שמי טל פדרמן ואני מאמנת רפואית ומתנדבת כחצי שנה במחלקה האונקולוגית, בביה"ח הדסה עין כרם.
לאחר שסיימתי קורס הכשרת מדריכי מדיטציה בקמפוס וינגייט, אצל מורי היקר אלון פאר ולאחר תקופת הכשרה בת 3 חודשים עם מדריך מדהים בצוות בשם פרי, הרגשתי מספיק מוכנה כדי להתחיל ב"מסע הנתינה שלי".
התמורה שאני מקבלת, אינה נמדדת במילים. אני נתרמת הרבה מעבר למה שאני תורמת ובכל יום שני כשאני יוצאת מפתח ביה"ח אני מרגישה שלמדתי משהו חדש על החיים ועל עצמי -ואין מסופקת ומלאת אנרגיה ממני, מה שמאפשר לי להמשיך את היום באנרגיה של התחדשות ומלאות (היו גם פעמים מעטות שחוויתי קושי ולא הרגשתי מלאת אנרגיה)
הצוות הרפואי במחלקה מקבל את פנינו במאור פנים והתחושה מאוד טובה
אספר על מס' מפגשים שריגשו אותי במיוחד:
- באחד הימים כשעבדתי עם מטופלים בטיפול אמבולטורי (טיפול יום) פגשתי באשה, ישובה על כסא גלגלים המבקשת לצאת לשתות קפה עם בעלה לפני הטיפול הכימותרפי. האחות סירבה בטוענה שלחץ הדם שלה גבוה ואין היא יכולה לצאת במצבה. ביקשתי מאותה גברת שתאפשר לי לעשות איתה תרגיל מדיטציה אחד וגם הסברתי שישנם מחקרים המוכיחים שמדיטציה מורידה את לחץ הדם. היא אמרה שהיא ממש לא מאמינה במדיטציות אבל הסכימה להתנסות. לאחר 10 דקות של מדיטציה חזרנו לאחות למדוד את לחץ הדם שהיה תקין והיא שוחררה לשתות קפה עם בעלה.
- מטופלת נוספת שעבדתי איתה מס' פעמים, ביקשה ממני לבוא ולתרגל איתה ולאחר שסיימנו לתרגל, היא ביקשה ממני לעבור ולתרגל עם חברתה ששוכבת בחדר הסמוך.
- מטופל שעבר הקרנות ראש-צוואר וסיפר שהוא חווה קושי גדול וחרדה בזמן ההקרנה. ביקשתי ממנו לשכב במיטה ולדמיין שהוא נמצא בהקרנה.
יחד נשמנו לתוך הפחד ובתרגיל הנוסף התמקדנו בספירת נשימות, דיברנו על ארעיות ועל כך שלהקרנה יש התחלה, אמצע וסוף. על המחשבות שלנו שגורמות
לנו סבל מיותר ועל ההתמקדות בכאן ועכשיו.
בסיום התהליך הוא שיתף בכך שהנשימות עזרו לו להרגיש משוחרר יותר והעורף פחות קשה וביקש שאגיע בשבוע הבא.
יש סיפוק גדול מזה???
ליוזמי הפרויקט-תודה שאפשרתם לי להשתתף בפרויקט המבורך הזה שסולל את דרכי למקומות שנועדתי להיות בהם!
לפרטים נוספים, חפשו אל אלון (פמה תופדהן) פאר, קמפוס וינגייט
