחקרים עתידיים.
אף שהפרמטר העיקרי הייתה נשירה מהתוכנית, נבחן גם השינוי בספירת הצעדים. מכיוון שלא היו נתונים על ספירת הצעדים לפני תחילת התוכנית, לא היה אפשר להשוות את מספר הצעדים לפני ההתערבות ולאחריה.
חלק מהמשתתפים לא יכלו להמשיך בתוכנית משום שעברו להתגורר מחוץ לעיר יוקוהמה. ייתכן שהדבר הגדיל את שיעור הנשירה, אף ששיעור ההגירה אל מחוץ לעיר יוקוהמה הוא נמוך, כ-3%–4% בשנה.
השימוש בנתונים שהתקבלו מעיר אחת בלבד מקשה על הכללת הממצאים ליישובים אחרים. אף שיוקוהמה היא עיר גדולה וכוללת מגוון רחב של אזורים, מאזורים עירוניים ועד אזורים פרבריים, רובם היו בעלי נִגישות גבוהה יחסית להליכה, אזורים בעלי צפיפות אוכלוסייה וצפיפות צמתים גבוהות יחסית. לפיכך, ייתכן שתוצאות מחקר זה אינן ישימות באזורים שבהם רמת הנִגישות להליכה נמוכה יותר.
עם זאת, חשוב לציין כי נמצאה שונות בשיעורי הנשירה בין אזורים בעלי צפיפות צמתים נמוכה לבין אזורים בעלי צפיפות צמתים גבוהה, דבר המצביע על הרלוונטיות של השונות במאפיינים סביבתיים אלה.

מסקנות

מחקר אורך זה מדגיש את הפוטנציאל של מאפייני נִגישות השכונה להליכה להשפיע על ההיענות לתוכניות הליכה המלוות בתמריצים. ממצאי מחקר זה מצביעים על כך שהתוכנית עשויה להיות קשה יותר ליישום עבור תושבים באזורים בעלי צפיפות אוכלוסייה גבוהה יותר וצפיפות צמתים נמוכה יותר.
עם זאת, בקרב המשתתפים שהמשיכו להעלות את נתוני מד הצעדים, נראה כי לתוכנית היו השפעות דומות באזורים בעלי רמות שונות של נִגישות להליכה, והיא אפשרה להם לשמור בממוצע על כ-7,000 צעדים ביום לאורך תקופה של שלוש שנים.
ממצאים אלה מרמזים כי ייתכן שנדרש סיוע נוסף לתושבים המתגוררים באזורים מסוג זה, כדי להפחית את הנשירה מהתוכנית ובכך להגביר את יעילותה.
יש צורך במחקרים עתידיים כדי להבין מדוע שיעורי הנשירה באזורים אלה היו גבוהים יותר, ולזהות דרכים לשיפור ההיענות לתוכנית באזורים אלה.

מקור:

Abe, T., Sugiyama, T., Owen, N. et al. Does a walking intervention work equally in low and high walkable areas? A large-scale incentive program in Japan. Int J Behav Nutr Phys Act (2026). https://doi.org/10.1186/s12966-026-01946-5

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן