איתור מוקדם של ילדים עם הפרעה התפתחותית בקואורדינציה (DCD) - השוואה בין דירוג ההורים לבין דירוג המורה לחינוך גופני בשאלוני האיתור
אלמוג עוגב ואורלי יזדי עוגב
הפרעה התפתחותית בקואורדינציה (Developmental Coordination Disorder – DCD) פוגעת ברמת הביצועים המוטוריים בקרב ילדים עם מנת משכל תקינה וללא לקות פיזית. ל-DCD השלכות חמורות על התפקוד הפיזי, כמו השמנה וכושר גופני ירוד, על כישורים חברתיים ועל התפקוד הרגשי-פסיכולוגי. שתי מטרות המחקר היו: (א) לבחון את מידת ההתאמה באיתור מוקדם של DCD בין ההורים לבין המורה לחינוך גופני; (ב) לבדוק אם אחוז הילדים בסיכון ל-DCD ועם DCD, שההורים איתרו אותם ככאלה, עולה בקנה אחד עם הממצאים המדווחים בספרות. במדגם נוחות השתתפו 54 ילדים (50 בנים ו-4 בנות) בני 11-3 שנים (M=5.17;(SD=2.88 . הילדים פעילים בחוגי תנועה בהדרכתו של העורך הראשי של המחקר, שהוא מורה לחינוך גופני במקצועו. איסוף המידע נעשה באמצעות שני שאלונים לאיתור מוקדם של DCD. האחד, שאלון מקוון שמילאו ההורים (DCDQ'07 – Developmental Coordination Disorder Questionnaire) (Wilson et al., 2009); השני, שאלון שמילא המורה לחינוך גופני עבור כל אחד מהילדים שהוריהם החזירו שאלון מלא (MOQ-T – The Motor Observation Questionnaire for Teachers)
(Schoemaker et al., 2008). הממצאים הצביעו על קשר גבוה (r=-0.842) בין הציון הכללי של השאלונים שמילאו ההורים לזה של המורה לחינוך גופני. נמצאה התאמה במידה בינונית עד גבוהה בציון של המגושמוּת הגופנית והקואורדינציה הכללית, בתזמון ובמהירות התגובה והתנועה ואף במוטוריקה עדינה. אולם במיומנויות כדור נמצא מתאם נמוך מאוד בין דירוג ההורים לבין דירוג המורה לחינוך גופני. המורה לחינוך גופני דירג את הביצוע של הילדים במיומנויות כדור ברמה נמוכה יותר בהשוואה להורים. נוסף על כך, נמצא כי ההורים זיהו 20 אחוזים מילדי המדגם בסיכון ל-DCD ועם DCD. נתון זה גבוה בכ-5 אחוזים יחסית לממצאים המדווחים בספרות. קיימת התאמה גבוהה בין ההורים לבין המורה לחינוך גופני בהערכת היכולת המוטורית של ילדים מאותו מדגם. לממצא זה יש חשיבות בהיבט היישומי ובהיבט הטיפולי. המידע המתקבל משאלוני הורים והמורה לחינוך גופני הוא חשוב וניתן להיעזר בו לקביעת יעדים אופרטיביים בפיתוח המודעות של הורים ומורים לחינוך גופני ל-DCD וכן ביידוע ההורים על כך שהילד שלהם עם חשד ל-DCD. מומלץ כי מחקרים נוספים ייערכו בנושא המחקר הנוכחי עם מדגמים גדולים ובגילים מגוונים.
מילות מפתח: איתור מוקדם, הפרעה התפתחותית בקואורדינציה (DCD), קשיים מוטוריים, מוטוריקה גסה, מוטוריקה עדינה, ילדים, הורים, מורה לחינוך גופני.
גמישות שריר ההמסטרינגס, יכולת תפקודית במשחק הכדורסל ופציעות בקרב שחקני כדורסל
דרור ניב, עידו ריינגולד, יובל פייגין, נמרוד פליקס, רן ינוביץ'
בשנים האחרונות מתרחב המחקר בעולם הספורט על אודות ההשלכות הקליניות של פציעות בשריר ההמסטרינגס. על אף המידע המתואר בספרות מועט הוא הדגש על גמישות שריר המסטרינגס והשפעתה על ביצועים או על היותה גורם סיכון לפציעות בפרט בקרב שחקני כדורסל צעירים. מחקר זה נועד לבדוק את הקשר בין גמישות ההמסטרינגס לבין ביצועים ושכיחות הפציעות בקרב שחקני כדורסל צעירים. במחקר שנערך בשנים 2023-2022 בקרב 114 שחקני כדורסל צעירים בני 12-17, נאספו נתונים אנתרופומטריים, תוצאות מבחן גמישות שריר ההמסטרינגס ונתוני ביצועיים גופניים. הממצאים מלמדים על כך ששחקנים עם גמישות גבוהה של שריר ההמסטרינגס מציגים ביצועים גופניים טובים יותר. נמצא גם כי אין הוכחה חדה לקשר בין גמישות שריר ההמסטרינגס לפציעות. יש לציין שבמחקרים נוספים נמצא קשר בין גמישות שריר ההמסטרינס לפציעות. מחקר זה מצביע על חשיבות הגמישות בספורט ועל תרומתם של תרגילי גמישות לשיפור הביצועים ולמניעת פציעות. נדרשים מחקרים נוספים להעמקת ההבנה בנושא.
תארנים: המסטרינגס, פציעות, ביצועים גופניים, כדורסל, גמישות
ארגוני הספורט ומעורבותם בקרב בני הנוער ביפו של שנות החמישים
ברוך פורמן
רבבות העולים שעלו ארצה בשנים הראשונות להקמתה של מדינת ישראל, לא התקבלו תמיד בזרועות פתוחות על ידי אנשי היישוב הוותיקים. אלה חששו מהנטל הכלכלי שיוטל על כתפי המדינה הצעירה שסבלה עדיין מבעיות ביטחון קשות ומההתמודדות עם ציבור שעבר את מוראות השואה והושפע מהם פיזית ונפשית. רשויות המדינה ניסו להתמודד בדרכים שונות עם הבעיות שנוצרו, לא תמיד בהצלחה. נוסף על חששות ממצבם הבריאותי והנפשי של העולים ומחסכים תרבותיים התעוררו בעיות נוספות שנבעו מממדי האבטלה ומהזמן הפנוי שעמד לרשותם בשפע. המוסדות הקולטים חששו שמא ינוצל הזמן הפנוי לפעילות אנטי סוציאלית כגון פשע, שתיית אלכוהול, זנות, הימורים ועוד. הממסד ניסה להתמודד עם כל אותן תופעות שליליות בדרכים שונות, אחת מהן הייתה הפעילות הספורטיבית. ארבעת ארגוני הספורט: הפועל, מכבי, בית"ר ואליצור, שייצגו זרמים פוליטיים, גילו עניין רב בקיום הפעילות הספורטיבית במקומות מושבם של העולים. מטבע הדברים יועדה פעילות זו לבני הדור הצעיר. ראשי הארגונים האמינו באמת ובתמים כי בעזרת הפעילות הספורטיבית ניתן יהיה להתמודד עם כל אותן תופעות שליליות, אך מעל לכל השיקולים דומה כי שיקול אחד היה דומיננטי, השיקול הפוליטי. ארגוני הספורט ראו בקהל העולים, בעיקר הצעירים, קהל יעד אלקטורלי שיצטרף לשורותיהם בבוא היום ולכן בחרו בדרך של הפעילות הספורטיבית, ששפתה היא בין-לאומית ואין בה מחיצות או הפרדה. גם המדדים להצלחה בה אינם קשורים בהשכלה, בשפה או בתרבות. במאבקים בין הארגונים הללו הייתה בדרך כלל ידה של התאגדות הפועל על העליונה להוציא מקום אחד, העיר יפו שיושבה בתקופה הנדונה בעיקר על ידי עולים חדשים שעלו מבולגריה. שם הייתה ידה של הסתדרות המכבי על העליונה. מטרת מאמר זה היא לתאר בפעם הראשונה את פעילותם של ארגוני הספורט בקרב בני הנוער והצעירים ביפו ולהבהיר את הגורמים להצלחתו של ארגון המכבי בעיר זו. עיקר המאמר נסמך על חומרים ארכיוניים, עיתונות בת התקופה וראיונות אישיים עם אותם ספורטאים מבוגרים שהיו בני נוער פעילים באותה עת.
תארנים: גביע קרנר, העלייה מבולגריה, מכבי יפו, "הרכוש הנטוש".
כדורגלן ישראלי: ממעמד מדומיין לסטטוס
אמיר בן פורת
בעשור הראשון והשני למדינת ישראל שחקן כדורגל לא היה 'סטטוס'. שיחקו אז כדורגל בהנחיית עקרון החובבנות ובניהול פוליטי. מי שרצה להיות שחקן כדורגל, יכול היה לרכוש 'סטטוס מדומיין' בלבד. את פרנסתו הוא מצא באחד ממשלחי- היד, בדרך כלל מן הנמוכים יותר בכלכלה הישראלית. בראשית שנות השמונים פרסמו אפרים יער ומשה סמיונוב מאמר שבחן את משמעותו של הגורם העדתי ביחס לציפייה של צעירים ממוצא אשכנזי וממוצא מזרחי להיות שחקני כדורגל (1982). החוקרים מצאו הטיה לטובת צעירים אשכנזים. מאמר זה בוחן שני תהליכים: את תהליך היצירה והעיצוב של מעמדו של שחקן כדורגל בישראל ואת תהליך כיליונו של האפקט האתני ברכישת הסטטוס של שחקן כדורגל בישראל. הטענה המובילה היא שבדומה למקומות אחרים הכדורגל הישראלי מתנהל בתחומי האוטונומיה היחסית שהסביבה הפוליטית-כלכלית-תרבותית מעניקה לו. בעקבות שינויים שחלו בסביבה הזו והוקרנו לכדורגל, הלך האפקט העדתי והתכלה. באשר ל'רכישת סטטוס' של שחקן כדורגל (שיש עימה תגמולים רוויים) היה הכדורגל הישראלי לעיוור צבעים.
תארנים: כדורגל, אתניות, סטטוס, פוליטיקה, התמסחרות
הרגלי פעילות גופנית, התנהגויות סיכון, רווחה נפשית וגורמי חוסן: ניתוח משווה בקרב בני נוער עם וללא מוגבלויות הלומדים בבתי ספר בחינוך הכללי
הדס (קזולה) הראל פיש, ריקי טסלר, יוסי הראל-פיש
בישראל, כיום, רק 11% מבני הנוער מקיימים את המלצות ארגון הבריאות העולמי הנוגעות לשיעור ההשתתפות בפעילות גופנית. ממצא מדאיג זה אף חמור יותר בקרב בני נוער עם מוגבלויות, אשר נתקלים בפחות הזדמנויות להיות פעילים. לנוכח החסך בפעילות גופנית, ייתכן שבני נוער עם מוגבלויות נמצאים בסיכון גבוה יותר לתחלואה פיזית ולהשפעות חברתיות שליליות, העלולות להוביל לפגיעה ברווחתם הנפשית והתפקודית well-being)) ולדפוסים של התנהגויות סיכון לבריאות, כגון עישון סיגריות, אלכוהול ושימוש בסמים. מטרת המחקר היא לבחון את דפוסי הפעילות הגופנית, התנהגויות הסיכון והרווחה הנפשית והתפקודית well-being)) של בני נוער עם וללא מוגבלויות (סנסוריות, פיזיות, קוגניטיביות והתנהגותיות), הלומדים בבתי ספר בחינוך הכללי. המחקר בוצע באמצעות ניתוח משנה של נתוני הסקר הרב-לאומי של ארגון הבריאות העולמי(HBSC – Health Behaviors in School-aged Children) , שנערך בישראל בשנים 2019-2018 וכולל כ-13,845 נבדקים בני 11 עד 17, הלומדים במערכת החינוך הממלכתית, הממלכתית דתית ובבתי הספר בחברה הערבית. במחקר הנוכחי נכללו 4,407 בהם 1,265 בני נוער עם מוגבלויות והשאר ללא מוגבלויות. המוגבלויות שדווחו (אחת או יותר) הן: מוגבלות התנהגותית (19.6%), מוגבלות סנסורית (16.8%), מוגבלות קוגניטיבית (16.3%) ומוגבלות פיזית (12.2%). הממצאים מצביעים על כך שלצד זאת שכלל האוכלוסייה מאופיינת בשיעור נמוך מאוד של פעילות גופנית המומלצת לפי ארגון הבריאות העולמי, הרי בני נוער עם מוגבלויות מאופיינים בחסר גדול עוד יותר של פעילות גופנית לעומת בני גילם ללא מוגבלויות. הפער מגיע לכדי פי 1.64 בקרב אלו עם מוגבלות קוגניטיבית. בנות עם וללא מוגבלויות עוסקות בפעילות גופנית פחות מבנים. ככל שהגיל עולה, כך ההסתברות לעמוד בהמלצות יורדת. בני נוער עם מוגבלויות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך נמצאים בסיכון כפול להימנעות מפעילות גופנית, בייחוד נוער עם מוגבלויות פיזיות (מעל פי שניים וחצי) בהשוואה לאותה אוכלוסייה ממעמד סוציו-אקונומי גבוה. נוסף לכך, בני נוער עם מוגבלויות מכל הסוגים נמצאו בסיכון גבוה יותר מאשר בני גילם ללא מוגבלויות להיות מעורבים בכלל התנהגויות הסיכון: עישון סיגריות, שכרות, שתייה מופרזת ושימוש בקנאביס. באשר לרווחה נפשית, הרי בכל הקטגוריות של סוגי המוגבלויות השונים, בני נוער עם מוגבלויות מדווחים על שביעות רצון בינונית מהחיים (7.5 בסולם 10-0), שהיא נמוכה יותר באופן מובהק בהשוואה לבני נוער ללא מוגבלויות (8.5 בסולם 10-0). זאת ועוד, בני נוער עם מוגבלויות מכל הסוגים מדווחים על קבלת תמיכה פחותה באופן מובהק בהשוואה לחבריהם ללא מוגבלות. גם רמת התמיכה מהמורים נמוכה יותר בקרב נוער עם מוגבלויות למעט מוגבלות גופנית בהשוואה לנוער ללא מוגבלות, ובפרט במצבי מוגבלות קוגניטיבית והתנהגותית. לעומת זאת, רמת התמיכה ההורית לא הייתה שונה בקרב בני נוער עם וללא מוגבלויות. כמו כן בשתי האוכלוסיות נמצא קשר בין העדר פעילות גופנית לבין התנהגויות סיכון בדגש על עישון סיגריות. לנוכח הממצאים יש לעודד ביצוע פעילות גופנית מתוך הכרה בצרכים הייחודיים של בני נוער עם מוגבלויות ולקיים התאמות רלוונטיות בסביבת הפעילות ובדרכי ההפעלה. יתר על כן, על צוותי החינוך להיות מודעים להיקף ההתנהגויות הסיכוניות בקרב אוכלוסייה זו ולהגביר את תמיכתם בה. כמו כן יש להפעיל תוכניות חינוכיות לכלל בני הנוער שישנו את עמדותיהם כלפי בני נוער עם מוגבלויות ויעודדו את תמיכתם החברתית בהם.
תארנים: שילוב, הכלה, סקר, איכות חיים, לקות






