כתב העת “בתנועה”

משחק הכדורגל בארץ-ישראל העות'מאנית
עדויות ראשונות. אגודות ההתעמלות והספורט הראשונות הוקמו בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית בתחילת המאה ה-20. אגודת "ראשון-לציון" שהוקמה ביפו הייתה הראשונה שבהם ולאחריה קמו אגודת נוספות: "שמשון" שהוקמה על ידי פועלי ציון "מכבי" ירושלים, ואגודות "מכבי" במושבות השונות. בספטמבר בשנת 1912 הוקמה בתל-אביב הסתדרות "מכבי" שהייתה המסגרת המלכדת לכל אגודות ההתעמלות בארץ.(5)
השאלה המרכזית הנשאלת היא מתי החלו לשחק כדורגל במסגרת אגודות אלה או במסגרות נוספות. אגודות ההתעמלות כשלעצמן נועדו לפעילות גופנית כללית ולא תחרותית, והמקורות המעטים העומדים לרשותנו אינם נותנים לנו תשובה מדויקת. נחום בית הלוי ריאיין אישים שונים מראשית המאה ואלה העידו על משחקי כדורגל בירושלים, בנס-ציונה, ברחובות, בתל-אביב, ובזיכרון-יעקב, בין השנים 1912-1910.(6) כלומר, השנים שבהן החלו להתהוות אגודות התעמלות הראשונות בארץ-ישראל, היו גם השנים שבהן החלו לשחק גם כדורגל. אין בידינו כל מידע כיצד ומי הביא משחק זה לארץ-ישראל. ידוע, כי בדיוק בשנים אלה החלו לשחק משחק זה ברוסיה, והוקמה אף התאחדות הכדורגל הרוסית. אין זה מן הנמנע כי המשחק הובא לארץ על ידי עולים בעלייה השנייה שבאו רובם מארץ זו.(7)
הידיעה הכתובה הראשונה על משחק כדורגל בארץ-ישראל פורסמה בעיתון "החרות"
ב-14 באפריל 1912. הידיעה מתייחסת למשחקי רחובות — אירוע הספורט המרכזי של אותה התקופה,(8) ונאמר בה בין היתר: "במשחקי רחובות היו תרגילי התעמלות… ומשחקים שונים כמו כדור-רגל (פאטבול)". גם בתכנית המשחקים של חגיגת רחובות שנערכה בשנה שלאחר מכן מופיעה תחרות כדורגל בסדר היום של המשחקים. אין בידינו מקורות על התחרויות של 1914 (שהיו התחרויות האחרונות), ולכן גם לא ניתן לקבוע אם תחרויות הכדורגל נכללו גם בהן. המקורות אינם מציינים מי היו הקבוצות המשחקות, אך מעדותו של עמנואל גור אריה(9) ניתן ללמוד את הפרטים האלה:

"בפסח תרע"ג (1913) השתתפה קבוצת הכדורגל שלנו בחגיגות רחובות ושחקה נגד קבוצת הגימנסיה הרצליה, התוצאות היו 0:0. יש לציין כי שחקני הגימנסיה היו טובים יותר, כי הם היו מתאמנים תקופה יותר ארוכה מאשר חברי ה"מכבי" וכן עמד לרשותם מגרש לאימון שאדמתו הייתה קשה ומתאימה יותר לאימונים מאשר חולות חוף הים שעליהם התאמנו המכבים".

יהושע אלוף (לימים המפקח הראשון על החינוך הגופני, וממארגני המכבייה) מספר(10) כי בל"ג בעומר באותה השנה נערכה תחרות גומלין במקווה ישראל, ובה ניצחה קבוצת הגימנסיה הרצליה 0:1.
התיאור המפורט הראשון של משחק כדורגל בעיתונות הופיע אף הוא בעיתון "החרות". בגיליון מ-12 ביוני 1912 מתואר באופן "שחמטאי" משחק שהתקיים בראשון-לציון. בין היתר מספר הכותב:

"על גבול המושבה, על כיכר רחב ידיים, בחלקת האדמה של חובבי ציון, יוצאים צעירי המושבה רעננים מלאי כוח, לשחק במשחק הנחמד הזה שהוא כעין ההתעמלות. המשחקים מתפלגים לשני מחנות לכל מחנה יש מלך, שר ופקידי צבא. אסור לנגוע ביד את הכדור הגדול הזה, אך ורק ברגלו, ראשו גבו וחזהו של המשחק. והמשחק מתחיל. אחת שתים שלוש! קורא המנצח והכדור רץ מן המחנה האחד אל השני. אלו חפצים להשליך את הכדור אל המטרה, אל השער שעומד בו המלך ושני שרים, ואלו מונעים אותם להגיע אל השער. וככה מתחילה המלחמה במרוץ אל הכדור ואחרי הכדור, בהתחרות נפלאה. רצים, מתגוששים, מתעייפים ומתעמלים, וכל אחד חשק וברצון כביר, וההתעניינות רבה, כמו במשחק השחמט.
להסתכל במשחק הנחמד והנעים הזה יוצא קהל גדול מהמושבה. צעירים וצעירות, הורים ומורים. אך גם מלמדי התלמוד תורה מתעניינים ובאים לראות במשחק הזה. ידידים וידידות ואורחים רבים הבאים לבקר את המושבה מתענגים עונג שבתי, עונג משפחתי ועונג חברתי".

מן התיאור ניתן ללמוד על הפופולאריות שהייתה למשחק כבר בתקופה זו. ראיה נוספת לכך הייתה העובדה כי בשנת 1913 פרסם צבי אורלוב (נשרי) בהוצאת "מכבי" ספר ששמו "כדורגל" המכיל, בין היתר, את חוקי המשחק, את אופן התרגול בו ומונחים המשמשים אותנו עד היום (שוער, רצים, חלוצים, מגינים, בעיטה חופשית, בעיטת עונשין ועוד). הצורך להוציא לאור ספר על כדורגל ועל חוקיו הוא עדות למקומו של משחק זה כבר בשנים אלו. צבי נשרי לימד התעמלות בגימנסיה הרצליה בתל-אביב, היה בעיקר חסיד של שיטת ההתעמלות השבדית והתנגד לשיטה האנגלית השמה את הדגש על ריבוי פעילויות קבוצתיות משחקיות עם כדור. עצם העובדה כי דווקא הוא פרסם ספר על כדורגל מעידה כי הוא נענה בכך לצורכי השטח ולדרישות התלמידים(11), ועובדה היא שלגימנסיה הרצליה הייתה אז קבוצת כדורגל, שכפי שצוין לעיל הופיעה אף במשחקי רחובות בשנת 1913, שנת הוצאת הספר.

קבוצות כדורגל והתמודדויות ראשונות. בתקופה זו, אין עדיין משחקים ממוסדים, מגרשים קבועים (רוב המשחקים התקיימו במגרשים שהוכנו לצורך זה)(12), ודרכי התעבורה ואמצעי התחבורה בארץ-ישראל לא אפשרו ניידות רבה. לפיכך, יכולת ההתמודדות בין קבוצות (בעיקר רחוקות גיאוגרפית) הייתה מוגבלת מאוד, וחלק גדול מן התחרויות שנערכו בארץ היו תחרויות "אד הוק" בין קבוצות שאורגנו לצורך האירוע, ולא בין קבוצות קבועות — בדומה למשחקי השכונות של זמננו.
עם זאת, כבר בתקופה זו יש בידינו עדויות אחדות על קבוצות כדורגל "מאורגנות" שלהן הרכבים קבועים, מאמנים, תלבושת וכיוצא בזה. הידיעות הן ספוראדיות מאוד וחלקיות אך ניתן ללמוד גם מהן כמה נתונים: לגימנסיה הרצליה בתל-אביב הייתה קבוצת כדורגל שצוינה כבר קודם. מעדויות אחדות ניתן ללמוד כי שמה היה "עפר", והשחקנים הבולטים בה היו האחים מרקוס שעלו לארץ-ישראל מדרום אפריקה: דוד ששימש כשוער, ויעקב — כחלוץ שהצטיין בבעיטה חזקה במיוחד.(13) ב"מכבי" תל-אביב (שנקראה אז גם "מכבי" יפו) התארגנה מחלקת הכדורגל בשנת 1913 (או 1912 על פי עדויות אחרות) ובראשה עמדו האחים עמנואל וראובן גור-אריה שעלו לארץ מאלג'יריה. שחקנים בולטים אחרים בקבוצה היו דוד תדהר, לימים הבלש העברי הידוע של תל-אביב הקטנה, ויוסף יקותיאלי ממנהיגי "מכבי" הבולטים והוגה רעיון המכבייה(14);בשנת 1915 הוקמה במסגרת אגודת "מכבי" תל-אביב קבוצת הכדורגל איילה(15). והמקורות אינם מבהירים כראוי אם מדובר בשם שניתן אז למחלקת הכדורגל של "מכבי" תל-אביב (וכנראה שהקרבה בין שם זה לבין השם "עפר" של גימנסיה הרצליה אינה מקרית) או על קבוצה נוספת במסגרת המחלקה.(16)
גם בקבוצות "מכבי" השונות שנוסדו באותן השנים התארגנו מחלקות לכדורגל, ומהידיעות הספוראדיות על משחקי כדורגל אנו למדים על קיום מחלקות לכדורגל בפתח-תקווה, במקווה-ישראל, ברחובות, בראשון-לציון, בנס-ציונה ובירושלים.
קבוצות הכדורגל מהמועדונים השונים קיימו ביניהן משחקים ידידותיים בשבתות, שזכו מדי פעם לאזכורים בעיתונות התקופה. כך למשל מדווח "החרות" בראשון ביולי 1913 על משחקים בכדורגל שהתקיימו בראשון-לציון בין קבוצות "מכבי" מראשון-לציון, יפו ופתח תקווה, וב-27 בינואר 1914 התפרסמה כתבה מפתח-תקווה ב"החרות" וב"אחדות" על תחרויות ב"מגרש המשחקים על יד הגורן" שבה שיחקו גם "מכבים שבאו מיפו". הידיעה מציינת כי "מקום בראש לקח כמובן המשחק 'כדור-רגל', אחת מתחרויות הספורט היותר מפותחות בארץ" — עדות נוספת למקום המרכזי שנטל הכדורגל כבר בתקופה זו.
תחרויות נוספות בארץ-ישראל נערכו בין קבוצות יהודיות לבין קבוצות ערביות. משחקים רבים התקיימו בעיקר עם קבוצה של סטודנטים ערבים שלמדו בקולג' האמריקני בבירות וייסדו קבוצת כדורגל ששיחקה בתקופת החופשות בעיקר כנגד "מכבי" תל-אביב, "איילה", או קבוצה מעורבת של "מכבי" תל-אביב והגימנסיה הרצליה. עדויות רבות נשמרו בעל פה ממשחקים אלה(17), וקיימת גם ידיעה עיתונאית ב"החרות" מ-9 במאי 1916, המדווחת על מפגש שכזה שהתקיים במקווה ישראל והסתיים בניצחונה של קבוצת "איילה".
קיומו של המשחק בתקופה שבה כבר התנהלה מלחמת העולם הראשונה, מצביעה על כך כי למרות תנאי המלחמה הקשים בשנים הראשונות שלה, עדיין שיחקו כדורגל בארץ-ישראל. עדויות אחדות מצביעות על קשרים שנוצרו בין "מכבי" תל-אביב לבין חיילים בצבא התורכי. דוד תדהר העיד על עצמו, למשל, כי הוא לימד את אתא-תורק (לימים שליטה החדש של תורכיה המודרנית) לשחק כדור רגל.     (18).שחקני "מכבי" הדריכו חיילים תורכיים במשחק זה ונערכו אף משחקים כנגדם(19).יש להניח כי שיתוף פעולה זה בא לקצו כשהתגבר לחץ השלטון העות'מאני על היישוב היהודי ופעולות הספורט שלו הופסקו.

הכיבוש הבריטי ותחילת משחקי גביע וליגות בארץ-ישראל
ההשפעה הבריטית. בשנת 1917 כבשו הבריטים את דרום ארץ-ישראל. עד תום שנת 1918 נכבשה הארץ כולה, והיא נשלטה על ידי שלטון צבאי. ביולי 1920 החל באופן בלתי רשמי שלטון המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, כשבעקבות החלטות סאן רמו באפריל 1920 הגיע לארץ הרברט סמואל הנציב הבריטי העליון הראשון. ביולי 1922 אישר חבר הלאומים את נוסח המנדט שהכיל, בין היתר, מחויבות להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, והחל באופן רשמי שלטון המנדט הבריטי על ארץ-ישראל שנמשך עד מאי 1948.
הבריטים לא הטביעו חותם תרבותי עמוק על היישוב היהודי בארץ-ישראל, והיישוב היהודי טיפח לעצמו מסגרות אוטונומיות שהיו כמעט נטולות השפעה בריטית. המגמה הייתה ליצור תרבות עברית חדשה, ולפיכך נדחו לעתים אף בקנאות ("גדוד מגיני השפה") השפעות תרבותיות שהיו עלולות לסכן את ההגמוניה התרבותית הלאומית החדשה. השפה האנגלית לא הפכה לשפת הדיבור, וענפי ספורט קולוניאליים בריטיים טיפוסיים כקריקט והוקי כמעט שלא שוחקו בארץ-ישראל. הבריטים לא התערבו ולא הפריעו למוסדות השונים לפעול באופן חופשי, .ובכלל זה לארגוני הספורט שעשו את צעדיהם הראשונים עוד לפני הכיבוש הבריטי(20)
מבחינה זו היה הכדורגל יוצא דופן. הכדורגל מוסד בבריטניה והיה ענף הספורט הפופולארי ביותר שם החל ממחצית המאה ה-19. הבריטים היו גם אלה שהביאו לתפוצת הכדורגל בעולם, ובמיוחד בדרום אמריקה. אף על פי שלא הבריטים היו אלה שהחדירו את הכדורגל לארץ-ישראל, התרומה שלהם לפיתוחו הייתה מכרעת. הכוחות הבריטיים בארץ טיפחו קבוצות כדורגל משלהן, השפיעו על הקמתן של קבוצות כדורגל יהודיות נוספות, והאיצו בצורה משמעותית את תהליך ההגמוניה של משחק הכדורגל שהחל עוד בתקופה העות'מאנית. הקמת קבוצות נוספות, הביאה לקיום משחקים רבים ולניסיונות שונים למסד משחקים אלה. מכאן, שהקמת ההתאחדות לכדורגל ב-1928 אינה מסמנת את תחילת כניסתו של הכדורגל לארץ-ישראל, אלא את שיאו של תהליך שהחל כבר עם תחילת המנדט הבריטי.

הקמת קבוצות כדורגל. הפופולאריות של משחק הכדורגל, כמו גם ההשפעה הבריטית, הביאו להקמתן של קבוצות כדורגל יהודיות וערביות רבות בארץ-ישראל.(21) קבוצות הכדורגל היהודיות הראשונות, שהיו בהשפעה בריטית, היו אלה שהוקמו במסגרת הגדודים העבריים. כשכבש הצבא הבריטי את דרום הארץ ב-1917 הוחלט להקים גדוד עברי שיורכב מצעירי ארץ-ישראל ("הגדוד ה-40 של קלעי המלך" שהתווסף לשני גדודים עבריים שהוקמו בבריטניה ובארה"ב). רבים מחברי "מכבי" בארץ-ישראל התגייסו לגדוד זה, ובמסגרתו הוקמו קבוצות כדורגל לארבע הפלוגות של הגדוד, וכן הוקמה נבחרת כדורגל של הגדוד כולו. הנבחרות התחרו זו בזו וכנגד קבוצות של יחידות הצבא הבריטי, ובין שורותיהם נמנו רבים משחקני הקבוצות העבריות (כדוגמת: איבי וילסון ואליעזר פולני מ"מכבי" תל-אביב ואפרים גיסין מ"מכבי" פתח-תקוה), שפעלו בארץ-ישראל טרם פרוץ המלחמה.(22)
המקורות שבידינו אינם מספקים לנו מידע מלא על מכלול קבוצות הכדורגל העבריות החדשות שהוקמו בארץ-ישראל בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ונראה כי יש לסווג אותן לשלוש קטגוריות:
האחת — מחלקות לכדורגל שהוקמו בתוך אגודות "מכבי" הקיימות. לאחר הפסקת פעילות ארוכה בעקבות המלחמה, החלו אגודות "מכבי" לקום מחדש. המחלקות לכדורגל בתוך האגודות היו בין הראשונות שהוקמו בכל סניף, וכך, לדוגמה, מדווח ביטאון "המכבי" בניסן תרע"ט, כי האגודה שחודשה בירושלים "מתעסקת רק במשחק הכדורגל". באוקטובר 1919 נערך כינוס ה"מכבי" הראשון בירושלים בהשתתפות מאות חברים, שבמסגרתו נערכה גם תחרות כדורגל בין .מכבי" ירושלים ובין "מכבי" נס-ציונה שאין אנו יודעים את תוצאתה. (23)
אין כמעט אגודת "מכבי" בתקופה זו שלא טיפחה לעצמה מחלקה (או "סקציה" בלשון אותם הימים) של כדורגל. קבוצת הכדורגל החזקה ביותר באותן השנים הייתה זו של "מכבי" תל-אביב, בעיקר עקב העובדה שהצטרף לשורותיה שמעון לאומי (לומק), שחקן מהדרג האירופאי הבכיר. לומק שיחק שנים אחדות בקבוצה היהודית הבכירה "הכוח" וינה, ועלה לארץ בשנת 1920. הוא הצטרף באותה השנה ל"מכבי" תל-אביב, ותרם רבות להנחת היסודות למשחק מובנה ושיטתי שלא היה ידוע עד זמנו.(24)
עיון ברשימת קבוצות הכדורגל שהשתתפו במפעלי הספורט השונים בתקופה זו מצביע, בנוסף ל"מכבי" בתל-אביב, גם על אגודות כדורגל של "מכבי" בירושלים, בנס-ציונה, ברחובות, בפתח-תקוה, בחיפה, בגדרה, בעקרון, בטבריה, בזיכרון-יעקב ובראשון-לציון.
השנייה — אגודות כדורגל של "הפועל". תהליך הקמת אגודות "הפועל" בארץ-ישראל החל בשנת 1923 כשאגודת "הפועל" הראשונה הוקמה בתל-אביב. אגודה זו התפרקה (והוקמה מחדש פעמיים ב-1925 וב-1926), וב-1924 הוקמה אגודת "הפועל" בחיפה שהייתה האגודה הראשונה ששמרה על רציפות בפעילותה. הסיבות להקמת אגודות "הפועל" בארץ-ישראל אינן מעניינו של מאמר זה, אך לתהליך ההקמה קשר הדוק למשחק הכדורגל. המשברים הכלכליים עם סיום העלייה השלישית (1923) וימי העלייה הרביעית (החל מסוף 1926) הביאו לאבטלה ולפנאי מאונס, שנוצל על ידי הפועלים לפעילות ספורטיבית שבמרכזה עמד משחק הכדורגל. תהליך הקמת "הפועל" בחיפה הוא דוגמה טובה לכך: קבוצות חלוצים בחיפה החליטו להקים תחילה קבוצת כדורגל, ולצורך זה הקימו "מועדון" ("קלאב" בלשון אותם הימים), ובמרוצת הזמן נוספו למועדון גם ענפים אחרים. בולט כאן השינוי שחל בתהליך האגודות מהתקופה העות'מאנית: בתקופה ההיא הוקמו קודם אגודות התעמלות ובמשך הזמן נוספה גם מחלקה לכדורגל, בעוד בשנים אלה הכדורגל הוא זה שהיווה בסיס ראשוני להקמת המועדונים השונים.(25)
הקמת "הפועל" בחיפה הביאה בעקבותיה להקמת קבוצות נוספות שנוצרו בקבוצות פועלים שעבדו בעמק יזרעאל (שגם הן התבססו תחילה על משחק הכדורגל) (26)ולניסיון ראשון שנעשה בעפולה באוגוסט 1925 להקמת התאגדות ארצית של "הפועל". ניסיון זה לא עלה יפה, בעיקר בגלל התערבותה של ההסתדרות הכללית שיזמה מחדש הקמת התאגדות ארצית בשליטתה, והתאגדות "הפועל" הוקמה, בסופו של דבר, במאי 1926. סניפים של "הפועל" הוקמו בתקופה זו בכל רחבי הארץ ובכולן הוקמו גם קבוצות כדורגל. עם זאת, רק קבוצות "הפועל" מחיפה ומתל-אביב בלטו במיוחד במשחקים הממוסדים שהתארגנו בשנים אלה.
הקטגוריה השלישית — קבוצות בני נוער שהתארגנו באופן עצמאי להקמת קבוצות כדורגל. בידיעות השונות על משחקי הכדורגל בתקופה זו, אנו קוראים על קבוצות רבות של צעירים שלא נשאו שמות של "הפועל" או "מכבי": "הצבי" ירושלים, "הגיבור" ירושלים, "בלפור" ירושלים, "חשמונאי" ירושלים, "בר כוכבא" ירושלים, "הסמל" ירושלים, "נורדיה" ירושלים, "הכוח" תל-אביב, "עפר" תל-אביב, "איילה" תל-אביב, "אלנבי" תל-אביב, "בלפור" תל-אביב, "נורדיה" ראשון-לציון, "ה.ע.צ.ע" (התאחדות עולמית של צעירים עבריים) חיפה, "הגיבור" חיפה ועוד. אין בידינו מידע רב על קבוצות אלה, אך יש להניח כי לחלקם הייתה זיקה מסוימת ל"מכבי", שכן הן השתתפו במשחקי הגביע והליגות המחוזיות שאורגנו על ידי "מכבי". רובן נוסדו בערים, וחלקן היו, כנראה, קבוצות נוספות על אלה שכבר נשאו את השם "מכבי".     (27)
לקראת סוף שנות ה-20 רוב הקבוצות הללו נעלמו, משום שרובן התמזגו, כנראה, עם אגודות "מכבי", ולעתים גם שמרו על השם של הקבוצה שהתמזגה עמן: "חשמונאי" ירושלים התמזגה בשנת 1925 עם "מכבי" ירושלים (שנקראה מעתה "מכבי" חשמונאי ירושלים) וגם מועדון "הצבי" הוסיף את השם "מכבי" לפני שמו.(28) בחיפה התמזגה אגודת "הגיבור" עם "מכבי", ואף על פי שהוחלט לקרוא לאגודה המשותפת "בר כוכבא", השם של הקבוצה היה לאורך שנים "מכבי" הגיבור חיפה.(29)
פרשה שהסעירה במיוחד את הרוחות בתקופה זו הייתה בחירתה של קבוצת הצעירים "אלנבי" להצטרף בשנת 1927 דווקא ל"הפועל" תל-אביב שזה לא מכבר הוקמה. ההצטרפות של "אלנבי" לוותה במכתב חריף שהכיל האשמות חמורות כנגד "מכבי", שעל פיהן שוררת בין שורותיו אווירה "מרעילה של פרופסיונאליזם ומסחר על כדורגל". ההצטרפות של אלנבי ל"הפועל" וההאשמות שהוטחו ב"מכבי" הכעיסו מאוד את אנשי "מכבי", והנושא עורר פולמוס רציני מעל גבי העיתונות.(30) הצטרפותה של קבוצת "אלנבי" ל"הפועל" היוותה חיזוק משמעותי לקבוצה זו ששחקניה (כמו האחים פוליאקוב, אמנון חרל"פ ואברהם נודלמן, הראשון שהבקיע שער לזכות נבחרת ארץ-ישראל) היוו את השלד של קבוצת "הפועל" תל-אביב שתתגלה בשנים שלאחר מכן כקבוצת הכדורגל החזקה ביותר של מרכז "הפועל". קבוצת צעירים נוספת שבחרה להצטרף ל"הפועל" הייתה זו של "בלפור" בירושלים, והצטרפותה באותה השנה לא לוותה הפעם בסערת רגשות, אף על פי שמכתבם הפומבי ב"דבר" ב-10 במאי 1927 לווה בהאשמות דומות לאלו של קבוצת "אלנבי" כלפי "מכבי".

הגביע הבריטי של ארץ-ישראל. תקומתן של קבוצות הכדורגל הרבות הביאה לשורה של תחרויות כדורגל בין קבוצות עבריות שונות לבין עצמן, בין קבוצות עבריות לבין קבוצות בריטיות ולעתים גם בין קבוצות עבריות לבין קבוצות ערביות. עיתונות התקופה מלאה בעשרות דיווחים קצרים על משחקים אלה, ותקצר היריעה מלהביא תוצאות אלה כאן. אף על פי שמדובר במשחקים שאינם "רשמיים", במסגרת ליגות או גביע הן עוררו עניין רב, וצופים רבים חזו בהם.
ניסיון המיסוד הראשון של הכדורגל בישראל נעשה בשנת 1923 על ידי המועדון הבריטי הירושלמי "ספורט קלאב" של הפקידות הגבוהה הבריטית. המועדון ארגן משחקי גביע ארץ-ישראל בהשתתפות כל קבוצות הכדורגל בארץ-ישראל שנרשמו למשחקים אלה. על פי בית הלוי, קבוצת "המעופפים" מרמלה, שייצגה את חיל האוויר הבריטי, היא זו שזכתה בכל משחקי הגביע, אך שתי ידיעות בעיתונות העברית מעידות על כך כי הקבוצה שזכתה בשנת 1926, הייתה קבוצת המפקדה הצבאית העליונה הבריטית מרבת עמון.(31)
העיתונות העברית לא ייחדה כמעט מקום לתחרויות אלה וציינה רק מדי פעם את השתתפותה של קבוצה עברית זו או אחרת בהן. לפיכך, התמונה המצויה בידינו על המשחקים היא חלקית בלבד. בשנת 1923 הייתה "מכבי" תל-אביב הקבוצה העברית היחידה שהשתתפה במשחקים. היא סיימה פעמיים בתיקו (2:2 ו-4:4) עם קבוצת בית החולים מסרפנד ובמשחק השלישי היא נוצחה 9:2.(32)
ב-10 באפריל 1923 הופיעה ידיעה קטנה מ"הארץ" שדיווחה על משחק הגמר הראשון במפעל זה; בידיעה נאמר:

"ביום השבת הייתה ההתחרות המכריעה בין קבוצת הסקוודרון ה-14 של המעופפים מלוד ובין קבוצת הכדורגל של חיפה על הגביע הארץ-ישראלי. שני הצדדים שיחקו בהתאמצות יוצאת מן הכלל. בסוף נתבררו התוצאות: 1:2 לטובת המעופפים. המעופפים קבלו את הגביע הארץ-ישראלי וקבוצת חיפה תקבל אות הצטיינות".

מלבד העובדה כי זהו משחק הגמר היחיד במפעל זה שעליו דיווחה העיתונות העברית, מדובר כאן במשחק גמר שהתקיים כנגד קבוצה מחיפה. הידיעה אינה מציינת את שם הקבוצה החיפאית, וקיימת כאן גם אפשרות כי מדובר בקבוצה עברית מחיפה. עם זאת סביר להניח, כי אילו הייתה זו קבוצת "מכבי" או קבוצה עברית אחרת, היה עיתון "הארץ" מציין זאת מפורשות.
אין כמעט מידע על משחקי הקבוצות העבריות במשחקי הגביע של 1926-1924. ביטאון "ה"מכבי"" מספר בגיליון ניסן תרפ"ד (אפריל 1924) כי "מכבי" תל-אביב גברה על "הגיבור" ירושלים במסגרת הגביע הארץ-ישראלי, וה"ארץ" ב-15 באפריל 1924 מציין כי קבוצת "הצבי" מירושלים גברה במסגרת זו על "מכבי" תל-אביב 0:1. בית הלוי, לעומת זאת, מציין כי "מכבי" תל-אביב הפסידה בשנת 1924 7:1 לקבוצת "המעופפים" רמלה. למרות חוסר הבהירות ניתן בכול זאת ללמוד כי מלבד "מכבי" תל-אביב, השתתפו שתי קבוצות נוספות במפעל זה באותה השנה.
ידיעה מעיתון "הארץ" מ-12 בפברואר 1926 מבשרת כי יום לאחר מכן תתקיים "תחרות ראשונה על גביע ארץ-ישראל בין הקבוצה הנבחרת של "גדוד המעופפים" רמלה ובין קבוצת "מכבי" תל-אביב", וכן כי זו "השנה השלישית מתחרה ה"מכבי" על הגביע עם קבוצה זו דווקא ("על פי הגורל")" — מה שמעיד כי "מכבי" תל-אביב השתתפה גם במשחקי הגביע של 1925 ונוצחה על ידי הקבוצה החזקה של "המעופפים" רמלה.
מידע רב יותר על השתתפות הקבוצות העבריות מצוי ביחס למשחקים שהתקיימו בשנת 1927, בעיקר בעיתוני חודש פברואר באותה השנה.(33)למשחקים אלה הופיעו הפעם חמש קבוצות עבריות: "מכבי" תל-אביב, "מכבי" ירושלים, "מכבי" פתח-תקוה, "מכבי" חיפה ו"הפועל" חיפה. ההצלחה הגדולה של משחקים אלה הייתה של "הפועל" חיפה. היא גברה 1:4 על הקבוצה הערבית "כרמל", ולאחר מכן התמודדה במפגש כפול נגד "מכבי" חיפה. המשחק הראשון הסתיים בתיקו מאופס, ובמשחק השני גברה "הפועל" על ""מכבי" 1:2 ("הצפון חיפה" שהיה מקומון רביזיוניסטי שהופיע בחיפה ב-1927-1926 הותיר בידינו תיאורים מלאים ומפורטים על שני משחקים אלה).
"הפועל" חיפה העפילה לחצי הגמר — השלב הגבוה ביותר של קבוצה עברית במשחקים אלה, ובו היא הפסידה 3:2 לקבוצת המפקדה ברבת עמון, מחזיקת הגביע בשנה הקודמת. (34)ההגמוניה של הקבוצות הבריטיות באה לקצה כתוצאה ממדיניותו של הנציב העליון פלומר. הלורד פלומר, שהחל את שליטתו כנציב עליון בשנת 1925, סבר כי השטח של ארץ-ישראל עמוס יתר על המידה בכוחות צבא והחל ברפורמות שתכליתן צמצום הכוחות הבריטים בארץ-ישראל. בשנת 1922 היו בארץ 6300 אנשי צבא ו-100 שוטרים. ב-1929 היו בארץ-ישראל 300 חיילים בריטים בלבד.(35)
הצמצום בכוחות הצבא הבריטי השפיע גם על מספר קבוצות הכדורגל הבריטיות, רובן עזבו את הארץ — כולל הקבוצה המובילה של ה"מעופפים" רמלה. במקביל החלו להישמע קולות לארגון מחדש של משחקי הגביע בפרט, ושל הכדורגל הארץ-ישראלי בכלל.(36)פעולות אלה הוליכו למשחקי גביע ולהקמת ההתאחדות לכדורגל בשנת 1928.

מגן שמשון. בשנת 1923 יזמה הסתדרות "מכבי" משחקי גביע לקבוצותיה. אלה היו משחקי הגביע הראשונים לקבוצות העבריות בארץ-ישראל. במשחקי הגביע הראשונים השתתפו הקבוצה השנייה של "מכבי" תל-אביב (כנראה משום שהראשונה השתתפה במשחקי הגביע הארץ-ישראלי), "איילה" תל-אביב, "עפר" תל-אביב, "ברנוביץ'" פתח-תקווה, "מכבי" ראשון-לציון, "מכבי" רחובות ו"מכבי" חיפה. בגלל הריחוק הגיאוגרפי הוחלט כי קבוצות המרכז תתמודדנה זו עם זו והמנצחת תתמודד על הגביע עם "מכבי" חיפה. לגמר כנגד חיפה עלתה קבוצת "מכבי" נס-ציונה ובמשחק שנערך במגרשה של "מכבי" תל-אביב היא ניצחה 1:2, והייתה בכך לקבוצה העברית הראשונה שזכתה בגביע עברי.(37)
העיתונות העברית היומית כמעט שלא דיווחה על משחקים אלה, ולפיכך המידע שבידינו חסר ולקוח בעיקרו מביטאון "המכבי" שמסר עליהם באופן חלקי. בשנת 1924 זכתה שוב "מכבי" נס-ציונה בגביע (ואין אנו יודעים כנגד מי התמודדה בגמר), ובשנת 1925 זכתה בגביע "מכבי" תל-אביב שניצחה בגמר את "מכבי" פתח-תקוה 0:7. בשנת 1926 השתתפו במשחקים שמונה קבוצות בלבד, ובגביע זכתה שוב "מכבי" תל-אביב שגברה 1:6 על "חשמונאי" ירושלים במשחק הגמר. ההשתתפות הדלה וקיומו של המשחק ללא כל טקס נבעה בעיקר מבעיות ארגוניות של החבר הארצי של הכדורגל (התאחדות הכדורגל של "מכבי" שתידון כאן בהמשך) בשנה זו.(38)מהדו"ח של "מכבי" לשנת תרפ"ו אנו למדים כי הסתדרות "מכבי" מיסדה את משחקי "מגן שמשון" וקבעה לגביהם חוקה מפורטת חדשה. ביטאון "המכבי" של אוקטובר 1926 המביא את חוקת המשחקים, מגדיר אותם כמשחקי גביע שבהם אמורה להשתתף רק אגודה "השייכת להסתדרות הארצית ה'מכבי'", ויש להניח כי העובדה שבאותה השנה החלו להיווסד קבוצות "הפועל", היא זו שהביאה לציון מפורש של "מכבי" על "בעלותה" עליהם. בשנת 1927 התקיימו משחקי "מגן שמשון" בפעם האחרונה, ובמשחק הגמר בירושלים גברה "מכבי-הגיבור" חיפה על "מכבי" חשמונאי ירושלים 0:4.(39)משחק זה היה שירת הברבור של משחקים אלה, שפסקו להתקיים עם ארגון משחקי הגביע הארץ-ישראלי בשנת 1928.

ליגות מחוזיות. אמצעי התעבורה הלא נוחים והיקרים בשנים אלו הקשו על קיומן של ליגות ארציות סדירות בכל רחבי הארץ, והתחליף לכך היה קיומן של ליגות מחוזיות, שגם עליהן ניתן ללמוד מדיווחים ספוראדיים ולא סדירים בעיתונות התקופה. בדיווחים אלה צוינה אך לעיתים רחוקות המסגרת שבה נערך המשחק. על פי הנתונים החלקיים שבידינו, ידוע לנו על קיומן של ארבע ליגות מחוזיות בשלב זה או אחר: האחת בירושלי, השנייה בתל אביב, השלישית ביהודה (מושבות הדרום) והרביעית בחיפה.
הליגה בירושלים אורגנה על ידי "התאחדות קבוצות הכדורגל בירושלים" שהייתה בחסותה של "מכבי" והכילה עם הקמתה אחת-עשרה קבוצות עבריות.(40) מביטאון ה"מכבי" שבט תרפ"ה ניתן ללמוד שהכוונה הייתה כי ב"תחרות החבר" תתמודדנה עשר קבוצות, ארבע מהן בדרג הראשון ושש — בדרג שני, אך ידוע כי בסופו של דבר התקיימה ליגה של שש קבוצות ירושלמיות: "הגיבור" א', "הגיבור" ב', "הצבי" א', "הצבי" ב', "מכבי" ו"הנשר".(41)
גליון זה מספר עם על מפעלי כדורגל נוספים שהתקיימו בירושלים: גביע נודד של הקבוצות העבריות, גביע נששיבי (ראש עיריית ירושלים) של כל הקבוצות בירושלים וגביע בריטי של דידס (על שם וינדהם דידס, מזכיר הממשלה הבריטית בארץ-ישראל באותה התקופה), שנועד למחלקות הממשלה השונות של הממשל הבריטי. ליגה בריטית זו הייתה הניסיון הבריטי הראשון בארץ-ישראל להקים ליגה לכדורגל, והיא נוסדה עוד בשנת 1920. התחלופה הגבוהה בפקידות הבריטית בשנים אלו גרמה להפסקת ליגה זו ולחידוש פעילותה רק בשנת 1925.    (42)
אין בידינו כמעט נתונים על תוצאות הליגות ועל משך קיומן, מלבד העובדה ש"מכבי" ירושלים זכתה בגביע ירושלים לקבוצות העבריות בשנת 1924 ו"הצבי" זכתה בשנת 1925.(43) עם זאת, ידוע לנו כי משחקי גביע ראש עיריית ירושלים התקיימו גם בשנים שלאחר מכן, שכן עיתון "דבר" מ-27 באפריל 1929 מספר כי קבוצת "הפועל" ירושלים זכתה בגביע זה ו"זוהי הפעם הראשונה שקבוצה יהודית מחזיקה בגביע הזה".
התחרויות הראשונות בשיטת ליגה באזור תל-אביב נערכו בשנת 1923 בהשתתפות: "מכבי אבשלום" פתח-תקווה, "נורדיה" ראשון-לציון, "מכבי" תל-אביב, "מכבי" נס-ציונה, ו"הכוח" תל-אביב. ביטאון ה"מכבי" של טבת תרפ"ד מביא את כל תוצאות המשחקים ואת הטבלה בסוף הסיבוב הראשון:
"מכבי" תל-אביב היא זו שהובילה את הטבלה עם 12 נקודות (ששה ניצחונות והפסד אחד) ולשתי הקבוצות שלאחריה "איילה" תל-אביב ו"מכבי" נס-ציונה, היה מאזן דומה אך הפרש שערים קטן יותר. אחריהן בטבלה: "מכבי אבשלום" פתח-תקוה, "נורדיה" ראשון-לציון, "עפר" תל-אביב, "הכוח" תל-אביב ו"מכבי" רחובות שנטשה את התחרויות כבר בתחילתן.(44)אין בידינו מידע אם נערך סיבוב נוסף ומה אירע לליגה זו אחר כך. עם זאת, ידוע כי בסוף 1928 הייתה שוב ליגה מחוזית בתל-אביב — אך הקבוצות הן שונות: לצד "מכבי" תל-אביב ו"מכבי אבשלום" פתח-תקווה מופיעות בליגה זו "הפועל" תל-אביב ושלוש קבוצות בריטיות: בית החולים צריפין, קבוצה חדשה של "המעופפים" רמלה ו"האלחוט" צריפין.(45)
בסוף שנת 1923 התארגנה לה ליגה נוספת במחוז יהודה, שכללה את ראשון-לציון, נס-ציונה, גדרה רחובות ועקרון. ראשון-לציון היא זו שזכתה בליגה זו לפני נס-ציונה, עקרון ורחובות, כשגדרה החלשה פרשה במהלך התחרויות. גם על ליגה זו אין לנו מידע נוסף.(46)
גם בחיפה התקיימה ליגה מקומית, שהוקמה על ידי קצין אנגלי בשם הולמס, והיא כללה תשע קבוצות. אין אנו יודעים את רשימת הקבוצות בליגה, אך להבדיל מהליגות המחוזיות האחרות באותה התקופה היא כללה גם קבוצות לא עבריות. עיתון "הארץ" מ-3 במארס 1925 מציין כי הקבוצה העברית ה.ע.צ.ע. (התאחדות עולמית של צעירים עבריים) היא השנייה מבין התשע, ויש להניח, כי אילו קבוצה עברית הייתה מובילה את הטבלה הוא היה מציין אותה ולא את המקום השני. ידיעה נוספת בעיתון "הארץ" ב-15 במארס 1925 מדווחת על התמודדויות בין קבוצות חיפאיות, ואם אמנם היא מתייחסת לליגה האמורה, ניתן ללמוד כי בליגה זו השתתפה בנוסף לה.ע.צ.ע גם "מכבי" חיפה, קבוצה גרמנית (כנראה מהמושבה הגרמנית) וכן "הפועל" חיפה שהייתה עדיין חלק ממרכז "מכבי". ידוע לנו על קיומה של קבוצה חיפאית ערבית נוצרית ששמה "הכרמל" וכן על קבוצת "פועלי הרכבת" שייתכן שהן היו הקבוצות הנוספות שהשתתפו בליגה זו.(47)העובדה שהליגה לא הייתה על טהרת הקבוצות העבריות הביאה, כנראה, למתח רב ולאלימות ובידיעה ב"הארץ" מ-3 במארס 1925 נאמר כי הקולונל הולמס החליט לבטל המשך קיום הליגה "מפני הקטטות והסכסוכים".
בסוף 1926 יזמו הבריטים שוב הקמת ליגה בחיפה, ו"דבר" מ-10 בנובמבר 1926 מספר כי קיתורש, סגן המושל, זימן "את כל הקלובים לכדורגל בעיר לשם ייסוד ליגה ספורטיבית". לפגישה באו שנים-עשר נציגים: אנגלים, ערבים ויהודים. הבעיה המרכזית הייתה במתח שהיה בין "מכבי" ל"הפועל" בעיר, שבא לידי ביטוי בתקופה ארוכה שבה "מכבי" החרים את "הפועל" בעיר. נציגי "מכבי" ו"הפועל" טענו כי הם חייבים לקבל אישור של המרכזים לשם הקמת הליגה. אין אנו שומעים עוד במשך תקופה ארוכה על "ליגה חיפאית", שכנראה התחדשה בשלב מסוים ואנו יודעים על קיומה בשנת 1928.(48)

הגביע הארץ-ישראלי של 1928. עזיבתם של הכוחות הבריטיים את ארץ-ישראל כתוצאה מהרפורמה של הנציב פלומר, ובהם שחקני מחזיקת הגביע "המעופפים" רמלה, הביאה לכלל יזמה חדשה לארגון מחדש של משחקי גביע ארץ-ישראל. במארס 1928 נערכה ישיבה של באי כוח הקבוצות העבריות, הבריטיות והערביות כדי לארגן משחקי גביע ארץ-ישראל. הגביע עצמו נתרם על ידי חברת "כרמל מזרחי", ולמשחקים נרשמו שתים-עשרה קבוצות, מחציתן עבריות: "מכבי" ו"הפועל" תל-אביב, "הפועל" חיפה, "מכבי" חשמונאי ירושלים ו"הפועל" ירושלים. בנוסף, השתתפה קבוצת "כרמל" חיפה הערבית וחמש קבוצות בריטיות: נבחרת המשטרה הבריטית, נבחרת המשטרה הארצישראלית, "המעופפים" עזה, הנבחרת הצבאית של בתי החולים ו"המעופפים" רבת עמון (יש לזכור כי המנדט הבריטי על ארץ-ישראל כלל גם את עבר הירדן המזרחי). תוצאות המשחקים מצביעות בבירור על השינוי שחל בארץ בעקבות הצמצום בכוחות הבריטיים, שכן עליונות הקבוצות העבריות במשחקים אלה הייתה מכרעת. לגמר העפילו שתי קבוצות עבריות. האחת — "הפועל" תל-אביב שגברה ברבע הגמר על הנבחרת הצבאית של בתי החולים 1:3 (במשחק חוזר שכן הראשון הסתיים בתיקו 3:3), ובחצי הגמר על ה"מעופפים" עזה 0:1. השנייה — "מכבי" חשמונאי ירושלים, שניצחה במפתיע ברבע הגמר את הקבוצה החזקה של "מכבי" תל-אביב 2:3 ובחצי הגמר את "הפועל" חיפה 0:1.
משחק הגמר נערך במאי 1928 במגרש "מכבי" ביפו וצפו בו 5,000 צופים. "הפועל" תל-אביב גברה על "מכבי" חשמונאי 0:2 משערים של פוליאקוב ונודלמן. "מכבי" חשמונאי ערערה על תוצאות המשחק בטענה כי אחד משחקני "הפועל" תל-אביב (משה מאייר) שותף אף על פי ששמו לא היה רשום כחוק. ועדת הגביע קיבלה את הערעור, לא התחשבה במחאת "הפועל" תל-אביב שהסכימה למשחק חוזר, והחליטה לחלק את החזקת הגביע בין שתי הקבוצות.
משחק זה, שהתקיים עוד לפני ההקמה הרשמית של ההתאחדות לכדורגל, נחשב כיום כמשחק הגמר הראשון של גביע ארץ-ישראל שהפך אחר כך לגביע המדינה. בתקופה המתוארת היא מהווה את שיאו של תהליך שהחל בניסיונות השונים שצוינו עד כה לארגן משחקי גביע ומשחקי ליגה בארץ-ישראל.(49)

מפגשים ברמה הבינלאומית
התגבשות הכדורגל הארצישראלי בשנות ה-20 לא התמקדה רק במישור הפנימי הארצישראלי אלא היו לה גם היבטים ברמה הבינלאומית, שבאו לידי ביטוי באירוח של קבוצות מחו"ל, ובעיקר ביקורים של קבוצות כדורגל מארץ-ישראל אל מחוץ לגבולות ארץ-ישראל המנדטורית. שתי מטרות היו למפגשים הללו:
במישור היהודי, נועדו המפגשים להדק את הקשר שבין יהודי ארץ-ישראל לבין יהודי הגולה ולעשיית תעמולה לטובת היישוב היהודי בארץ-ישראל. קבוצה ארצישראלית המפגינה יכולת ספורטיבית הוא ביטוי מרשים לדימוי של היהודי החדש והשרירי המתהווה בציון והמשמש מקור של גאווה והזדהות. במישור הבינלאומי, היו הביקורים הרבים של הקבוצות הארצישראליות מחוץ לגבולות המנדטוריים חלק מרצונו של היישוב העברי לזכות בלגיטימציה בינלאומית ובנדבך נוסף לבניית המדינה שבדרך. מרכיב נוסף וחשוב היה הרצון להדק את הקשרים עם ארצות ערב השכנות, מתוך מגמה להשתלב באזור ולמנוע עוינות ערבית על רקע היחסים המתוחים עם ערביי ארץ-ישראל.(50)להלן נתייחס למפגשים הבינלאומיים של קבוצות הכדורגל העבריות בתקופה זו.
ביקורי "הכוח" וינה. קבוצת הכדורגל היהודית של "הכוח" וינה נחשבה באותם הימים כאחת מקבוצות הכדורגל הבכירות באירופה, וב-1925 היא אף זכתה באליפות המקצועית הראשונה של אוסטריה. בינואר 1924 הגיעה קבוצת "הכוח" לסיור משחקים בארץ-ישראל בעקבות הזמנת "מכבי" ארץ-ישראל.
בביקור זה קיימה הקבוצה שלושה משחקים: הראשון נערך במזג אויר גשום במיוחד כנגד "מכבי" תל-אביב והסתיים ב-1:5 לטובת "הכוח" (השער לטובת "מכבי" תל-אביב נכבש על ידי לאומי-לומק ששיחק בעבר ב"הכוח"). המשחק השני של "הכוח" התקיים בירושלים לעיני הנציב העליון, הרברט סמואל, כנגד קבוצה אנגלית שהורכבה מהקבוצות הבריטיות הבכירות בארץ-ישראל כמו "המעופפים" רמלה, נבחרת סרפנד, נבחרת הז'נדרמניה ועוד. במשחק זה ניצחה "הכוח" בתוצאה 0:3. המשחק השלישי נערך בחיפה כנגד נבחרת אנגלית מצפון הארץ, והסתיים בתיקו 1:1.
שנה אחת לאחר מכן, בינואר 1925, ביקרה שוב "הכוח" בארץ-ישראל. בביקור זה היא קיימה שני משחקים. בראשון שבהם היא גברה על הנבחרת של "מכבי", שהורכבה לאחר סדרה של תחרויות (הנבחרת כללה שישה שחקנים של "מכבי" תל-אביב, שלושה של "הצבי" ירושלים ושניים של "הגיבור ירושלים) בתוצאה 2:11. המשחק השני שנערך בירושלים היה כנגד קבוצה שכונתה בשם "נבחרת ארץ-ישראל" וכללה שחקנים אנגלים בלבד, שבו ניצחה "הכוח" בתוצאה 2:4. משחק נוסף עמד להיערך בחיפה, אך לא נערך מפני ש"מכבי" חיפה לא הספיקה לארגן אותו.(51)ביקור "הכוח" בארץ-ישראל היה אחד האירועים המעצבים בתולדות משחק הכדורגל בארץ-ישראל. חברי "הכוח" התקבלו בהתלהבות רבה שבאה לידי ביטוי גם בדיווחי העיתונות העברית. ביקורים אלו היו אירוע הספורט הראשון שזכה לחשיפה רבה במיוחד, ואלפי צופים נכחו בכל אחד ממשחקיה.(52)
התלהבות היתר לא נשאה חן בעיני רבים והביאה אף לביקורת נוקבת כלפי התופעה. למשל, ב-10 בינואר 1924 כתב משה סמילנסקי ב"הארץ":

"כבוד ה'פוט בול' במקומו מונח. ואף כבודם של אנשי הספורט למינהם… אבל לעשות את ה'פוט בול' לעגל ולהשתחוות לו, לעשות את הספורט ל'תורה' ואף להאמין בה — זוהי עבודה זרה. על הדרך הזאת לא תהיה תפארתנו".

לעומת זאת היו שהבינו את הפוטנציאל התעמולתי הרב, הן בעצם הפצת המפעל הציוני בגולה והן בעצם הפגנת כוח יהודי והשינוי של הדימוי היהודי בעיני הגויים באמצעות הספורט וטיפוח קבוצות כדורגל. ב-10 בינואר 1924 כתב משה גליקסון, עורך "הארץ", בעיתונו:

"בתנאי חייה של הגולה אשר על נהר דאנובה היה אולי הכוח מהפכת חיים גמורה, דוגמת המחרשה הראשונה בידו של האיכר העברי… כבודם של בעלי "הכוח" ששחררו עצמם מחרפת העבדות הגלותית והרימו דגל של תחייה ועצמות לאומית, במקומו מונח".

ברוח דומה כתב צבי לוי ב-8 בינואר 1925 בעיתון "הארץ" בנוגע לביקור "הכוח":

"נחוץ לנו גם בשביל הרמת מצב-הרוח המדוכא של אחי הנרדפים בארצות הגולה! 'הכוח' עושה זאת באומץ והתמסרות ואל נשכח 'הכוח'… הנהו התעמולה החזקה בשביל העם העברי… אין אומרים 'הכוח' ניצחה, אלא אומרים — הקבוצה העברית 'הכוח' ניצחה… ולא משחק הכדורגל היפה של 'הכוח' הוא העיקר… אלא הרושם העמוק שמשאירים אחריהם הבחורים האמיצים והגאים בכל מקום בואם שאינו אלא הדגשת הנוער העברי הבריא… הנושא ברמה את צבעי דגלו העברי".

ביקורי "הכוח" וינה הטביעו אפוא חותם בהיותם תרומה מכרעת להבנת הספורט כמכשיר תעמולתי ראשון במעלה. כל מערכת הביקורים של קבוצות עבריות בחו"ל הייתה במידה רבה תוצאה של ביקורים מתוקשרים אלה של קבוצת "הכוח" וינה.(53)תרומה נוספת הייתה במישור המקצועי: הסטנדרטים שהציגה "הכוח" שינו את הגישה למשחק, להתייחסות לאימונים, לטכניקה ולרמת המתקנים, ואין זה מקרי, כי הניסיונות הארגוניים הראשונים למיסוד הכדורגל בארץ-ישראל ותחילת משחקי ליגות מחוזיות ומשחקי גביע החלו בתקופה זו.(54)

"מכבי" תל-אביב באירופה. הקבוצה הארצישראלית הראשונה שיצאה לביקור משחקים מחוץ לארץ-ישראל הייתה "מכבי" תל-אביב. יוסף יקותיאלי יזם כינוס כללי של "מכבי" ארץ-ישראל ושל "מכבי" העולמי בירושלים (שמאוחר יותר יהפוך ל"מכביה"), ולשם כך הוא יצר קשר עם ראשי "מכבי" בווינה. הללו הסכימו להצעתו, והוחלט לערוך קודם כינוס הכנה של "מכבי" באירופה במקביל לקונגרס הציוני ה-14 שהתקיים בווינה באוגוסט 1925, ולקונגרס "מכבי" העולמי שהתכנס באותה השנה. מארץ-ישראל נשלחו לאירוע שבעה אתלטים וכן קבוצת הכדורגל של "מכבי" תל-אביב. עצם ארגון נסיעתה של קבוצה עברית לחו"ל עוררה ביקורת בטענה של "בזבוז" ושל רמה בלתי מספקת, ומשום כך אין הצדקה לנסיעה מחוץ לארץ-ישראל. יקותיאלי, שראה את הערך התעמולתי-לאומי של נסיעה זו, דחה ביקורת זו.(55)
הקבוצה שיחקה תחילה בווינה, שם היא הפסידה ל"קבוצה עברית אוסטרית" (כנראה "הכוח" וינה) 5:1 ולאחר מכן המשיכה לצ'כוסלובקיה ולפולין. כל משחקיה של "מכבי" תל-אביב היו כנגד קבוצות יהודיות של "מכבי" (כמו: "מכבי" ביאליסטוק, "מכבי" ורשה, "הכוח" לובלין וכדומה), מלבד משחק אחד כנגד קבוצה צבאית בביאליסטוק ושני משחקים נגד קבוצה מקומית בצ'נסטוכוב. בחירה זו של יריבים מעידה על התכלית התעמולתית-ציונית של ביקור זה. מתוך עשרים משחקים היא זכתה בשלושה-עשר, סיימה ארבעה בתיקו ונוצחה בשלושה. אין בידינו מידע מפורט על מסע זה, אך ידוע לפחות כי אחד המשחקים שהתקיים בצ'נסטוכוב הסתיים בתקרית אנטישמית, כששחקני "מכבי" תל-אביב הותקפו על ידי קהל מקומי וחולצו בעזרת התערבות המשטרה.(56)

"מכבי הגיבור" חיפה בארצות-הברית. היזמה להזמנת הקבוצה נעשתה על-ידי אמרגן אמריקני, שביקש להתחרות בעמיתו שהזמין לפני כן את קבוצת "הכוח" וינה לארה"ב. הצלחת ביקורה של הקבוצה הווינאית בארה"ב הולידה את הרעיון להביא קבוצה יהודית נוספת לשם. מכיוון שרמת הכדורגל בארץ הייתה ירודה, הוחלט כי הקבוצה שתישלח תהיה "מכבי" חיפה, שתתוגבר בשחקנים יהודיים מהונגריה, שחלקם הורחקו מהליגה מסיבות שונות (ויש להניח, כי בעיקר בגלל אנטישמיות). היה ברור כי שחקני החיזוק מהונגריה לא הצטרפו מסיבות אידיאולוגיות — דבר שהביא למחלוקת חריפה בין התאגדות "הפועל" החדשה לבין הסתדרות "מכבי" בארץ-ישראל, שכן פרשת שחקני החיזוק הייתה טענה חותכת בדבר ה"מקצוענות" הפושה ב"מכבי".
בחודשים אפריל ועד מאי 1927 הייתה עיתונות התקופה מלאה בפולמוס סביב מסעה של הקבוצה. מרכז "הפועל" (שקיבל תמיכה מפתיעה בסוגייה זו מחבר הנשיאות של "מכבי" העולמי ארנסט סימון) קבל על כי הנושא "הולך ולובש צורה חברתית העלולה להזיק לתנועת הספורט הצעירה של ארצנו" ופנה ל"מכבי" לנקוט את כל האמצעים למנוע את "הסימנים של הפרופסיונליות". מרכז "מכבי" הבהיר כי השחקנים לא יקבלו תשלום, אך "מובן מאליו שהמשחקים יקבלו אילו סכומים להוצאות".
במכתב מנומק ב"דאר היום" ב-12 במאי 1927 הבהיר חיים ויסבורג, מנהל קבוצת "מכבי" חיפה, כי השחקנים מהונגריה הם ציונים ובאו לארץ-ישראל רק מתוך "רגש של חובה ואת זאת אנו יכולים להוכיח". אין כל פסול בשימוש ב"כוחות הטובים בגולה" ולנסיעה יש, לדבריו, ערך לאומי, שכן "סוף סוף תופיע משלחת מארץ-ישראל אשר לא תבקש נדבות ותהיה בכך עדות שהציונות השיבה גם את השרירים היהודים ותגדיל את כבוד היהדות בעיני הגויים". עמדה זו של ויסבורג קיבלה את מלוא הגיבוי של מרכז "מכבי", שהצהיר מפורשות כי השחקנים לא יקבלו שכר. בעקבות זאת צורפו שחקני חיזוק נוספים אחדים מארץ-ישראל (כולל ינה שטרן שהיה אז כוכב "הפועל" חיפה), ובמאי 1927 יצאה הקבוצה למסע משחקים בארה"ב.
קבוצת "מכבי" חיפה עזבה את הארץ בסוף מאי 1927 וחזרה באוגוסט של אותה השנה. מסעה של הקבוצה תואר בהרחבת יתר ולעתים קיבל אף כותרות ראשיות בעיתון היומי "דאר היום" הלאומי, שבימים כתקנם המעיט מאוד בהתייחסותו לספורט בארץ-ישראל. הדיווחים ל"דאר היום" נכתבו ישירות על-ידי מנהל קבוצת "מכבי" חיפה, חיים ויסבורג, והיו מלאי התלהמות ותיאורים שנטו להגזמת יתר. כך, לדוגמה, תיאר ויסבורג בפאתוס רב את קבלת הפנים "הנהדרה למכבי" בניו-יורק וסיפר: "שעות רבות עמד הקהל הרב וחיכה לאנייה… אבל בייחוד גדולה הייתה ההתלהבות של אלפי ורבבות העומדים בחוף כשירדו כל החברים מהאנייה. הקהל הרב פרץ בתרועות שמחה ושר עם התזמורת הגדולה את התקווה". בניו-יורק התקבלה הקבוצה על ידי ראש העיר כשבדרכה לפגישה "נסעה במכונית בעלת שתי קומות מלווה בתזמורת… בכל מקום שעברה מכוניתנו נעכבה התנועה והקהל המגוון של ניו-יורק הראה את אהדתו אלינו". לפני בניין העירייה התאסף, על פי ויסבורג, קהל של עשרת אלפים איש וללא צניעות יתר הוא מעיד על נאומו כך: "קולו האדיר צלצל למרחקים לקול זמזום מכונות הפילם והצלמניות".
"מכבי" חיפה שיחקה בארה"ב אחד-עשר משחקים. משחקה הראשון בניו-יורק נגד קבוצת "אול סטאר" הסתיים בניצחון 4:5, ועל פי ויסברג: "ניצח ה'מכבי'. ניצחה ארץ-ישראל במלחמתה הראשונה נגד אמריקה. אבן כבדה של פחד לכבודה של ארץ-ישראל — נגולה מעל לבנו…". ויסבורג סיפר כי נכחו במשחק 27,000 צופים נלהבים ששמחתם לא ידעה גבול. ההמון פרץ לחדרי ההלבשה, חיבק את השחקנים "למרות הרפש והטיט שנתלכלכו בו בעת המשחק". אחד הרבנים מניו-יורק אף טען: "גדולה פעולתם של בחורים אלה כהנחת תפילין יום יום".
המשחק השני כנגד קבוצת "ג'אנט בית לחם" הסתיים בתיקו 1:1, לאחריו נוצחה הקבוצה בשיקגו כששיחקה נגד קבוצה ששמה "פול קמישן" 4:1, ובמשחק נוסף בניו-יורק לקבוצת "אינדיאנה פלורינג". הפסד זה תואר על ידי ויסבורג כ"יום אבל ליהדות ניו-יורק", שכן הקבוצה המקומית נחשבה, לדבריו, ל"קבוצה אנטישמית". ניצחונות נוספים של הקבוצה היו על אטלנטיק-סיטי (2:4), על פילדלפיה (2:6) (ניצחון שזכה לכותרת ראשית ולתיאור הזה: "אלפי איש הצטופפו ברחובות וקשה היה למכונית ה'מכבי' לעבור"), על קליוולנד (1:3) ועל ברוקלין (1:2). הקבוצה נוצחה בשלושה משחקים נוספים: כנגד ברוקלין וונדרס (2:0) שיקגו (6:3) ודטרויט (2:1). סה"כ ניצחה הקבוצה בחמישה משחקים, נוצחה בחמישה וסיימה אחד בתיקו.
מסעה של "מכבי" חיפה הסתיים בקול דממה דקה. על פי ציפיות המקטרגים, נשארו אמנם השחקנים ההונגריים וחלק מהשחקנים הארץ-ישראלים בארה"ב. באסיפת חברי "מכבי" חיפה שתיאורה הובא ב"דאר היום" ב-6 בספטמבר 1927 מסר חיים ויסבורג דו"ח שעמד בסתירה מוחלטת לתיאוריו המתלהמים בעיתון בחודשים הקודמים. התברר כי מספר הצופים לא היה גדול, וזאת עקב חוסר הפופולריות של המשחק בארה"ב. הקבלן הונה את הקבוצה, והיא נאלצה לפנות להסתדרות הציונית בארה"ב כדי לקבל סיוע שיאפשר לה לסיים את ביקורה. מסקנתו העיקרית של ויסבורג הייתה זו: "אין כדאי לנסוע יותר לאמריקה לא מן הצד הכספי ואף לא מן הצד הרוחני שבדבר", וכן: "בעתיד עלינו להופיע בכוחות עצמנו".(57)

משחקים בארצות ערב. לאורך כל תקופת המנדט נוצר קשר בין הקבוצות הארצישראליות לבין קבוצות בארצות ערב השכנות, מצרים, סוריה ולבנון, וזאת בניגוד לניתוק שהיה בקשרי הספורט שבין הערבים והיהודים בארץ-ישראל, בעיקר משנות ה-30 ואילך. תרמו לכך לא מעט הקרבה הגיאוגרפית, קשרי התחבורה הנוחים והעובדה שספורטאי ארץ-ישראל זכו ליחס הוגן ולעתים אף אוהד, בעיקר במצרים. אין להתעלם מהעובדה כי מדובר עדיין על מדינות שהיו בחסות המעצמות בריטניה וצרפת, ולא במדינות לאומיות עצמאיות. יוסף יקותיאלי מציין בזיכרונותיו את הקשרים הטובים שיצר במצרים עם גורמים רבי השפעה שמאוחר יותר אף יסייעו לארץ-ישראל להתקבל לפיפ"א.
הקשרים בשנים אלה היו עדיין ראשוניים ולא רבים. קשר הכדורגל הראשון הידוע לנו עם מצרים היה עם יהודי ארץ זו. ביולי 1925 ביקרה בארץ קבוצה של "הצופים" אלכסנדריה וקיימה משחקים אחדים כנגד קבוצות עבריות אחדות. בין היתר, הם נוצחו על ידי "מכבי" תל-אביב 5:3 וניצחו את "הפועל" חיפה 1:3. באפריל 1927 ביקרה בארץ קבוצת הכדורגל המצרית-יוונית "רמלה-אטיס" וניצחה את "מכבי" תל-אביב 0:1, ובנובמבר 1927 ערכה קבוצת "מכבי" חשמונאי ירושלים ביקור באלכסנדריה ובקהיר. היא נוצחה על ידי "זמלאק" קהיר בשיעור 5:2, ומשחק שני שקיימה בקהיר הסתיים, כנראה, בתיקו 1:1.(58)במארס 1928 יצאה לראשונה גם קבוצה של "הפועל" מחוץ לגבולות ארץ-ישראל. הייתה זו קבוצת "הפועל" חיפה, שהוזמנה להתמודד עם קבוצת האוניברסיטה האמריקנית בבירות, וניצחה אותה בתוצאה 1:4.    (59)

הנבחרת שלא נסעה לאנגליה. בשנת 1928 נעשה ניסיון ראשון להרכיב נבחרת כדורגל עברית שתייצג את ארץ-ישראל. היזמה לכך באה מצדו של סר אלפרד מונד (לורד מלצ'ט) שביקר בארץ-ישראל והודיע ביוני 1928 כי הוא מוכן להקציב 2000 לירות לטובת נבחרת עברית שתסייר באנגליה ותערוך תחרויות עם קבוצות בריטיות חזקות. נציגי "מכבי" ו"הפועל" החלו לפעול לצורך זה בשני מישורים: האחד — ארגון משחקי גביע על שם "מונד", שבהם השתתפו ארבע הקבוצות שנחשבו לבכירות בארץ-ישראל: "מכבי" תל-אביב, "מכבי חשמונאי" ירושלים, "הפועל" תל-אביב ו"הפועל" חיפה. המשחקים נערכו בשיטת ליגה שבה כל קבוצה התמודדה פעמיים זו כנגד זו. הטורניר נסתיים בסוף יולי וזכתה בו, ללא כל הפסד, קבוצת "הפועל" תל-אביב.(60)
השני — הקמת שלוש ועדות להכנת הנבחרת: ועדה מרכזית, ועדה מקצועית וועדה אדמיניסטרטיבית. הוועדות נפגשו באופן סדיר, ופרוטוקולים אחדים מדיוניהן נשמרו. מתברר כי חילוקי הדעות, שעתידים להצמיח שנים רבות לאחר מכן את שיטת ה"פיפטי-פיפטי", באו לידי ביטוי כבר בשלב הזה. כל מרכז שאף להכליל מספר גדול יותר מאנשיו במשלחת שהייתה אמורה להיות של שמונה-עשר חברים. בלטה במיוחד עמדתם של אנשי "הפועל", שטענו כי עדיפותה של "הפועל" תל-אביב מחייבת מתן ייצוג גדול יותר לשחקני קבוצה זו. בנוסף לעימותים השונים בוועדות על רקע עניינים טכניים הקשורים להכנת הקבוצה (כמו: סכסוכים בעניין הנפות הדגל העברי והאופן שבו תיקבע הנבחרת), הותקפה נסיעת הקבוצה בעיתונות. מאיר בניהו ב"הארץ" ושמעון סאמט ב"דבר" טענו כי רמת הכדורגל בארץ-ישראל אינה מספקת, והתוצאות עלולות לבייש את הספורט העברי. נראה כי היה צדק רב בטענתם, שכן אם מטרת הנסיעות של קבוצות עבריות היא בעיקרה הפגנת כוח ותעמולה — משחקי נבחרת ארץ-ישראל נגד קבוצות בריטיות בכירות, כמתוכנן, הייתה עלולה רק להסב נזק תדמיתי לאור יחסי הכוחות.
בישיבת מרכז "הפועל" שנערכה ב-5 באוגוסט 1928 הוחלט לדחות את הנסיעה בשנה אחת, ובינתיים לפנות ללורד מונד כדי שיביא מאנגליה מאמן, שיכין במהלך השנה את הנבחרת. מן הראוי לציין כי אנשי חיפה, ובראשם אבא חושי, טענו כי דחייה של שנה אחת לא תשנה מהותית את המצב. נראה, כי החלטה זו סתמה את הגולל על ההכנות. מאמן מאנגליה לא נשלח, והפרשה ירדה לבסוף מסדר היום.(61)

פוליטיקה ואלימות במגרשים
שנות ה-20 היו השנים שבהן עוצב אופיו הפוליטי של היישוב היהודי בארץ-ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בהתגבשותם של המחנות הפוליטיים השונים: המחנה הפועלי, שכלל מפלגות שונות והקים מסגרת-על של הסתדרות כללית; המחנה האזרחי, שדגל ביזמה פרטית ובמשק קפיטליסטי ובתוכו צמחה גם המפלגה הרביזיוניסטית; המחנה הדתי; והמחנה העדתי. המחנות הפוליטיים נאבקו זה בזה על צביונה של החברה המתהווית בארץ-ישראל, והקימו כל אחד מוסדות משלהם (קופות חולים, ארגונים צבאיים, זרמים בחינוך ועוד) שהיו בעלי זהות פוליטית מוגדרת. הקמת המחנות לוותה בעוינות, ובמחלוקות רבות שהיו גם הנושא המרכזי שעלה לדיון בקונגרס הציוני ה-14 שהתקיים בווינה באוגוסט 1925.
היחסים בין המחנות הפוליטיים היו גם אחת הסיבות המרכזיות להקמת "הפועל". לכשהוקמה אגודת "הפועל" בחיפה הייתה כוונתה המקורית לפעול במסגרת עצמאית בתוך "מכבי". המתח הפוליטי ביישוב הוא אחד הגורמים שהביאו לניתוק מ"מכבי" ולהקמת התאגדות ספורט עצמאית לפועלים. הסתדרות "מכבי" לא התכוונה מלכתחילה להיות הסתדרות פוליטית, והקמת "הפועל" דחקה אותה במידה רבה, על כורחה, לעבר המחנה האזרחי. הניסיונות השונים של "מכבי" למנוע את הפילוג לא עלו יפה על רקע העוינות והחשדנות בין הצדדים.   (62)
ענף הכדורגל היה לאחד הביטויים המרכזיים ביותר לעוינות שנוצרה בין המחנות. הכדורגל הפך באותם השנים לענף הספורט הפופולארי בארץ, והיה עניין רב במיסוד ובקיום תחרויות סדירות. עם זאת, ככל שההתמודדויות התמסדו, התגברו עוד יותר ביטויי העוינות, וגבר הקושי לקיום יחסי ספורט סדירים בענף. העוינות באה לידי ביטוי באלימות רבה של שחקנים ושל אוהדים במשחקים עצמם, ובסכסוכים רבים בין האגודות על רקע סוגיות שונות שליבו את היצרים. לא מפתיעה העובדה כי בשנים אלו הייתה גם ביקורת רבה בנוגע לכל הנעשה בענף הכדורגל, ולא מעטים הסתייגו מן "ההיסטריה" המלווה באלימות שהייתה סביב משחק זה.

תקריות אלימות במגרשים. מפגשי הכדורגל בין "מכבי" ל"הפועל" (בעיקר בתל-אביב ובחיפה) נעשו במקרים רבים זירה אלימה של אוהדי הקבוצות, והם לוו במתיחות רבה אף בין השחקנים במגרש. תקריות בין אוהדים הן אמנם חיזיון נפרץ במגרש הכדורגל, אך דומה שכאן קיים ממד נוסף שבו מגרש הכדורגל נתן "הכשר" לפורקן של זעם פוליטי שבנסיבות אחרות קשה היה להביאו לידי ביטוי. ביטויים רבים לתופעה זו הופיעו בעיתוני התקופה שבהיותם לעתים קרובות, בעלי עמדה פוליטית, נטו תמיד להאשים באלימות את הצד שכנגד, להעצים את האלימות של הצד השני ולהמעיט בערך האלימות אם היא באה מן הצד שלהם.
להלן יובאו דוגמות אחדות לביטויי אלימות אלה בשנים הנדונות. כבר צוין לעיל, כי האלימות במגרשים הביאה לכך שהבריטים הפסיקו את משחקי "הליגה החיפאית" שהם עצמם יזמו את הקמתה. נראה כי הפסקת הליגה לא מנעה את האלימות במגרשים בחיפה ו"דבר" מ-18 באוגוסט 1925 מתלונן על "התנהגותם הפראית של חברי "ה.ע.צ.ע" במשחק כנגד "הפועל" חיפה. השבועון הרביזיוניסטי "הצפון" שהופיע בחיפה בשנים אלה, וראה עצמו יריב של תנועת הפועלים בחיפה ושל בת טיפוחיה קבוצת "הפועל", כותב על "ספורט ופוגרומים" בחיפה ומספר לקוראיו ב-9 באפריל 1926:

"אין לך שבת שלא תקרנה מהומות על מגרש 'הפועל'. אין לך שבת שלא ירגישו חובבי הספורט האמיתיים בחרפה המעטה על הספורט העברי על ידי התנהגותם הבלתי חוקית של המשחקים. הגיע הדבר כמעט לידי פוגרום. שוטרים רוכבים מצאו להם הזדמנות לפרוץ בין הקהל הסוער ולהלום במקלותיהם על ימין ועל שמאל… על ידי התנהגות מעין זו יהפוך הספורט לשדה קטל או זה גרוע יותר לפוגרום של ממש. ואופייניות במקרה זה הן קריאות הקהל העברי בשעת המשחק … "פצע אותו", "הרוג אותו" וכל זה כמובן בשפת מוסקבה הקדושה".

ב-30 במאי 1925 נכתב ב"דבר" כי המשחק שבין "מכבי" תל-אביב ל"הפועל" חיפה "התנהל מתוך נצחנות שלא לכבוד הספורט והופסק פעמיים על ידי קטטות בין הצדדים". ב"דאר היום" ב-4 ביוני 1926 מתלונן צבי לוי, בעל הטור "במה חופשית", על ה"יחס הפרוע מצד אנשי 'הפועל'" במשחק של "מכבי" כנגד "הפועל" תל-אביב. לטענתו, גם "האנגלים שהתמודדו כנגד 'הפועל' התלוננו על פראותם ותמיד חזרו עם פצועים; 'הפועל' נוקט טכניקה משוכללת של פציעת המשחקים המתנגדים". מכתב למערכת "הצפון חיפה" ב-25 באותו החודש מתלונן על האלימות ההדדית של "מכבי" והפועל", ולדבריו מדובר על "מלחמת אגרופים שעדי ראיה יוכיחו שאף התחרויות בין קבוצות עבריות לקבוצות אנטישמיות לא ירשו לעצמן התנהגות גסה כזאת".
משחק אלים במיוחד התקיים בספטמבר 1926 בין "הצבי" ירושלים לבין "הפועל" חיפה, ושני העיתונים הלאומיים "הצפון חיפה" ב-29 בספטמבר ו"דאר היום" ב-3 באוקטובר מאשימים את "הפועל" ואת אוהדיו באלימות הקשה. "דאר היום" מספר:

 "הקהל שרובו היה פועלים התפרץ אל המגרש והפריע את המשחק שנפסק כ-10 רגעים לפני הגמר. אחדים מחברי 'הצבי' והשופט הוכו באגרופים ובמקלות ונפצעו פצעים קשים וקלים. יתר חברי 'הצבי' נמלטו אל נפשם".

ה"צפון חיפה" מוסיף כי שחקני "הפועל" השתתפו בתגרה, ושניים משחקני "הצבי" "נפצעו עד זוב דם". שניים משחקני "הפועל" היו אלה שהתנפלו על השופט מאחוריו והכוהו ב"אכזריות פראית". שחקני "הפועל" הוכיחו, לדבריו, "עד כמה שהוא רחוק כמטחווי קשת מלעמוד במערכת הכבוד של עולם הספורט", ולכן הוא ראוי ל"יחס של שאט נפש ובוז מצד הקהל הרחב".
מגרש הכדורגל של חיפה ממשיך לספק דוגמות של אלימות גם אחר כך והוא מקור להאשמות של "הצפון חיפה". ב-20 באפריל 1927 מספר העיתון על משחק שהתקיים בין נבחרת שהורכבה משחקני "מכבי" תל-אביב וירושלים כנגד "מכבי" חיפה. בסוף המשחק "פרץ הקהל אל המגרש ואחדים משחקני 'מכבי' נהדפו והוכו על ידי כנופיות בריונים שהכריזו על עצמם בתור 'חובבי הפועל'".
ב-8 באוגוסט 1927 מספר ה"ארץ" על תקרית, שבה התקוטטו ביניהם שחקן של "הפועל" חיפה ושחקן של "מכבי". אחותו של שחקן "מכבי" פרצה למגרש, ובמטריה שבידה הכתה את שחקן "הפועל", וזה גרם להתלהטות הרוחות ולמהומה במגרש. תגובת "מכבי" חיפה שפורסמה ב"הארץ" ב-15 באוגוסט מעלה תמיהה כיצד זה טוען העיתון כי תקרית זו התחוללה "רק בפחד שהפילה השמשייה של בחורה שיצאה להגן על אחיה מתוקפיו הרבים ונגד בחורים חזקים למדיי" ולטענת "מכבי" חיפה מדובר כאן על "התפרצות שלא הייתה הראשונה בחיפה".
התנהגות אלימה זו, שרק דוגמות ממנה הובאו כאן, אשר נמשכה גם בשנים לאחר מכן, עוררה דאגה אצל רבים, וביטוי לכך ניתן לראות במאמר מ-28 בפברואר 1929 שנכתב בידי שמעון סאמט, כותב מדור הספורט של "דבר" (שלימים יעשה זאת ב"הארץ"). לדבריו של סאמט:

"לאט לאט ההתחרויות בכדורגל עלולות להיהפך להופעה פומבית מרעישה ומסוכנת מעין מלחמת שוורים בזעיר אנפין… מתגברת צרות העין של חסידי הקבוצות והנגררים אחריהם… מה עצוב להסתכל בכל התחרות הנערכת בין הקבוצות העבריות. שנאה פרועה וחרחור הריב העלולים לסכן את חיי האדם ולהשניא את הספורט גם על אלה שאוהדים לו".

לדעתו של סאמט, הגורמים לכך הם התחרותיות שהביאו עמם משחקי הגביע למיניהם, וההבדלים המעמדיים והחברתיים בין הקבוצות. המשחקים נערכים ב"אטמוספרה מתוחה… הקהל מתפרץ אל המגרש, תופעה העלולה להיות גורם מסוכן מאוד". לדעתו של סאמט, האלימות היא גם תוצאה של הסתה של "מכבי", שהתנגדה מלכתחילה להקמתה של "הפועל". סאמט מציע לגלות סובלנות הדדית בין הצדדים, ולדעתו:

"יש לקשור קשרים בריאים ובעלי ערך עם הצד השני. ירידת קבוצה זו או מפלתה אינה צריכה לגרום מדנים ושנאה. יש לעקר את הרעה הזו משרשה כי סכנה בה".

זו מסקנה שלא מומשה בזמנו והיא רלוונטית עד היום.

עימותים בין האגודות. העימות הפוליטי לא בא לידי ביטוי רק במגרשים עצמם, אלא לווה בעימותים רבים מאוד בין האגודות סביב אירועים שהיו להם נגיעה ישירה למשחק הכדורגל. כמו במגרשים עצמם, העוינות בין אגודות "מכבי" ו"הפועל" באה לידי ביטוי בעיקר בחיפה ובתל-אביב, וראינו כבר לעיל כי מעבר "אלנבי" תל-אביב ל"הפועל" ונסיעת "מכבי" הגיבור חיפה לארה"ב עוררו חילופי האשמות, בעיקר נוכח העובדה שאגודות "מכבי" הואשמו בשני המקרים ב"מקצוענות".
העימותים בין "הפועל" ו"מכבי" חיפה החלו כבר עם הקמת "הפועל". עוד בשלב ש"הפועל" היה עדיין חלק מ"מכבי", התעוררו בחיפה מחלוקות על רקע סירובה של "מכבי" לאפשר ל"הפועל" להשתתף בליגה החיפאית, ועל רקע רצונה לחזק עצמה בשחקנים משורותיה של "הפועל". לאחר פרישת "הפועל" מ"מכבי" סירבו שחקני "מכבי" בחיפה להתמודד כנגד "הפועל", בטענה שבהתאם לתקנות '"מכבי", אין להרשות לאגודה השייכת להסתדרות זו לשחק עם אגודות עבריות אחרות. קבוצת "הפועל" חיפה נאלצה לחפש לה יריבות בריטיות וערביות.(63)
ב-20 במאי 1926 (חמישה ימים לאחר הקמת ההתאגדות הארצית של "הפועל") נחתם הסכם בין "מכבי" ו"הפועל" בחיפה. על פי ההסכם שנקבע לחודשיים, הותר לאגודות "הפועל" בחיפה להתמודד עם קבוצות "מכבי" ו"הובע רצון שבמשך שני החודשים האלה על מרכז 'הפועל' ו'מכבי' למצוא בסיס לעבודה משותפת".(64)יומיים לאחר הסכם זה התקיימה התמודדות בין "הפועל" חיפה ל"מכבי" הגיבור, שנסתיימה, ללא אירועים מיוחדים, בניצחון "הפועל" 0:3. משחק הגומלין שנערך ב-5 ביוני 1926 הופסק, וזאת לאחר ששחקני "מכבי" עזבו את המגרש כמחאה על החלטת השופט. הקהל דרש את כספו, אך גזבר "מכבי" נטל את מחצית הסכום מהקופה על פי ההסכם שנקבע קודם. על רקע זה הוגשה תביעה של "הפועל" לבית המשפט השלום העברי בחיפה. משפט זה עורר עניין רב ואף זכה לחשיפה רבה בעיתונות התקופה. בית המשפט פסק כי על "מכבי" להחזיר את הכסף. "מכבי" לא מילא אחר ההוראה וננזף על ידי בית המשפט.   (65)
תביעה אחרת לבית המשפט בחיפה על ידי "הפועל" הייתה נגד העיתון הלאומי הרביזיוניסטי "הצפון חיפה", שנקט נימה עוינת כנגד "הפועל". כך, למשל, טען העיתון ב-3 בדצמבר 1926 כי מועצת פועלי חיפה מנסה למשוך אליה שחקנים מ"מכבי" עבור תשלום. טענה זו נדחתה בתוקף ב"דבר" ב-16 בדצמבר. ב-8 במאי 1927 טען "הצפון" חיפה כי "הפועל" ביקש מהקבוצה היוונית-מצרית "אטיס" שביקרה אז בארץ לא להתמודד עם "מכבי" החשוד ב"מקצוענות". נראה כי מה שהפריע לאנשי "הפועל" הוא לא תוכן ההאשמה, אלא עצם האשמתם ב"מלשינות". המשפט הסתיים בפשרה: "הצפון" חויב בהוצאות המשפט משום ש"גרם נזק", אך לא חויב בהוצאת דיבה ב"כוונה רעה".(66)
עימותים והחרמות הדדיות היו גם מנת חלקם של "הפועל" ו"מכבי" בתל-אביב. מאז מעבר שחקני "אלנבי" ל"הפועל" נמנעו אנשי "מכבי" להתחרות ביריבתם העירונית. חרם זה התקיים רק בתל-אביב, וקבוצות "מכבי" האחרות לא היו מעורבות בו. תקרית ראויה לציון התרחשה בדצמבר 1927. קבוצה בריטית ששמה "הר ציון" הוזמנה לשחק בתל-אביב, וכל אחת מהקבוצות טענה לחוזה עמה. אי ההבנה הביאה להפצת כרוזים של "חובבי ספורט" בתל-אביב, שהאשימו את "מכבי" ברמאות, ולתגובה נזעמת של "מכבי" תל-אביב בעיתון "הארץ" ב-15 בדצמבר.
החרם הסתיים בפברואר 1928 וייתכן כי ההיערכות לקראת משחקי הגביע הארצישראלי החדשים תרמה לכך. ב-14 בפברואר 1928 התפרסם ב"דבר" מכתב של שתי האגודות על משא ומתן המתנהל ביניהן, וב-29 באותו החודש תיאר העיתון את המפגש הראשון בין הקבוצות שנסתיים בניצחון "מכבי" 0:3.(67)
פרשה מעוררת מחלוקת נוספת הייתה סביב הנפת הדגלים במגרשים. ב-17 ביולי 1927 התפרסמה ידיעה ב"דבר" על משחק בין "הפועל" חיפה לבין "מכבי" תל-אביב (במסגרת גביע "מונד" לקביעת הנבחרת שעמדה לנסוע לאנגליה), ובו נזף הכותב באנשי "הפועל" על שלא התירו לאנשי "מכבי" תל-אביב להניף את דגלם, אך טען גם כי הדבר בא כתגובה על כך שאנשי "מכבי" תל-אביב, שבועיים קודם, מנעו מ"הפועל" חיפה להניף את דגלם במשחק של "הפועל" חיפה כנגד "מכבי" חשמונאי שהתקיים במגרש "מכבי" תל-אביב.
ב-29 ביולי הגיב ועד "מכבי" תל-אביב בעיתון "דבר" על ידיעה זו, כשלטענתו, הדגל שהונף במגרש היה הדגל הלאומי, ומכיוון של"מכבי" ירושלים לא היה דגל משלה, סירבו המארחים להניף את דגלה של קבוצה אחת בלבד. סכסוך זה לא היה רק סכסוך תמים של הנפת דגלים, שכן אגודות "מכבי" שונות השתמשו בדגל הלאומי כדגלם, וסירוב אנשי "הפועל" נתפס בעיני אנשי "מכבי" כחילול הדגל הלאומי וכהעדפת הדגל האדום המעמדי על פניו. אנשי הוועדה שטיפלה בנסיעת הנבחרת לאנגליה חששו כי פרשת הדגל תסכן את נסיעת הנבחרת, וקיימו ב-27 ביולי דיון מקיף בפרשת הדגל. בסופו של דבר, התקבלה הצעתו של אבא חושי, איש "הפועל", שעל פיה יונף הדגל הלאומי בכניסה למגרשים ודגלי האגודות מ"שני עברי הטריבונה". אנשי "מכבי" לא הסתפקו בכך והציעו גם הקמת ועדת בוררות, שכנראה, לא הוקמה למרות הסכמת "הפועל".(68)

ביקורת על העיסוק בכדורגל. הפופולאריות הרבה שצבר משחק הכדורגל בשנים אלה עוררה ביקורת לא מעטה. היצריות, האלימות וההיסטריה שהתפתחו סביב המשחק הביאו לכך שרבים ראו את נזקו רב מתועלתו, וכבר ראינו קודם את הוויכוח שנסב בעניין זה סביב ביקור "הכוח" בארץ-ישראל.
אופייני לוויכוח זה הוא מאמר ששמו "כדורגל והנוער: השפעת כדורגל על בריאות הנוער" החתום על ידי י. ל. שפורסם ב"דאר היום" ב-2 ביולי 1924. הכותב משבח את העיסוק בהתעמלות ובספורט, אך טוען כי יש להבחין בין ההתעמלות לבין "ההתחרות והיצר הלוהט" של הכדורגל "המפתח ומרגיל לקיצוניות וגם לגסות". לדבריו, "שיגעון הפוטבול יצא מכל גדר וגבול עד שעלול הוא לסכן את בריאות ילדינו".
ביקורת נוקבת במיוחד על הכדורגל התפתחה אצל חברי "הפועל", שכן בנוסף לביקורת ה"רגילה" על האלימות והעיסוק המופרז בו, ראו רבים במשחק ובכל הכרוך בו, ניגוד לערכי ספורט הפועלים שלמענם הוקמה התאגדות "הפועל". דוגמה אופיינית לביקורת זו ניתן לראות במכתב לעיתון "דבר" מ-9 ביוני 1926 של מ' בן שבח הכותב:

"בולמוס כדור הרגל שתקף את הנוער הארצישראלי הולך ודבק בפועל בעיר ובכפר. הקיבוץ והבודד מוסרים את שעות הפנאי שלהם בשבתות ובחגים לבעיטה. רגילים להצדיק את הספורט בשאיפה לגוף בריא. מלבד מה שגם הרופאים מסופקים בתועלת זו… הרי ידוע לכל שהספורט הוא יליד ביתם של אנשים הולכי בטל ששריריהם אינם עמלים והם הולכים ונשחקים. כלים לאימוץ שרירים זקוק "הפועל" והלא כאב כבר את כאב ההסתגלות ולמה לו להיגרר אחר השטחיות והקלות שבמשחקים? אולם אם התועלת הגשמית מסופקת ההפסד הרוחני שבדבר הלא ודאי הוא. השבוע עובר על הפועל בעבודה או בדאגה לה ואין שעתו פנויה לדבר שבדפוס… ובבא יום המנוחה הוא מוקדש לספורט!
שאתה מסתכל בשבתות איך הקהל נותר לאלפיו להתחרות תוקף אותך צער והרהורים קשים עולים במוחך כעל השטחיות ההולכת ותופסת את הציבור שלנו. האם אין טוב למסור שעות אלה לספר רציני?… ועדת התרבות הדואגת לספר דווקא מה ראתה על ככה לשים את ראשה בין מרבי המשחק בארץ-ישראל. יבעט מי שיבעט בכדור. בעיטתנו בו צריכה להיות בעיטה של ממנו והלאה".

ביקורת זו לא נעלמה מעיני ראשי "הפועל" שטרחו לא אחת להצדיק את העיסוק במשחק ולרכך את הביקורת כלפיה. דומה כי התשובה הממצה ביותר לטיעונים ניתנה בסקירה על פעילות התאגדות "הפועל" מ-29 בספטמבר 1929:

"ענף זה הוא אחד מענפי הספורט הכי פופולרי והמקובל בקרב הנוער בפרט ובצבור הפועלים בכלל. כל כשלון של קבוצה שלנו משפיע לרעה על הצבור וממעיט את דמותנו. הוא גם המקור העיקרי של ההכנסה בערים ועד שלא נקים בהתאגדות רשת של קבוצות בעלות ערך — לא נוכל לשנות את פני הדברים".(69)

התאגדות "הפועל" לא הייתה יכולה להילחם בפופולאריות של המשחק, בעובדת היותו מקור חשוב של זהות ומקור מרכזי להכנסה. המציאות, ולא האידיאולוגיה, היא זו שהכתיבה את יחסו של "הפועל" כלפי הכדורגל.

הקמת ההתאחדות לכדורגל
התאחדות הכדורגל של "מכבי". תפוצתו של הכדורגל בארץ-ישראל בראשית שנות ה-20 הביאה את הסתדרות "מכבי" בארץ-ישראל ליזום את הקמתה של התאחדות ארצית ולמסד את הכדורגל העברי בארץ-ישראל. בביטאון ה"מכבי" בחשוון תרפ"ד (אוקטובר 1923) מופיעה הצעה מפורטת להקמת "התאחדות כדורגל עברית בארץ-ישראל (על יד הסתדרות 'מכבי')", ובה מדובר, בין היתר, על אופן הארגון של הכדורגל בארץ-ישראל. על פי ההצעה, ההתאחדות אמורה לפעול בשלושה אזורים, כשבכל אזור תתקיים אליפות שבה כל קבוצה תתמודד נגד רעותה פעמיים. שתי הקבוצות הראשונות בכל מחוז תשתתפנה באליפות ארצית. ההצעה מדברת גם על סוגיות ארגוניות שונות כמו: רישום שחקנים, אישור מגרשים, רישום לליגה וכיוצא בזה. העובדה שהחוברת מקדישה גם דף לחוקי הכדורגל עולה בקנה אחד עם המגמה של "מכבי" למיסוד הכדורגל.
על פי הנתונים שבידינו, הצעה זו לא מומשה מייד. ביטאון ה"מכבי" שיצא בטבת תרפ"ד (דצמבר 1923) הציג תיאור מפורט של "משחקי בכורה" של הקבוצות ביהודה (שהוזכרו כאן עוד קודם) שאורגנו בידי "המועצה הטכנית" של "מכבי", ומכיוון שמדובר על סיום סיבוב שלם של ליגה זו (שבעה שבועות לפחות), וידוע לנו כי משחקי "מגן שמשון" הראשונים נערכו במהלך 1923, יש להניח כי ההצעה להקים התאחדות כדורגל מיוחדת לארגון הכדורגל הייתה פועל יוצא של משחקים אלה שאורגנו קודם על ידי הסתדרות "מכבי".
הקמת ההתאחדות לכדורגל של "מכבי" באה לידי ביטוי מעשי רק בסוף שנת 1924. ביטאון "המכבי" של חשוון תרפ"ה (נובמבר 1924) מספר כי בירושלים קיימות אחת-עשרה קבוצות אשר התאחדו ל"הסתדרות הכדורגל בירושלים" שהייתה בחסות "מכבי". מייסדי התאחדות זו יהיו גם בין מקימי ההסתדרות של "מכבי" ומאוחר יותר בין מקימי ההסתדרות לכדורגל: ז' וייצמן, יצחק חלוץ, סטפן טרק ויוסף יקותיאלי. הקמת ההתאחדות בירושלים הביאה כעבור זמן קצר להקמתה של התאחדות כדורגל ארצית של "מכבי". ביטאון "מכבי" של כסלו תרפ"ה (דצמבר 1924) מספר כי בא' כסלו (28 בנובמבר 1924) הוקמה התאחדות של קבוצות הכדורגל בהנהלת חלוץ, טרק ותמרי (טננבוים) וכן בהנהלת באי הכוח של ההתאחדויות המחוזיות. מושב ההנהלה נקבע בירושלים ותפקידה היה "לנהל את כל עניני קבוצות הכדורגל, לערוך את תחרויות הבכורה ואת תחרויות הגביע הארץ-ישראלי, וזה, כמובן, בהתאמה מלאה עם ההנהלה המרכזית של 'מכבי ארץ-ישראל'".
המידע מהשנים שלאחר מכן מעיד על פעילותה של ההתאחדות שתיקרא מעתה בשם "החבר הארצי של קבוצות הכדורגל שעל יד הסתדרות המכבי". החבר יזם הקמת נבחרת שתשחק כנגד "הכוח" וינה בינואר 1925,(70)ארגן קורס לשופטי כדורגל בירושלים, נטל על עצמו את ארגון המשחקים של "מגן שמשון" תוך קביעת חוקה למשחקים אלה(71), טיפל בבעיות משמעת, השהה את קבוצת "הצבי" ירושלים למשך שנה(72), וסייע להקמת מגרשי כדורגל.(73)
בגיליון ה"מכבי" של חשוון תרפ"ז (אוקטובר 1926) מובא דין וחשבון שנתי מפורט על פעולות הנהלת "חבר אגודות הכדורגל" בשנת 1926 שממנו ניתן ללמוד על פעילותו בשנה זו. בין היתר דווח, כי ההנהלה עברה מירושלים לתל-אביב וכי היו קשיים רבים שנבעו מכך. כן דיווח על הרצון (שלא התממש עד 1932) לקיים משחקי ליגה ארצישראלית, על המחסור בשופטים ואפילו על קבילה על נגע "מקצוענות" שקיים בצורות שונות. גיליון זה של "מכבי" מביא גם את חוקת "החבר הארצי", את חוקת משחקי "מגן שמשון" וכן את חוקת משחקי הבכורה (כך כונו אז משחקי אליפות). בניגוד להצעה של דצמבר הכוונה הייתה הפעם לערוך אליפות ארצית ללא חלוקה קודמת למחוזות. מן התקנונים השונים ניתן ללמוד, בין היתר, כי הקבוצות נסעו למשחקים על חשבונן, היה עליהן לשלם חמישה אחוזים מההכנסה למרכז "מכבי" והאגודות הביתיות הן אלו ששלמו את הוצאות השופט (נסיעה במחלקה שלישית ברכבת).

התאחדות הכדורגל של ארץ-ישראל. ה"חבר הארצי" של "מכבי" לא שימש כהתאחדות ארצישראלית. הוא לא כלל, כמובן, את הקבוצות הבריטיות והערביות, אך מעל לכל הוא לא הכיל בתוכו את קבוצות "הפועל".
תהליך הקמת "הפועל" החל, כפי שצוין לעיל, עוד בשנת 1923, ובאוגוסט 1925 נעשה בעפולה, ביזמת "הפועל" חיפה הניסיון הראשון להקים התאגדות ארצית של "הפועל". שלושה חודשים לאחר המועצה בעפולה יוזם לראשונה על ידי הסתדרות "מכבי" הקמה של התאחדות ארצית לכדורגל שתכלול גם את קבוצות "הפועל" ותהווה מסגרת גג לכל הקבוצות העבריות בארץ-ישראל.
בידיעה שפורסמה כמעט בנוסח זהה בשלושת העיתונים היומיים(74)נאמר:

"הועידה הארצית של קבוצות הכדורגל בארץ שנקראה על ידי המרכז לכדורגל של ה"מכבי" הארצי הייתה בחיפה ב-13 וב-14 בו בדירתו של ד"ר חיים ויסבורג. השתתפו באי כוח 22 קבוצה. כל הנוכחים הסכימו שחיזוקו של החבר הארצי העברי לכדורגל הוא צורך חיוני לפיתוח הענף הזה של הספורט. באי כוח 'הפועל' הצהירו שאמנם רוצים הם להיכנס לתוך חבר עברי לכדורגל, אבל אין להם ייפוי כוח להיכנס לתוך ה'מכבי'. השאיפה לאיחוד כל הכוחות הביאה לידי החלטת פשרה, אשר לפיה נוצר חבר ארצי עברי בתוך גוש אבטונומי בתוך הסתדרות 'מכבי'. 'הפועל' מתקבל תכף ומיד לתוך החבר וייהנה מכל הזכויות החברות בתנאי שיברר במשך זמן קבוע את עמדתו המוחלטת ביחס ל'מכבי'. נבחרה נשיאות המורכבת מהחברים חלוץ, טרק ואלוף. מושב החבר יהיה בירושלים".

התנאים שהתפתחו לאחר חתימת הסכם זה לא אפשרו את מימושו הלכה למעשה. ההתאגדות הארצית של "הפועל" שהוקמה בחיפה נדחקה על ידי ההסתדרות הכללית ואיבדה את כוחה. ההסתדרות הכללית, בעיקר עקב עמדתו הצנטרליסטית של מזכירה דוד בן-גוריון, יזמה מחדש את הקמת התאגדות "הפועל" והיא הוקמה במאי 1926.(75)הסתדרות "מכבי", באמצעותו של יוסף יקותיאלי, יזמה משא ומתן שבבסיסו הסכם שנוסח בידי יקותיאלי. הוא הציע, בין היתר, קיום נפרד של כל הסתדרות, אך איחוד פעילות במישור הטכני (הכולל, בין היתר, החזקת מורים, ארגון קורסים, עריכת תחרויות והקמת ליגה לכדורגל).(76)כלומר, הסוגייה של הקמת הליגה לכדורגל הייתה אמורה להיות חלק מהסכם כולל שבין המרכזים. המשא ומתן על בסיס הצעת יקותיאלי נמשך כשנתיים, וביולי 1927 נחתם הסכם בין "מכבי" לבין "הפועל", שבין סעיפיו הייתה הסכמה ל"יצירת ליגות ארציות לענפי ספורט שונים". הסכמה זו אפשרה עתה ל"מכבי" לפנות בקריאה לכל קבוצות הכדורגל בארץ להקמת "ארגון ארצי כללי שיאחד את כל היחידות הנפרדות הללו ליחידה אחת… ותסייע ביצירת תנועה ספורטיבית בריאה בארץ-ישראל".(77)
האספה המייסדת של הקמת התאחדות זו הייתה אמורה להתכנס בספטמבר 1927 בירושלים, אך היא לא התכנסה מכיוון שההסכם בין "מכבי" ו"הפועל" לא היה עדיין הסכם סופי, אלא רק פתח למשא ומתן קונקרטי לגבי כל סעיף. נקבע בו כי תוקם ועדה פריטטית שהחלטותיה יהיו טעונות אישור המרכזים. הוועדה התכנסה אמנם מדי פעם, אך כנראה שדיוניה נפסקו לאחר אפריל 1928, ולא נחתם הסכם סופי בין המרכזים. העוינות ההדדית, החשדנות, האלימות במגרשים והמתח הפוליטי ביישוב תרמו רבות לחוסר היכולת לחתום על הסכם זה אף על פי שהפערים בעמדות כבר לא היו כל כך גדולים.
הפופולאריות ההולכת וגדלה של משחק הכדורגל והתרבותן של קבוצות "הפועל" הצריכו הקמת התאחדות שתרכז ותמסד את ענף הכדורגל. "מכבי" השלים זה מכבר עם העובדה שלא יוכל להכניס את "הפועל" כגוש אוטונומי לתוך שורותיו, ועם הקושי להשגת הסדר כולל יתמקדו מעתה המאמצים להקמת התאחדות לכדורגל, ללא קשר להסדר כולל בין המרכזים.
עיקר הפעילות להקמתה של התאחדות ארצית באה מצדו של יוסף יקותיאלי. יקותיאלי שאף לשלב את הספורט הארצישראלי בספורט הבינלאומי, ולצורך זה היה על מוסדות הספורט בארץ-ישראל לקבל הכרה בינלאומית של ארגוני הספורט הבינלאומיים. כבר בשנת 1925 ניסה יקותיאלי לספח את הסתדרות "מכבי" לפיפ"א, הארגון הבינלאומי של הכדורגל, אך התברר לו כי כדי לעשות זאת, יש להקים התאחדות כדורגל ארץ-ישראלית, שתורכב מכל נציגי הקבוצות בארץ — הערביות, האנגליות והיהודיות, ולא רק של קבוצות "מכבי". בעת מסעה של "מכבי" חשמונאי ירושלים למצרים, בנובמבר 1927, יזם יקותיאלי פגישות עם ראשי התאחדות הכדורגל המצרית (בעיקר עם שופט הכדורגל יוסף מוחמד שהיה בעל מהלכים בפיפ"א), שהבטיחו לסייע לו לספח את ההתאחדות הארצישראלית לכשתוקם לפיפ"א(78), אך הקמת ההתאחדות לכדורגל עלתה בידו רק בשנת 1928.
שתי התארגנויות סללו את הדרך להקמתה של ההתאחדות. הראשונה שבהן הייתה ארגון משחקי הגביע של שנת 1928, שצוין לעיל. צמצום הכוחות הבריטיים בארץ ובעקבותיו, הפחתה במספר קבוצות הכדורגל הבריטיות, עקב הרפורמה של פלומר, הביאו לכינוסה של ועדה שנוסדה במארס 1928. ועדה זו כללה נציגי קבוצות אנגליות, ערביות ועבריות, הן של "הפועל" והן של "מכבי", וזו האחרונה ארגנה את משחקי הגביע. המקורות המצויים בידינו אינם מציינים את שמות חברי הוועדה, אך היה בה עדיין רוב אנגלי, והיא כללה שני יהודים: סטפן טרק מ"מכבי" ומ' כרמי מ"הפועל".(79)
התארגנות נוספת הייתה ביוני 1928 סביב יזמתו של הלורד מונד לארגן נבחרת ארצישראלית לנסיעה לאנגליה. נושא זה הצריך שיתוף פעולה בין "מכבי" ו"הפועל", וכפי שכבר צוין קודם, הוקמו ועדות משותפות ואורגנו משחקי גביע על שם "מונד". ועדה זו כללה את יוסף יקותיאלי איש "מכבי", ששימש כמזכיר הוועדה, את חברי "הפועל" אבא חושי, חיים גלובינסקי וישראל כרמי ואת חברי "מכבי", פרץ דגן, וורד, ווילי רוזנטל (אורי נדב). חלק מהחברים בוועדה זו היו גם חברי הוועדה לשליחת הנבחרת לאנגליה, שהוקמה זמן קצר לפני כן, והיא המשיכה עדיין לפעול לתקופה קצרה גם לאחר הקמת ההתאחדות.(80)
בראשית אוגוסט 1928 פנתה הסתדרות "מכבי" לקבוצות הכדורגל בארץ-ישראל לשלוח באי כוח לאספה המייסדת של התאחדות הכדורגל בארץ-ישראל שעמדה להיערך ב-14 באוגוסט במשרדי "מכבי" ארץ-ישראל שברחוב הסולל בירושלים. בישיבה השתתפו ארבעה-עשר יהודים וערבי אחד. חברי "מכבי" היו: רוזנטל (אורי נדב), פרץ דגן, יוסף יקותיאלי, ישראל גוט, סטפן טרק, מרדכי בן דרור, עזרא איכילוב, יולה בראון, מאיר כספי ואפרים רובינשטיין. מ"הפועל" השתתפו ישראל כרמי, אהרון אוריק ואפרים פרלשטיין. הנציג הערבי היה ממשפחת נוסייבה, שייצג את מועדון הספורט האיסלאמי "א נאדי א-ריאדי". נבחרה הנהלה של חמישה חברים: שלושה מ"מכבי" (טרק, רוזנטל ויקותיאלי) ושניים מ"הפועל" (כרמי ואוריק) כיו"ר ההתאחדות הראשון כיהן סטפן טרק מ"מכבי".(81)
העובדה שההתאחדות הכילה נציגות כוללת של הקבוצות הארצישראליות (באספת היסוד לא היו נציגים בריטים שהצטרפו מאוחר יותר. ספייסר הבריטי היה גם היו"ר השני של ההתאחדות) אפשרה לה לבקש להצטרף ל"פיפ"א". בדצמבר 1928 התקבלה ההתאחדות באופן זמני וב-17 במאי 1929 באופן קבוע.(82)
הקמת ההתאחדות לא הביאה לקצה את המחלוקת בין "הפועל" לבין "מכבי". "הפועל" הייתה חברה בספורט הפועלים הבינלאומי ("סאס"י"), שהתנגד ל"פ"פא", שייצגה גם את הכדורגל המקצועני ונחשבה לבורגנית. ההצטרפות ל"פיפ"א" הביאה לפרישה זמנית של "הפועל" מההתאחדות, ורק באפריל 1930 היא שבה אליה. ההצטרפות הוצגה כ"זמנית" כשעל ההתאחדות היה לפנות ל"פיפ"א" כדי לאפשר השתתפות "הפועל" בהתאחדות, בלא השתייכות ל"פיפ"א". ה"זמניות" הפכה לעובדה של קבע ובשנים הבאות בעיה זו לא עלתה על הפרק.(83)סוגיה זו, כמו גם המחלוקת סביב יחסי הכוחות היצוגיים בין "מכבי" ו"הפועל" בהתאחדות, הן כבר מעבר לתחום הדיון של מאמר זה.

סיכום

עוד בתקופה העות'מאנית החלו לשחק כדורגל בארץ-ישראל, אך ההשפעה הבריטית היא זו שתרמה לתפוצתו והפכה אותו לענף הספורט הפופולארי בארץ-ישראל כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20. הפופולאריות הרבה של הכדורגל באה לידי ביטוי בהקמתן של קבוצות כדורגל רבות, בריבוי משחקים במסגרות שונות בין קבוצות עבריות, אנגליות וערביות ובהתמודדויות של קבוצות עבריות כנגד קבוצות מחו"ל, ובארץ-ישראל, כחלק מן המאמץ של היישוב העברי להדק את הקשר עם התפוצות ולזכות בלגיטימציה בינלאומית.
הסתדרות ה"מכבי" נקטה יזמות שונות למיסוד הכדורגל בארץ-ישראל. היא הקימה התאחדות כדורגל משלה ויזמה משחקים אזוריים שונים ומשחקי גביע לקבוצותיה. הבעיה המרכזית שעמדה בפני "מכבי" הייתה הפוליטיזציה, שהתהוותה בשנים אלו בספורט הארצישראלי עם הקמתה של התאגדות "הפועל". העוינות הפוליטית ביישוב היהודי הקרינה גם על משחקי הכדורגל שהיו רבי אלימות ועל היחסים שבין האגודות, שנקלעו לסכסוכים רבים אשר חלקם הגיעו לבתי המשפט והביאו להחרמות הדדיות.
רק בשנת 1928 נוצרו התנאים המתאימים למיסוד הכדורגל בארץ ולהקמתה של התאחדות לכדורגל. ההפחתה במספר הקבוצות הבריטיות בארץ-ישראל מחד גיסא והתרבותן של קבוצות הכדורגל העבריות בארץ מאידך גיסא, הפכו צעד זה לבלתי נמנע. שיתוף הפעולה בין "מכבי" ו"הפועל" במשחקי הגביע של 1928 ובארגון גביע "מונד" קידמו מאוד את הקמתה של ההתאחדות. הקמת ההתאחדות לא פתרה את בעיית היחסים שבין אגודות הספורט (שנותרה בעיה מרכזית עשרות שנים גם לאחר הקמתה של ההתאחדות), אך היא אפשרה את תחילתו של כדורגל ממוסד וייצוגי של ארץ-ישראל, ומאוחר יותר — של מדינת ישראל.

הערות ומראי מקום

1. חריף, ח., וגלילי, י. (2004). ספורט ופוליטיקה בארץ-ישראל, 1948-1918: הכדורגל כמראה המשקפת את היחסים בין היהודים לבין הבריטים. בתנועה, ז(2-1), 55-38. נוסח אנגלי ראו:

 

Harif, H., & Galili, Y. (2003). Sport and politics in Palestine between 1918-1948: Football as a mirror reflecting the relations Jews and Britons. Soccer and Society, 1, 41-56.

2. בית הלוי, נ. (1977). התפתחות הכדורגל עד שנת 1928. החינוך הגופני והספורט, 4, 14-11;
בית הלוי נ. (ללא תאריך). שבעים שנה של כדורגל, תדפיס בארכיון וינגייט (להלן: בית הלוי, תדפיס בארכיון וינגייט). למרות השם בית הלוי מגיע בסקירתו הכרונולוגית עד שנת 1924 בלבד.

3. ארזי, י., ופז, י. (1978). יובל ההתאחדות לכדורגל בישראל. רמת גן: ההתאחדות לכדורגל.אייזנברג, ש., ודבורין, ד. (1988). 60 שנות ההתאחדות לכדורגל. רמת גן: ההתאחדות לכדורגל; גבאי, י., ופז, י. (1998). 70 שנה להתאחדות לכדורגל בישראל. רמת גן: ההתאחדות לכדורגל; בן אברהם, נ. (1968). ספורט ישראל. תל-אביב: דקל.

4. קאופמן, ח. (1997). ראשיתם של דיווחי הספורט בעיתונות העברית המנדטורית. בתנועה, ד(1), 80-59.

5. זמרי, א. (1968). אגודות ההתעמלות והספורט בארץ-ישראל, לפני מלחמת העולם הראשונה. נתניה: מכון וינגייט; קאופמן, ח. (2002). אגודת הספורט הנעלמה — "שמשון" של "פועלי ציון". עת-מול, 156, 19-18.

6. בית הלוי, תדפיס ארכיון וינגייט עמ' 10-3.

7. המידע על הקמת ההתאחדות הרוסית ועל תפוצת הכדורגל ברוסיה נלקח מתוך: Dahlmann Dittmar, Fotball Comes to Eastern Europe הרצאה בקונגרס ה-9 של ISHPES, קלן 2005, ועדיין לא פורסם.

8. זמרי, א. (1967). חגיגות רחובות — תחרויות הספורט המאורגנות הראשונות בארץ-ישראל. נתניה: מכון וינגייט; נאור, מ. (2004). משחקי רחובות 1914-1908. בתוך ח. קאופמן וח. חריף (עורכים), תרבות הגוף והספורט בארץ-ישראל במאה העשרים (עמ' 88-81). נתניה: מכון וינגייט ויד בן צבי.

9. יקותיאלי, י., ותדהר, ד. (1956). אלבום המכבי יפו-תל-אביב (עמ' 51). תל-אביב: מכבי תל-אביב.

10. אלבום המכבי לעיל, הערה 9 עמ' 80.

11. רם, י. (2004). תכנון הלימודים בחינוך הגופני בארץ-ישראל: היבט היסטורי פילוסופי. בתוך ר. לידור ונ. פייגין (עורכים), "זה רק ספורט" — ההקשר החינוכי של הספורט בבית ובקהילה (עמ' 62-25). תל-אביב: רמות — אוניברסיטת תל-אביב.

12. ברבות השנים נוצרו מגרשי קבע שגם הם נעלמו והוחלפו במרוצת השנים. מאמר זה לא עוסק במיקומם של המגרשים השונים. דוגמאות לחנוכת מגרשי קבע ראו למשל: "המכבי" כסלו תרפ"ו, "דבר" 13 באוקטובר 1925.

13. בית הלוי, תדפיס ארכיון וינגייט, עמ' 33-23.

14. אלבום המכבי לעיל, הערה 9, עמ' 47, 51.

15. ראו צילום והרכב באלבום המכבי, שם, עמ' 72.

16. בשנת 1924, לדוגמה, מופיעות בראש ליגה מחוזית בנפרד קבוצות "מכבי" תל-אביב ו"איילה" תל-אביב, "המכבי", טבת תרפ"ד.

17. בית הלוי, תדפיס ארכיון וינגייט, 44-38.

18. תדהר, ד. (1961). בשירות המולדת — (1960-1912) זיכרונות דמויות, תעודות ותמונות (37-35). תל-אביב: ידידים.

19. בית הלוי, תדפיס ארכיון וינגייט, עמ' 45-42

20. חריף, ח., וגלילי, י. לעיל הערה 1, עמ' 59-58.

21. על הכדורגל הערבי בארץ-ישראל ראו: שורק, ת. (2001). הכדורגל הערבי בישראל: משחקי זהות. עבודת דיסרטציה. ירושלים: האוניברסיטה העברית.

22. בית הלוי, תדפיס ארכיון וינגייט, עמ' 47-46.

23. על הכינוס ראו: זמרי, א. (1971). החינוך הגופני והספורט בארץ-ישראל בשנים 1927-1917 (עמ' 15-13). נתניה: מכון וינגייט; בית הלוי, תדפיס ארכיון וינגייט, עמ' 49-48.

24. לרר, מ., ופורת, י. (עורכים). (1992). ג'רי: חיי סביב הכדור — שחקן, מאמן, יושב ראש (עמ' 16). גבעתיים: מוטיב; בית הלוי, תדפיס ארכיון וינגייט, עמ' 53-52.

25. תהליך הקמת התאגדות "הפועל" בכלל ו"הפועל" תל-אביב ו"הפועל" חיפה בפרט ראו: קאופמן, ח. (1996). ייסודה של התאגדות הספורט "הפועל". קתדרה, 80, 149-122.

26. על משחקי כדורגל בעמק יזרעאל שבהם נטל חלק המשורר אברהם שלונסקי ראו: גיל, ע. (1977). סיפורו של "הפועל", חמישים שנה להתאגדות "הפועל" (עמ' 44-43). תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

27. "הפועל" חיפה הייתה עם הקמתה חלק מ"מכבי" (קאופמן, לעיל הערה 25, עמ' 130-129). "איילה" הייתה חלק מ"מכבי" תל-אביב וממכתב קבוצת "אלנבי" להלן ניתן ללמוד על הזיקה הקודמת ל"מכבי".

28. מיזוג חשמונאי עם "מכבי" ירושלים "המכבי", כסלו תרפ"ו. ראוי לציין כי "דאר היום" מ-16 באוקטובר 1925 ציין כי "הגיבור" ו"הצבי" אוחדו קודם לכן ל"חשמונאי". עם זאת, "הצבי" מופיעה כאגודה בפני עצמה עם הקידומת "מכבי", "דאר היום" 3 באוקטובר 1926.

29."המכבי", כסלו תרפ"ו. ראוי לציין כי קודם לאיחוד הייתה תקופה מסוימת ש"מכבי" חיפה לא פעלה, וחיים ויסבורג, יו"ר אגודת הגיבור, היה לאחר האיחוד היו"ר של הקבוצה המשותפת. על הפסקת הפעילות של "מכבי" חיפה ראו פרוטוקול ועד "הפועל" חיפה ב-8 ביולי 1925 ארכיון העבודה 344-874IV; ראו גם ידיעה ב"הארץ", 16 בדצמבר 1925.

30. המכתב המקורי של קבוצת אלנבי, ארכיון וינגייט, 27 5.01. ראו גם: "המכבי" ניסן תרפ"ז, "המכבי" חשון תרפ"ז.

31. המאמר של בית הלוי (לעיל הערה 2) המתייחס למשחקים אלה לא מציין את מקורותיו שחלק מהם אלו עדויות אישיות ב"הארץ" ב-3 לפברואר 1927 וב"דבר" ה-27 במארס 1927, מתייחסים לקבוצת המפקדה הצבאית העליונה מרבת עמון כזוכת הגביע. ארזי ופז (לעיל הערה 3) עמ' 33 טוענים כי מדובר בקבוצת "המעופפים רבת עמון" (שהופיעה במשחקי הגביע של 1928).

32. בית הלוי, תדפיס ארכיון וינגייט, עמ' 62.

33. "דבר" 27 בפברואר 1927, 27 במארס 1927. "הארץ" 3 בפברואר 1927, 4 בפברואר 1927, 6 בפברואר 1927, 21 בפברואר 1927, 23 בפברואר 1927, 27 בפברואר 1927. "הצפון חיפה" 11 בפברואר 1927, 18 בפברואר 1927, 25 בפברואר 1927. מעניין כי העיתון היומי הלאומי "דאר היום" התעלם מהם לחלוטין.

34. "דבר", 27 במארס 1927. על פי "דבר" ב-31 במארס 1927 הגישה "הפועל" חיפה ערעור, שקרוב לוודאי לא התקבל, על התוצאות של המשחק.

35. שביט, י., וביגר, ג. (עורכים). (1982). המנדט הבריטי על ארץ-ישראל. בתוך: ההיסטוריה של ארץ-ישראל ט' (עמ' 93-92). ירושלים: יד בן-צבי; סלוצקי, י. (1972-1954), ספר תולדות ההגנה, כרך ב' חלק א', עמ' 218-212.

36. ראו את הביקורת והקריאה להקמת אפוטרופסות חדשה על משחקי הגביע, "הארץ"
23 בפברואר 1927.

37. בית הלוי, תדפיס ארכיון וינגייט, עמ' 62-61.

38. דו"ח תרפ"ו "המכבי", חשון תרפ"ז.

39. "המכבי" ניסן תרפ"ז.

40. "המכבי", חשון תרפ"ה.

41. ראו גם בית הלוי, תדפיס ארכיון וינגייט, עמ' 70; זמרי, לעיל הערה 23 עמ' 36.

42. Speed, P. C., & Yekutieli, J. (1931). Football in Palestine. World's Football Official Bulletin of FIFA, 22, p. 75. גיליון זה מצוי בארכיון ההתאחדות לכדורגל, תיק 114.

43."המכבי", אייר תרפ"ה.

44. ראו גם: בית הלוי תדפיס ארכיון וינגייט, עמ' 65 המשתמש במקור אחר המביא מצב מוקדם יותר של הליגה.

45. "הארץ" 26 בפברואר 1929, "דבר" 14 בפברואר 1929.

46. בית הלוי, תדפיס ארכיון וינגייט, עמ' 71-65.

47. קאופמן, לעיל הערה 25, עמ' 130-129; על פי הפרוטוקולים של "הפועל" חיפה "מכבי" התנגד לשיתוף "הפועל" בליגה החיפאית. קבוצת "כרמל" ראו למשל ב"הארץ" 18 ביוני 1925. לפועלי הרכבת הייתה קבוצה שהורכבה מיהודים ומערבים ונקראה "הקטר", "הארץ" 18 בדצמבר, 1924.

48. ראו קאופמן, שם, עמ' 142. על קיומה של ליגה חיפאית ב-1928 ניתן ללמוד מבקשת "הפועל" חיפה מהמזכירות המרכזית של "הפועל" להשתתף בה. ארכיון העבודה Iv-244-186b.

49. על משחקי הגביע ראו בין היתר: "דבר" 10 באוקטובר 1928, 9 במאי 1928, 20 במאי 1928, 27 במאי 1928; "הארץ" 14 במאי 1928, וראו את ביקורתו של יקותיאלי
ב-10 ליוני 1928; ראו גם ברנר, י. (עורך). (1928). הגביע הוא שלנו, תולדות משחקי 1958-1928 (עמ' 7-6). תל-אביב: דיוקני ספורט. תיאור מפורט של משחק הגמר ראו גם גולדברג, א. זיכרון צילומי, "הארץ" 11 באוגוסט 2002.

50. על הפונקציות הפוליטית של הספורט הארצישראלי והישראלי ראו: חריף, ח. (תשס"ב). ספורט ופוליטיקה בינלאומית: הפונקציות הפוליטיות של הספורט הייצוגי ביישוב הארץ-ישראלי ובמדינת ישראל, 1960-1898. עבודת דיסרטציה. רמת-גן: אוניברסיטת בר אילן.

51.. על ביקורי הכוח בארץ-ישראל ראו: גיליונות "דאר היום" ו"הארץ" מ-2 בינואר 1924 ועד ה-14 בינואר 1924 וכן הגיליונות מ-7 בינואר 1925 ועד 29 בינואר 1925. ב-9 בינואר 1924 הוציא "דאר היום" מהדורה מיוחדת לכבוד האירוע; ראו גם: פולק, א. (1976). חוויותיו והרפתקאותיו של שחקן כדורגל בחמש יבשות תבל באספקלריה אישית (עמ' 58-43). נתניה: מכון וינגייט; זמרי, לעיל הערה 23 עמ' 38-35; חריף, שם, 171-169.

52. על פי "דאר היום" , 14 בינואר, 1925 נכחו במשחק נגד נבחרת "מכבי" 10,000 צופים. בתל-אביב היו אז כ-40,000 תושבים; ראו גלעדי, ד. (1973). היישוב היהודי בתקופת העלייה הרביעית (עמ' 14) תל-אביב: עם עובד. כלומר כ-25% מתושבי תל-אביב צפו במשחק.

53. חריף, לעיל הערה 49 עמ' 171.

54. גבאי ופז לעיל הערה 3, עמ', 29 זמרי לעיל הערה 23 עמ' 36.

55. "דאר היום" 29 ביולי 1925, 2 באוגוסט 1925.

56. "דאר היום" 29 ליולי, 1925, 2 לאוגוסט 1925, 9 לספטמבר 1925, 23 לספטמבר 1925, 25 לאוקטובר 1925 (שם גם דווח על התקרית האנטישמית). רשימה מלאה של משחקי "מכבי" תל-אביב בגולה ראו: "המכבי", (כסלו, תרפ"ו); ראו גם זמרי לעיל הערה 23, עמ' 38, 45; יקותיאלי, י. (תשל"ד). +50 זכרונות מה"מכבי" מהצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה ומתנועת הספורט העברית בארץ-ישראל (עמ' 52-51). הוצאת המחבר.

57. מסע "מכבי" חיפה לארה"ב מתואר בהרחבה ב"דאר היום" בגיליונות יוני-יולי 1927; ראו גם: קאופמן, ח. (2001). מסעות של קבוצות ספורט לחו"ל: מסע "מכבי" חיפה לארה"ב בשנת 1927. החינוך הגופני והספורט, נ"ו(4),21-19.

58. ביקורים באלכסנדריה ראו: "דבר" 19 ביולי 1925, 21 ביולי 1925; על "רמלה אטיס" ראו "הארץ" 21 באפריל 1927; על "מכבי" חשמונאי במצרים: "הארץ" 21 בנובמבר, 1927, "דאר היום" , 27 לנובמבר 1927; ראו גם: פז, י. היישוב והספורט המצרי, קתדרה, 67, עמ' 113-108; יקותיאלי, לעיל הערה 56 עמ' 61-60; פז, שם, מציין כי "מכבי" ירושלים נוצחה פעמיים אך כל המקורות שהוזכרו מזכירים רק את ההפסד נגד זאמלק בקהיר. בארכיון ההתאחדות לכדורגל נשתמר צילום של קבוצת מכבי בקהיר ללא שם הקבוצות והתאריך (צילום מס' 02169), שבו נכתב כי צולם לאחר משחק שהסתיים בתיקו 1:1. מכיוון שלא ידוע לנו על ביקורים אחרים של קבוצות "מכבי" בקהיר ניתן להניח כי זו הייתה תוצאת המשחק השני.

59. על "הפועל" חיפה בבירות ראו: "דבר" 29 באפריל, 1928. מן הראוי לציין כי ב-1929 ערכה "הפועל" תל-אביב מסע לדמשק שגרם שם לעימות חריף, והיה אחד הגורמים להקמת אגודת "הפועל" בעיר זו, "דבר" 12 במאי 1929, 16 במאי 1929.

60. "הארץ" 14 ביוני 1928, 3 ביולי 1928, 1 לאוגוסט, 1928. "דבר" 14 ביוני 1928, 15 ביולי 1928, 18 ביולי 1928, 30 ביולי 1928.

61. ישיבות הוועדה המקצועית 30 ביולי 1928 ארכיון העבודה iv-244-68, ישיבת הוועדה המרכזית 27 ביולי 1928. ארכיון העבודה iv-244-120 ישיבת הוועד המרכזי 16 באוגוסט 1928 ארכיון העבודה, iv-244-80a, ב"דבר" 14 ביוני 1928 מוגדרות שלוש הוועדות והרכבן. הרכב הוועדות בפרוטוקולים אינו זהה לדיווח ב"דבר" ונראה כי פעלו רק שתי ועדות: מרכזית ומקצועית. ראו גם: "דבר" 9 באוגוסט 1928, "הארץ" 1 באוגוסט 1928, 14 באוגוסט, 1928.

62. קאופמן, ח. (1998). אגודות הספורט הציוניות — מספורט לאומי לספורט פוליטי.
זמנים, 63, 91-81; קאופמן, ח. (2002) "מכבי" נגד "הפועל" — ראשיתו של העימות הפוליטי בספורט הארץ-ישראלי, בתוך: ח. קאופמן וח. חריף (עורכים), תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים — עידן 22 (עמ' 112-89). נתניה: יד בן-צבי ומכון וינגייט.

63. על המחלוקות בין "מכבי" ו"הפועל" חיפה בשלב ש"הפועל" היה עדיין חלק מ"מכבי" ראו: דיונים ב-28 בנובמבר 1924, 3, 7, ו-26 בינואר 1925 ו-24 בפברואר ו-8 ביולי 1925. ארכיון העבודה iv-244-874. התמודדויות של "הפועל" חיפה עם יריבות בריטיות וערביות ראו לדוגמה: "דבר" 30 בנובמבר ו-9 לדצמבר 1925, 25 לינואר ו-19 לפברואר 1926. בשלב מסוים נוצר אף רושם כי "מכבי" מנסה לצרף את הבריטים לחרם, וב-21 באפריל הועלה נושא זה בישיבת מזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות. ארכיון העבודה, חומר מודפס, iv-208. מכתב הבהרה בנדון נשלח אף מ"מכבי" אל "הפועל" בחיפה ב-7 במאי 1926. ארכיון העבודה iv-208-59a.

64. "דבר" 21 במאי 1926, "הצפון חיפה" 28 במאי 1926.

65. "דבר" 6 ביוני 1926, 7 ביוני 1926, 9 ביוני 1926, 2 ביולי 1927. "הצפון חיפה" 11 ביוני 1926, 2 ביולי 1927. "הארץ" 6 ליולי 1927.

66. המשפט נסקר בהרחבה ב"דאר היום" 13 בספטמבר 1927 ו-2 באוקטובר 1927.

67. על פרשת הר ציון ראו: "דבר" 8 בדצמבר 1927, 19 בינואר 1928 ו-24 לינואר 1928. הכרוז של "חובבי הספורט", ארכיון וינגייט 5/2 27.

68. ראו הוויכוח בין יבנה לבין כספי יו"ר "מכבי" תל-אביב "הארץ" 1 ו-13 באוגוסט 1928. מכתב יקותיאלי מ-2 באוגוסט 1928 ומכתב "מכבי" ארץ-ישראל מ-3 באוגוסט 1928 ארכיון העבודה iv-244-120, פרוטוקול מ-27 ביולי 1927 ארכיון העבודה iv-244-120.

69. ארכיון העבודה 208-1-179.

70. "המכבי" כסלו תרפ"ה.

71. "המכבי" שבט תרפ"ה.

72. "המכבי" אייר תרפ"ה.

73. "המכבי" תשרי תרפ"ז.

74. "הארץ" 7 בדצמבר 1925, "דאר היום" 24 בנובמבר 1925, "דבר" 26 בנובמבר 1925.

75. קאופמן, לעיל הערה 25.

76. הצעת יקותיאלי שנוסחה ב-31 באוגוסט 1926, ראו בארכיון העבודה iv-208-59a ובארכיון כפר המכביה 1-139. על המשא ומתן סביב הסכם זה ראו קאופמן, "מכבי" נגד "הפועל", לעיל הערה 62, עמ' 98-93.

77. "דבר" 4 ביולי 1927, "דאר היום" 19 באוגוסט 1927.

78. יקותיאלי, לעיל הערה, 65 עמ' 74-71 גבאי ופז (לעיל הערה 3) עמ' 24-23.

79. מכתב יקותיאלי ל"הארץ", 10 ביוני 1928. מכתב מ' כרמי ל"דבר" 18 ביוני 1928.

80. ראו פרוטוקול 16 באוגוסט 1928 ארכיון העבודה iv-244-80a.

81. ראו הזמנה מ-5 באוגוסט 1928 ארכיון העבודה iv-244-120. ראו גם בית הלוי, לעיל הערה 2, גבאי ופז, לעיל הערה 3, עמ' 24-22, וכן שנתון 1959 של ההתאחדות, ארכיון וינגייט.

82. ראו תצלום אצל ארזי ופז, לעיל הערה 3, עמ' 18.

83. ראו קאופמן, "מכבי" נגד "הפועל" לעיל הערה 62, עמ' 99-98.

שחקניות קבוצת הכדורגל "הפועל בנות סח'נין" מייצגות מעמד שולי מעניין ויוצא דופן במובנים רבים. מקורו של מעמד זה, טמון בהיותן נשים המשחקות משחק הנתפס באופן מסורתי כגברי בהקשר של חברה מסורתית-פטריארכאלית. יתרה מכך, כשחקניות כדורגל הן מיעוט מבוטל בתוך קבוצת המיעוט הנשי, הן בהקשר המקומי והן בהקשר של החברה הישראלית. זהותן של נערות אלו, מורכבת מפסיפס זהויות סבוך: הזהות הנשית, הלאומית, האזרחית והדתית, המאפיינות את זהותן של הנשים הערביות-פלשתינאיות בחברה הישראלית. השאלה המרכזית הנשאלת במחקר זה היא כיצד מעצב פסיפס זהויות מורכב זה את המשמעות הניתנת למשחק הכדורגל על ידי הנערות המשחקות אותו. כיוון שאנו מניחים שמשמעות זו תלויה בהקשרים רחבים יותר, בטרם נציג את הממצאים, נדון תחילה בדימוי הגברי של משחק הכדורגל והמיקום השולי שתופסות הנשים בענף ספורט זה, נציג תמונת מצב תמציתית של כדורגל הנשים בעולם ובישראל ונתחקה אחר הזיקה הקיימת בין זירת הכדורגל לבין פוליטיקה של זהויות.

הדימוי הגברי והמיקום השולי של נשים בכדורגל
הגישות המחקריות השונות, מדגישות כולן את היות הספורט תופעה מודרנית, משחק תחרותי, מאורגן, בעל כללים, שבו אתר התחרות הוא גוף האדם. שילוב בין מאפיינים אלה, כפי שטוען שורק (2006) במחקרו על כדורגל הגברים בסח'נין, הופך את הספורט המודרני ל"מוסד חברתי בעל עצמה סמלית המייצרת והמפרקת גבולות חברתיים בין קבוצות" (שם: 8). התאוריה הפמיניסטית מתייחסת לספורט כאל זירה שבה פועלים יחסי כוח בין קבוצות שונות ומדגישה כי ה"תחרותיות" המצויה במוקד הספורט נחשבה מאז ומתמיד לתכונה גברית. בקרב הדוגלים בגישה זו, התפתחה ספרות ענפה (Hargreaves, 1994; Messner, 1988; Messner & Sabo, 1990) הרואה בספורט פתרון, הנועד לפתור את משבר הזהות הגברית בעידן המודרני. במובן זה, משמש הספורט ככלי להנצחת עליונותו של הגבר, מכיוון שבספורט מודגשות האיכויות הקיצוניות של הגוף הגברי. עם זאת, בעשורים האחרונים נסדק הזיהוי של הספורט עם "גבריות" והחלה עלייה, ניכרת למדיי, ברמתה ובכמותה של הפעילות הספורטיבית של נשים. למרות זאת עדיין קיים תת-ייצוג ניכר של נשים במרבית ענפי הספורט (ניר-טור, 2001). ככלל, נשים משתתפות בפעילויות ספורטיביות מעטות יותר, בשכיחות פחותה יותר, ברמה תחרותית נמוכה יותר והסיקור התקשורתי של פעילותן דל בהשוואה לסיקור תחרויות הגברים (Duncan & Messner, 2005). ההיעדרות היחסית של נשים מהסיקור בכלי התקשורת ההמונית, מחלישה את יכולתן של הספורטאיות ושל ספורט הנשים בכלל, להשיג לגיטימיות והכרה חברתית המתורגמת למשאבים. ברנשטיין (1997; Bernstein, 2002) טוענת כי מחקרים מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 מראים בעקביות כי למרות השינויים שחלו במעמד הנשים בחברה, הן מיוצגות בתקשורת פחות בהרבה מגברים, ועל פי רוב הן מגלמות תפקידים "נשיים" מסורתיים. עוד טוענת ברנשטיין, כי אצבע מאשימה הופנתה לא פעם כלפי התקשורת בטענה שהיא מכניסה את ספורט הנשים למעגל אכזרי, שהיציאה ממנו קשה ? אין מימון מספיק לספורט הנשים, כיוון שאחוז ניכר מהכספים למימון הספורט ההישגי מגיע מנותני החסות, ואלו מעוניינים, כמובן, לתמוך בעיקר בקבוצות ובספורטאים הנחשפים רבות בתקשורת, וחוזר חלילה. לרמת החשיפה הנמוכה של הנשים בתקשורת ההמונית, השלכה ישירה גם על רמת ההשתתפות של נשים בספורט, הנובעת, בין השאר, ממידת יכולתן של נשים, ובעיקר של נשים, צעירות ואף ילדות, להזדהות עם ספורטאיות ההופכות למושאי הערצה וחיקוי. כיוון שאמצעי התקשורת אינם חושפים ו"מייצרים" דמויות נשיות המשמשות מודל לחיקוי, מעטות הבנות המחפשות אתגרים בתחום הספורט הנשי בכלל ובספורט בעל הדימוי הגברי בפרט. חלקן אף מסיקות שנשים וספורט לא "הולכים ביחד", ולראיה, דבריה של קארין סנדל, כדורגלנית מכבי חולון ונבחרת הנשים של ישראל: "אני זוכרת הרבה מקרים של בנות שהפסיקו לשחק כדורגל, כי ההורים לא הרשו להן. כדורגל ובנות לא נראה להם דבר שהולך ביחד. הם טענו שכדורגל זה ספורט לגברים".(4) יתרה מכך, בגלל הסיקור התקשורתי הדל יחסית, קטן הסיכוי שנשים תפתחנה קריירה מקצועית מכניסה ובעלת יוקרה בתחום הספורט. התוצאה היא שגדל מספר הנערות והנשים, שאינן מקבלות עידוד לבחור את תחום הספורט כעיסוק מרכזי בחייהן או כמקצוע (להבדיל מתחביב).

כאשר התקשורת מסקרת בכל זאת נשים בספורט, היא נוטה להתמקד בענפים של ספורט יחידים, ולא בענפים של ספורט קבוצתי ובייחוד באלה הנחשבים ל"נשיים", כמו החלקה על הקרח, שחייה צורנית, התעמלות אומנותית, ענפים מסוימים באתלטיקה וכדומה, ולא בענפים בעלי דימוי "גברי". סיקור ספורט הנשים מתייג את הנשים בדימויים סטריאוטיפים, המדגישים את ההופעה החיצונית שלהן יותר מאשר את הישגיהן הספורטיביים. דרך הצגה ויזואלית זו, התקשורת מעצבת את שיח הספורט, שיח אשר מבנה את תפיסות הגוף הגברי כחזק ואקטיבי ואת הגוף הנשי כחלש ופאסיבי, כתפיסות "טבעיות" (Cox & Thompson, 2000). כדורעף חופים לנשים מהווה דוגמה מובהקת לכך. הדגש מושם בהופעתן החיצונית בבגדי חוף מינימאליים, יותר מאשר בכישוריהן הספורטיביים, ועל ידי כך הוא תורם לשימור ולשעתוק של ההגמוניה הגברית בספורט. דוגמה נוספת ומובהקת לכך ניתן לראות בהצעתו של ספ באלטר, נשיא התאחדות הכדורגל העולמית, לשחקניות הכדורגל שישחקו במכנסונים קצרים: "אם רק השחקניות יגלו אסתטיקה נשית יותר בעודן משחקות כדורגל, למשל ילבשו מכנסיים הדוקים יותר ? קהל רחב יותר יגלה עניין" (קוקוזה, 2004).

מכיוון שלכדורגל יש "טקסט זכרי", והוא מהווה זירת התגוששות "גברית", כניסתן של נשים לתחום זה נחסמה. נראה כי הדומיננטיות הגברית בזירה זו היא תופעה חובקת עולם.(5) במחקר על כדורגל נשים בדרום אפריקה מציינת פלק (Pelak, 2005) כי הכדורגל הוא יותר ממשחק, הוא זירה גברית. לדבריה, זהו מוסד אשר מעצב ומבנה את חלוקת הכוח הפוליטי-כלכלי. הגברים ניכסו את המשחק כ"שלהם". נשים נהדפות מספורט בכלל ומכדורגל בפרט, מפני שהזירה הספורטיבית היא המקום שבו הגבריות מתבטאת בעצמה הרבה ביותר. משום כך, טוענת פלק, זהו המקום שבו הגבריות מאוימת בעצמה הרבה ביותר בשל כניסתן של נשים אליו. זה המקום שבו גברים מודדים עצמם זה מול זה, מתחרים זה כנגד זה ומכריעים זה את זה, ומשום כך אין הם רוצים לראות נשים נכנסות אליו. לאורך השנים, הגנו הגברים בקנאות על הזירה הספורטיבית בתור המעוז האחרון של גבריות "חופשית מנשים". מהות המאבק היא מהות שנשים מורחקות ממנה, מהות שגברים לא מוכנים לשתף בה או לוותר עליה (Pelak, 2005).

תרומה נוספת למקומן השולי של הנשים בכדורגל ומכשלה נוספת הניצבת בפני המבקשות לעסוק בספורט הנחשב גברי, הוא הדימוי הלסבי המוצמד להן. מחקרים שעסקו בחקר בעיית התדמית של נשים בכדורגל, מצאו שלעתים תכופות נשים המשחקות כדורגל מזוהות בציבור כלסביות גלויות או סמויות. הספורט המקצועני במרבית המדינות המערביות מזוהה עם גבריות הטרוסקסואלית וכתוצאה מכך, נשים ספורטאיות הנאבקות לגישה שווה ולמתן זכויות באותם ענפים הנתפסים באופן מסורתי כ-"גבריים", משמשות כמושא לחשדנות באשר לנטייתן המינית, והן נאלצות להתמודד עם הגדרתן כלסביות, גם אם אינן כאלה מצד אחד, ועם תופעות של הומופוביה מן הצד האחר. במובן זה, נשים המשחקות כדורגל נתפסות כמאתגרות את ההבניה החברתית של "נשיות".

קוקס ותומפסון (Cox & Thompson, 2000) טענו, כי הספורט טומן בחובו אקלים הומופובי שמשמעותו הציפייה הקיימת מצד גברים ונשים למלא אחר הנורמות המגדריות המקובלות בחברה. לכן, יש מי שקורא תיגר על מיניותה של ספורטאית הבוחרת להתרחק מנורמות הנוגעות ל"נשיות" (כגון שיער קצר, גוף אתלטי וחזק ? נורמות הנתפסות כ"גבריות"), והיא נאלצת להציג תדמית הטרוסקסואלית. כתוצאה מכך, מספר לא מבוטל של נערות המצויות בגיל המאופיין ברגישות גבוהה לזהותן המינית והנתונות ללחצים רבים, מתרחקות מהספורט בשל הקישור שנעשה בין השתתפות פעילה במשחק לבין זהות מינית הומו-לסבית (Elling, DeKnope, & Knoppers, 2003; Harris, 2005). החרדה לדימוי הנשי הלא-לסבי של שחקנית כדורגל ישראלית בולטת בדברי אחת השחקניות שאמרה למראיין:

"שחקנית כדורגל היא אישה לכל דבר. אין הבדל בינה לבין שחקנית כדורסל או כדורעף. קל מאוד להעביר ביקורת, להעליל עלילות ולהדביק סטיגמות מכוערות. רוב שחקניות הכדורגל הן נשים יפהפיות, שיש להן חבר או שהן נשואות (…) להגיד שכל שחקניות הכדורגל לסביות, זה כמו להגיד שכל הרקדנים הומואים".(6)

משחק כדורגל הוא לא בחירה מתבקשת אצל בת המין הנשי. ניתן להניח שאם נערה מתעקשת לפנות בכל זאת לענף שכזה, מדובר בחוויה שהיא משמעותית מאוד עבורה.(7) פלק מצטטת במחקרה דברים מפיה של שחקנית כדורגל דרום-אפריקאית האומרת: "גם כאשר אני משחקת במשחקי המועדון, אני מרגישה כאילו 'הביאו את הילדים'. זו עדיין תחושה כזאת, כאילו אנחנו בועטות את הכדור משם לפה והם, הגברים, משחקים את המשחק האמיתי. או שבזמן שהם מתחממים על המגרש, אנו הנשים יכולות לבוא ולבעוט בכדור. תחושת ההפרדה קיימת, המתח קיים"   (Pelak, 2005). למרות כל הסיבות שמנינו לעיל, מיליוני נשים משחקות כדורגל בעולם ובמידה מועטה בהרבה, גם בישראל.

תמונת המצב של כדורגל הנשים בעולם
אף על פי שכבר בשנת 1920 נערך באנגליה משחק כדורגל נשים שצפו בו כ-53,000 איש ואישה, הרי שעד תחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 אסרה התאחדות הכדורגל האנגלית על נשים להשתתף במשחקים שנערכו בחסותה.  (8) רק בשנת 1969 צירפה אגודת הכדורגל האנגלית נשים לשורותיה. באיטליה ובגרמניה, לעומת זאת, המצב היה טוב יותר. בגרמניה נוסדה ליגת נשים כבר בשנת 1930, ואילו באיטליה הליגה נוסדה בשנת 1950. בעקבות הדוגמה האיטלקית הוקמו ליגות חובבים על ידי נשים ולמענן בכל רחבי אירופה ובייחוד בצפון אירופה. כל מדינה הקימה גם נבחרת לאומית לנשים, אך תחרויות בין לאומיות רשמיות החלו באירופה רק בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, עם הקמתה של התאחדות הכדורגל האירופית (UEFA) שמיסדה גם תחרויות נשים. בארה"ב זכה כדורגל הנשים לפריחה עצומה בעקבות קבלת ההחלטה הידועה כ"תקנה 9" בשנת 1972, הקובעת כי בכל מוסדות החינוך האמריקניים הממסדיים, יתקיים שוויון מוחלט בין גברים לבין נשים ברמת המשאבים. כלומר, על כל קבוצת גברים, יידרש המוסד להקים קבוצת נשים. תקנה זו, שינתה מהותית את ספורט הנשים בארה"ב. אם בשנת 1971, פחות מ-300 אלף בנות עסקו בספורט (אחת מכל 27 נשים), הרי שבשנת 2005 יש למעלה משלושה מיליון ספורטאיות אמריקניות במוסדות הלימוד (אחת מכל 2.5 נשים). המהפכה הפמיניסטית לא פסחה גם על הספורט באירופה. ב-1984 נחתמה בבריטניה, בהשתתפות 72 מדינות נוספות, "הצהרת ברייטון", שהגדירה מהו "ייצוג הולם" (60-40 אחוזים) לנשים בספורט.(9)

בעקבות הגידול בתשתית כדורגל הנשים נוסדה גם הנבחרת הלאומית לנשים בשנת 1985, וכבר בשנת 1991 צברה כוח מספיק בהתאחדות הכדורגל העולמית פיפ"א (FIFA ? Federation Internationale de Football Association) כדי לייסד את התחרות השנתית של הגביע העולמי הראשון לנשים. דבר זה קרה באיחור של כמעט 60 שנה לעומת תחרות גביע העולם הגברי. כדורגל נשים נכלל בפעם הראשונה כענף המזכה במדליה אולימפית בשנת 1996, במשחקי אטלנטה. משחק הגמר נערך בין נבחרת ארה"ב לבין נבחרת סין, ולמשחק באו כ-80,000 צופים, אך הוא לא שודר בטלוויזיה. המשחק שזכה למרב הצפייה בכדורגל נשים נערך באליפות העולם השלישית בכדורגל, בשנת 1999, כאשר נבחרת ארה"ב שיחקה עם נבחרת סין בשנית, וניצחה 4:5. במשחק זה צפו כ-90,000 אנשים במגרש, ומיליונים ברחבי העולם צפו בו דרך שידורי הטלוויזיה.

בשנת 2003 החליטה פיפ"א להפוך את דירוג הנבחרות השנתי שלה לדירוג חודשי. על פי דירוג פיפ"א העולמי המתבצע כל ארבעה חודשים, היו מדורגות בספטמבר 2005 כ-124 נבחרות ברחבי העולם (נבחרת ישראל לנשים נמצאת במקום ה-69). על אף כל זאת, כדורגל נשים נשאר ברובו המכריע ספורט חובבני (בארה"ב הוקמה ליגה מקצוענית לנשים בשנת 2001). לפי נתוני פיפ"א, רשומים כיום כשלושים מיליון שחקניות כדורגל ברחבי העולם כמעט כולן חובבניות. כדורגל נתפס עדיין בעיני נערות צעירות במרבית החברות כמשחק שאינו ראוי להיות מקצועני, וזאת כתוצאה ממחסומים תרבותיים, נורמות חברתיות והעדר מימון אשר לא מקנה למשחק עתיד                                    (Hoffmann, Chew-Ging, Matheson, & Ramasamy, 2003) (10).

כדורגל נשים ? בין אינטגרציה למחאה
הכדורגל, אולי יותר מכל משחק אחר, מהווה מצד אחד, אמצעי לליכוד חברתי ואמצעי ליצירת מסגרת לאומית וגיבושה, אך מן הצד האחר גם כלי להבעת מחאה חברתית/פוליטית. ספורט בכלל וכדורגל בפרט, מהווה מכשיר יעיל לביסוס זהויות פוליטיות, אתניות, גיאוגרפיות, מיגדריות ואחרות בגלל הפופולאריות שלו. מאותן סיבות עצמן הוא משמש גם כמכשיר יעיל לביטויי מחאה של קבוצות חברתיות שונות. יש בכוחו של הכדורגל להוות מכשיר יעיל של מחאה, של חיזוק הזהות הייחודית ושל החלשת הקשר עם הזהות ההגמונית של המדינה הנשלטת בידי רוב אתני/דתי/פוליטי/מיגדרי מסוים (אוריאלי, מחרז, בר-אלי ומנע, 2001; בן-פורת, 2001; שורק, 2006; Pelak, 2005; Walseth & Fasting, 2003, 2004). ביחס לשאלת האינטגרציה באמצעות הספורט מסיקים אלינג ואחרים ממחקרם על שילוב ההומו-לסביות במועדוני ספורט, כי אינטגרציה בתחום הספורט אינה תואמת בהכרח אינטגרציה בתחומים חברתיים אחרים (Elling et al., 2003). ההשתתפות בספורט יכולה אמנם לקדם שוויון לקבוצות השוליים ולקרוא תיגר על סטריאוטיפים דומיננטיים קיימים, אך באותה עת היא יכולה גם לשמר את מבנה הכוח הקיים בחברה, לאשרר, להבנות ולשעתק סטריאוטיפים הנוגעים לאותן קבוצות השוליים. חשוב לציין כאן את ההבחנה שערכו וולסט ופסטינג בין אינטגרציה בתוך הספורט לבין אינטגרציה באמצעות הספורט (Walseth & Fasting, 2004). לדבריהם, אינטגרציה באמצעות הספורט מתמודדת עם שאלות כגון אלה: האם ההשתתפות בספורט יכולה להוביל לאינטגרציה בתוך החברה? לעומת זאת, אינטגרציה בתוך הספורט מתמודדת עם שאלות הנוגעות להשתתפות הפעילה בספורט. אינטגרציה באמצעות הספורט נתקלת במחסומים חברתיים רבים, במיוחד בכל הנוגע לנשים שהן חלק ממיעוטים. אינטגרציה זו תלויה בגורמים מגבילים רבים, כגון משפחה, העדר רשת חברתית (חברים, קרובי משפחה) אשר תתווך בין הנערה לבין תחום הספורט, גזענות, מסורות ושמרנות דתית.
וולסט ופסטינג (שם) ניתחו את האינטגרציה באמצעות הספורט כמכילה שלושה אספקטים: אינטגרציה מבנית, שבה יש אפשרות למוביליות חברתית באמצעות ההשתתפות בספורט, אינטגרציה חברתית-­תרבותית, שמשמעותה חלחול של נורמות וערכים מהספורט לחברה, וכך קורא הספורט תיגר על סטריאוטיפים הנוגעים לנשים וליכולותיהן. ההיבט השלישי שציינו וולסט ופסטינג טמון באינטגרציה חברתית­-רגשית, שמשמעה יצירת חברויות ורשת חברתית באמצעות הספורט. וולסט ופסטינג (שם) טענו כי נשים, בעיקר נשים במיעוטים אתניים, מתריסות באמצעות ההשתתפות בספורט בכלל ובכדורגל בפרט, נגד תפקידי המיגדר המסורתיים המקובלים בחברה, וכי דרך ההשתתפות במשחק סותרות בנות אלו את הסטריאוטיפים בדבר היות הנשים פאסיביות וקורבנות התרבות הפטריארכאלית.
לעומתן פלק (Pelak, 2005) טוענת, כי ספורט בחברות פוסט-תעשייתיות תורם דווקא לשעתוק הקשר שבין מיגדר לבין כוח. ספורט תחרותי הוא מרכזי להבניה של חלוקת המינים ה"טבעית" ושל פרקטיקות מיגדריות הטרוסקסואליות נורמטיביות. עם זאת, גם פלק (שם) מסכימה עם הקביעה, כי הספורט יכול לשמש במידה מסוימת זירה להתנגדות נשית, כסוכן שינוי וככלי להעצמה. פלק מבקשת להתייחס התייחסות שונה לחוויה הנשית. בעוד מרבית המחקרים נטו לראות בחוויה הספורטיבית של נשים חוויה אוניברסאלית, פלק מבקשת להראות כיצד המיגדר משתלב במערכות חברתיות נוספות, כגון: כוח, גזע ומעמד. לא עוד הסתכלות צרה על נשים לבנות ממעמד בינוני גבוה ומחברות מערביות, אלא הסתכלות על מגוון החוויות הנשיות. הפרדיגמה שפלק מציעה לא רק מדגישה את הרבגוניות של זירות נשיות ואת אופני הדיכוי הרבים, אלא אף מאירה באור חדש את הקשר שבין מגבלות חברתיות לבין סוכן אנושי (agency) בתוך הקשר היסטורי ותרבותי מסוים. שחקניות הכדורגל השחורות בדרום אפריקה, שראיינה פלק, הצליחו דרך הכדורגל לייצר את עצמן ואת זהותן לא כקורבנות חסרות כוח, בורות ומסורתיות, אלא כסוכנים אנושיים פעילים בהגדרת זהותן הספורטיבית. המקרה של כדורגלניות בדרום אפריקה מוכיח כיצד הנשים פורצות מחסומים היסטוריים ובונות בריתות חברתיות מעצימות.
השאלה היא האם ניתן להקיש מן הספרות העוסקת במקומו של כדורגל הנשים בעולם על החברה הישראלית. האם נשים ערביות המשחקות כדורגל רואות במשחק כלי לאינטגרציה חברתית בחברה הישראלית או כלי לביטוי מחאה לאומית, אתנית, או מיגדרית? שאלה זו מתקשרת לשאלה נוספת: האם מגרש הכדורגל מהווה זירה להבעת מחאה בחברה הישראלית? האם קיימת מסורת של הבעת מחאה בזירת הכדורגל, ואם כן, האם היא מוגבלת לגברים או אפשרית גם לנשים? מתברר שבישראל, דווקא מכיוון שהיה מחובר לפוליטיקה בעבותות, היווה משחק הכדורגל מראשיתו מכשיר פוליטי שנוצל לעתים גם להבעת מחאה. האהדה לקבוצת כדורגל מסוימת, יצרה זהות מסוימת ואחידה עם הממסד הפוליטי שהיה הפטרון של אותה קבוצה (בן-פורת, 2001). איצטדיון הכדורגל בארץ הפך לא פעם לזירה שבה מתחוללים מאבקים שונים: אתניים, מעמדיים, לאומיים ודתיים. מגרשי הכדורגל בארץ העניקו הזדמנות להבעה ולפורקן של מתחים חברתיים שונים, הן ליחידים והן לקבוצות. זירת הכדורגל, יותר מענפי ספורט אחרים בארץ, הייתה זו שבה היה ניתן לבטא מחאה בעלת כוח ולקוות כי היא נשמעת גם מעבר לכותלי האצטדיון. עם זאת, מכיוון שהכדורגל הוא ה-"משחק של העם", הוא איפשר, יותר ממשחקים אחרים, חדירה של קבוצות שוליים, והיווה כלי יעיל לאינטגרציה ולמוביליות חברתית. למרות זאת, ניתן לראות כי החומה המבוצרת של כדורגל כזירה גברית במהותה, טרם נפרצה.

בין "פוליטיקה של זהות" ל"פוליטיקה זהותנית"
חוקרים העוסקים בחקר הזהות נוטים להבחין בין "פוליטיקה זהותנית" (Identity Politics) לבין "פוליטיקה של זהות" (Politics of Identity). הראשון הוא סוג של פוליטיקה אשר מתייחס לתהליכים "מלמעלה למטה" שבהם ישויות פוליטיות, כלכליות ואחרות מבקשות ללוש ולעצב זהויות קולקטיביות המבוססות על אתניות, דת, גזע ומקום. זהו טיפוס של פוליטיקה פורמאלית יותר, מובנית, המיושמת על ידי משטרים, ממשלות, מפלגות וסוכנויות ציבוריות אחרות בזירות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות השונות. לעומת זאת, "פוליטיקה של זהות" מתייחסת יותר לתהליכים "מלמטה למעלה" שבאמצעותם בני אדם מערערים מבני עצמה וחותרים תחתיהם, ומתדיינים עם התרבות והזהות המטילים מגבלות על חייהם החברתיים. הפוליטיקה של הזהות מתייחסת יותר אל הפרקטיקות הפוליטיות והחברתיות ואל הערכים המבוססים על שיוך אתני, דתי, מקומי, לאומי וגם מיגדרי, זהויות שפעמים תכופות חופפות זו את זו (Hill & Thomas, 2003). ראוי לציין ששני המושגים אינם מוציאים זה את זה, מתקיימים ביניהם קשרי תלות, ואין האחד מתקיים ללא האחר. שניהם נוגעים ותלויים במבנה של יחסי העצמה ושל השלכותיהם על הפרקטיקה והרטוריקה של קולקטיבים ויחידים. עם זאת, בעוד שורק (2001) בוחן את הכדורגל הגברי הערבי במונחים של פוליטיקה זהותנית, ועוסק בקשר בין כדורגל ובין משחק הזהויות שבו מעורבים עד צוואר הערבים בישראל, אנו מבקשים לבחון כאן את הפרקטיקה של הפוליטיקה של הזהות, כפי שהיא מתרחשת בזירת הכדורגל הנשית בהקשר של החברה הערבית.
שורק (2001) מצא כי הנשים נדחקות אל מחוץ למגרש הכדורגל, לפחות כצופות. בכל משחקי הבית שבהם נכח, לא נראו כלל נשים, אף על פי שהן מוצאות עניין בכדורגל ובמיוחד בקבוצה המקומית, אך מגרש הכדורגל מרתיע אותן.     (11) הגברים בסח'נין גילו נכונות רבה יותר לאפשר לנשים להיות נוכחות במשחקים מחוץ לסח'נין, מאשר בעיר עצמה או ביציעים נפרדים לנשים, בעיקר "בגלל החשש שמא תיחשף בת משפחתם לקללות ולניבולי פה במגרש" (שם). למרות זאת, טוען שורק שהנשים אינן נדחקות מתחום הספורט בכלל. משחק הכדורגל וגם האתלטיקה אינם חסומים לחלוטין בפני הנשים.(12) כך למשל, כאשר נוסדה קבוצת הכדורגל "הפועל בנות סח'נין", היא זכתה לכיסוי תקשורתי אוהד במדורי הספורט בערבית. יתרה מכך, היזמה להקמת הקבוצה לא באה מן הנשים עצמן אלא כתוצאה מיזמות של גבר ערבי. בכפרים ערביים מסורתיים יותר מסח'נין הניסיון להקים קבוצת כדורגל לנשים נתקל בהתנגדות חריפה יותר. כך למשל בפוריידיס, קבוצת הכדורגל לנשים בבית הספר התיכון המקומי, הספיקה לקיים משחק אחד בלבד בטרם נאסר בלחץ החוגים המסורתיים להמשיך בפעילותן (זועבי, 2003).
כיצד מתמודדות הנשים עם המתח שבין ההדרה שלהן ממרחב הכדורגל הציבורי לבין האפשרות שניתנה להן ליטול חלק במרחב ציבורי המיועד למיגדר בלבד? השערת המחקר היא כי השחקניות בקבוצת "הפועל בנות סח'נין" יראו בהשתתפותן במשחק הכדורגל דרך להבעת מחאה נגד תפקידי המיגדר המקובלים בחברה הישראלית ובחברה הערבית.(13) השתתפותן תבטא סוג של "פוליטיקה של זהות" ותיתפס כמחאה על מקומה השולי של האישה הערבית הן בתוככי חברתה שלה והן במעגל הזהויות הרחב יותר, כמיעוט בחברה הישראלית. השערה זו נשענת על ההנחה שמכיוון שמשחק הכדורגל הוא לא בחירה מתבקשת אצל נשים ישראליות, במיוחד לא במגזר הערבי, הרי שהרצון המופגן והנחישות להמשיך ולשחק מייחסת לפעילות בזירת הכדורגל משמעות של מחאה ושל חתרנות ביחס למעמדן כנשים בחברה הערבית.

הליגה לכדורגל נשים בישראל
עד העשור האחרון לא היו כלל קבוצות כדורגל לנשים בארץ. הקמת נבחרת ישראל, בשנת 1997, הביאה לייסוד ליגת נשים בכדורגל המשמשת אכסניה לקבוצות יהודיות וערביות. במקביל להקמת הליגה הלאומית לקבוצות כדורגל נשים, הוקמה גם ליגה לבתי הספר התיכוניים. בליגה הלאומית השתתפו בשנת 2004 תריסר קבוצות, מתוכן קבוצה ערבית אחת ("הפועל בנות סח'נין").(14)
ליגת כדורגל הנשים בארץ ניצבת מראשיתה בפני קשיים תקציביים, העדר משאבים ויחס מזלזל מצד התאחדות הכדורגל וכלי התקשורת ההמוניים. כתוצאה מכל אלה נדחתה פעמיים בשנת 2003 פתיחתה של הליגה על ידי ההתאחדות, ואילו בשנת 2004 נפתחה הליגה בחודש ינואר וכבר בחודש פברואר איימו הקבוצות להשבית את הליגה בשל מחסור בתקציב. במארס 2004 האיום מומש ? הליגה הושבתה והקבוצות לא שלחו שחקניות לנבחרת ישראל.(15) באפריל חודשה פעילות הליגה לשני מחזורים, אך הסיבוב השני ומשחקי ה"פלייאוף" התבטלו. ליגת הכדורגל לנשים עומדת בפני איום סגירה תמידי, וזאת כתוצאה מהמשברים הכלכליים שהם תולדה של העדר כמעט מוחלט של תקצוב הקבוצות מצד ההתאחדות וכן מדלות נותני החסות והסיקור התקשורתי.(16) אף על פי שההתאחדות התחייבה בראשית 2004 להפעיל ליגה לנערות או ליגה לילדות, טרם נמצא לכך מימון. במקום זה יש מסגרות פרטיות, כמו: גביע "פוקס קידס" לילדות ולילדים והחברה למתנ"סים המפעילה ליגה לנערות במישור החוף. המחסור החריף במשאבים הביא לכך שב-14 לספטמבר 2004 הגישו כל הקבוצות בליגת הכדורגל לנשים עתירה לבג"צ כנגד המועצה להסדר ההימורים בספורט ‏[להלן "המועצה"], שרת החינוך התרבות והספורט, שר האוצר, ועדת הכספים של הכנסת, התאחדות הכדורגל בישראל ואחרים. הקבוצות טענו, כי מזה שנים נוקטת כנגדן המועצה, המחלקת את הרווחים של מפעלי ההימורים בספורט, מדיניות של אפליה וקיפוח בהקצבת כספי הציבור המנוהלים על ידי המועצה, וזאת באישור שרי הממשלה וועדת הכספים של הכנסת, הממונים על אישור תקציבי המועצה. כך לדוגמה, טענו העותרות, כי בשנת 2004, הקצתה המועצה לכל קבוצת כדורגל בליגת הנשים סך של 17 אלף שקלים בשנה בלבד, לעומת סכומים של כחצי מיליון ש"ח בשנה לכל אחת מקבוצות הכדורגל לגברים בליגה המקבילה, וסכומים של כ-200 אלף ש"ח ליתר קבוצות הגברים בליגות הבכירות (לאומית וארצית). קבוצות הנשים דורשות, שהמועצה תקציב להן תמיכה כספית זהה לתמיכות הכספיות הניתנות לקבוצות כדורגל גברים בליגה הבכירה ללא אפליה בין קבוצות גברים לנשים, ויישום הכלל של העדפה מתקנת לקבוצות כדורגל הנשים. בינואר 2005 ביקשו הקבוצות מבית המשפט להוציא צו ביניים שיפסיק את העברת הכספים לקבוצות הגברים עד אשר יתקבלו קריטריונים שוויוניים לחלוקת הכספים. באוגוסט 2005 הורה בג"צ להקפיא העברת כספים לקבוצות ולהתאחדות לבקשת הנשים. עקב החלטה זו, מחזור גביע הטוטו היה בסכנת ביטול.(17) בינואר 2006 הושגה פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, ולפיה נקבע שמועצת ההימורים של הטוטו תעביר מדי שנה סך של שני מליון שקלים לליגת הנשים בכדורגל (הארץ, 09/01/2006).
בשנת 2005 היו רשומות בהתאחדות לכדורגל 240 שחקניות ב-22 קבוצות, לעומת 19 קבוצות בשנה שקדמה לה. על רקע החלטה ורצון מצד ההתאחדות ליצור שתי ליגות, האחת לאומית והשנייה ארצית, הוחלט להקים שני בתים, צפון ודרום, ולפי תוצאות המשחקים להחליט אילו נבחרות ידורגו בליגה לאומית ואילו בליגה הארצית. פתיחת משחקי הליגה נקבעה לנובמבר 2005, אך כתוצאה מהעדר תקצוב הוחלט על דחייה עד סוף דצמבר. אי יכולת זו לעמוד אפילו בלוח הזמנים מאפיינת את דרך התנהלותה של הליגה לכדורגל נשים בישראל. על רקע זה, בולט דווקא ייחודה של קבוצת הבנות הערביות מסח'נין. מעניין לראות מדוע דווקא הן מצליחות "לשרוד" את הקשיים הבלתי פוסקים הניצבים בפני קבוצות כדורגל הנשים ומהי המשמעות שהן מעניקות למשחק. מה מניע את הנערות להתעקש ולקחת בו חלק? האם הן רואות בו אמצעי לאינטגרציה בחברה הישראלית או דווקא אמצעי להבעת מחאה? ואם כן, איזו?

שיטה
כיוון שמחקר זה מבקש להביא את קולן של השחקניות ולברר מהי המשמעות שהן מעניקות למשחק נקטנו בשיטת מחקר של ראיונות עומק חצי מובנים עם 7 שחקניות (6 שחקניות פעילות ושחקנית עבר אחת מקבוצת הכדורגל "מכבי אחי נצרת") ועם מנהל הקבוצה. בנוסף, רואינו תשעה מתושבי סח'נין באמצעות "ראיונות רחוב" שנועדו לקבל מידע ביחס לדעתם, גישתם ותחושתם לתופעת הנשים המשחקות כדורגל. על אף ששתי המראיינות (סטודנטיות יהודיות בראשית שנות העשרים ותושבות האזור) אינן דוברות את השפה הערבית, הוחלט להימנע משימוש במתורגמן, שנוכחותו בזמן הריאיון עלולה ליצור שיח "מפוקח" ולהסתפק בראיונות עם שש שחקניות המסוגלות להתבטא בחופשיות בעברית, בתקווה שייווצר שיח פתוח וחופשי. ריאיון אחד מתוך השישה נערך בשפה האנגלית, לבקשת השחקנית, ותורגם על ידי המראיינת. כל הראיונות, מלבד הריאיון עם שחקנית העבר ב"מכבי אחי נצרת", נערכו בבניין המועצה בסח'נין במשך יומיים (לא רצופים). מראיינת אחת ערכה שני ראיונות עם שתי שחקניות, ריאיון אחד עם מנהל הקבוצה וריאיון נוסף אשר נערך בנצרת עם שחקנית לשעבר ב"מכבי אחי נצרת", ואילו מראיינת נוספת ערכה ארבעה ראיונות עם ארבע שחקניות נוספות. ראיונות הרחוב נערכו על ידי שתי המראיינות. כל מראיינת הקליטה את ראיונותיה ותמללה אותם. ריאיון ממוצע ארך כשעה וחצי. כל המרואיינות במחקר מופיעות בשם בדוי, מלבד מנהל הקבוצה, חמיד גנאים.(18)

ממצאים
מתוך עיון בראיונות שנערכו, עולה כי השתתפותן של הנערות במשחק נתפסת על ידן כאקט של מחאה כנגד תפקידי האישה בחברה הערבית המסורתית. ההשתתפות במשחק, המקובל לראותו כזירה "גברית" בלעדית, מהווה מחאה חריפה נגד התפיסות המקובלות, הרואות את האישה ואת הנערה כנחותות וככאלו שתפקידן הוא קודם כל בביתן פנימה.(19) המחאה של המרואיינות מופנית כלפי החברה הערבית המסורתית, אשר משמרת מבנה חברתי שבו נשים מצויות בתחתית הסולם החברתי, הפוליטי, הכלכלי והמשפחתי. המחאה שהן מעלות היא מחאה כנגד ההבניה של "נשיות", כנגד יחסי המיגדר הקיימים וכנגד מקומה השולי של האישה בשיח ההגמוני בישראל בכלל ובחברה הערבית בפרט. מחאת הנערות, על אף שאינה נקראת בגלוי על ידן כפמיניסטית, היא כזו במהותה. זו מחאה שמטרתה לזעוק לשוויון, זו זעקה לחופש, אם זה חופש תנועה, חופש מחשבה וחופש הבחירה. זינא, בת 23, שחקנית לשעבר ב"מכבי אחי נצרת" מספרת:

"אני חושבת שבחרתי כדורגל לא רק בגלל המשחק. אני אהבתי את המשחק יותר משאר המשחקים אבל שראיתי בזה התנגדות. עכשיו אני מבינה, אחרי כל כך הרבה זמן, שבהתחלה ולפני כמה שנים אני בחרתי בזה לא רק מפני שאני אוהבת את הענף הזה במיוחד, זה היה גם מן מרד כזה. התנגדות למשהו שאחרים לא יכלו לעשות ושאני בתור בת רציתי לעשות".
זינא מוסיפה ואומרת כי: "אני חושבת שכל שחקנית שהולכת לשחק כדורגל יש לה משהו בקטע הזה. היא כן מתנגדת למשהו".

מרים, שחקנית "הפועל בנות סח'נין", מציירת תמונה דומה:

"הייתי בכיתה ז' ושמעתי שבעוד שנה מקימים קבוצה, קבוצת בנות בכדורגל, ואני מאוד אוהבת פעילות של בנות. פעילות שבדרך כלל אומרים שבנות לא יכולות לעשות, כמו כדורגל… אני רציתי להשתתף בגלל שזה בנות ולא בגלל שזה כדורגל. אהבתי מאוד את הרעיון של בנות שמשחקות כדורגל. בהתחלה לא שינה לי איזה משחק בדיוק משחקים אבל בחברה שלנו אומרים שבנות לא יכולות לשחק כדורגל ושזה משחק לבנים וזאת הסיבה שבגללה התחלתי לשחק".

מבחינת הקהילה המקומית, השתתפותן של הנערות במשחק הנתפס כגברי הוא בבחינת חציית גבולות חברתיים. נערות המשחקות משחק זה נתפסות כ"גבריות", כמי שמבטלות את נשיותן, כמי שלא ממלאות את תפקודי המיגדר המקובלים והנורמטיביים. מרבית הנערות ציינו כי ההתייחסות אליהן מצד המשפחה והסביבה החברתית לוותה באמירות מסוג "אני לא רוצה שתהיי הבן השישי במשפחה", "מה, את רוצה להיות כמו בקהאם?", "אני לא רוצה שהבת שלי תהיה כמו גבר, כמו ילד" (מתוך הראיונות של סאוסן והיפא). מרים אף סיפרה כי אחד המורים בבית ספרה אמר לה: "המקום שלך זה בבית הספר. את לא צריכה לשחק כדורגל, זה לא המקום שלך שם". מרואיינות נוספות ציינו את יחסם המזלזל והמקשה של המורים, לינה לדוגמה:

"מהכיתה שלנו יש מורים והצוות הם אומרים למה אתן משחקות כדורגל, זה רק לבנים. יש מורה אצלנו בבית הספר שאומר למה את משחקת כדורגל והוא שונא כל בת שמשחקת כדורגל. הוא רוצה לעשות כל דבר רק כדי שהיא תפסיק לשחק כדורגל כמו לא לתת לה ציונים טובים או נותן לה עונשים. הייתה בת אצלנו, היא סיימה לשחק כדורגל בגלל המורה הזה כי הוא תמיד, אם היא מגיעה מאוחר לכיתה אז הוא אומר לה תצאי החוצה כי את משחקת כדורגל".

ממצא זה תואם את מחקרם של סקראטון, קאדוול והולנד (Scraton, Caudwell, & Holland, 2005) ושל וולסט ופסטינג (Walseth & Fasting, 2004) בדבר היותן של הדת, התרבות והמשפחה פרקטיקות חברתיות הרווחות בשיח, אשר מווסתות את השתתפותן של הנערות במשחק. ניתן אף לראות דמיון למחקרה של פלק (Pelak, 2005) שעסקה בכדורגל נשים בדרום אפריקה, והראתה כיצד הגבולות הנוקשים בין "ספורט גברי" ל"ספורט נשי" מהווים דוגמה קלאסית לדרך שבה קבוצות דומיננטיות מבנות גבולות חברתיים, פיזיים ותרבותיים, וזאת במטרה ליצור זהות קולקטיבית ולאשרר את יתרונן.

"על המגרש להיות כמו גבר ובחוץ להיות כמו אישה" ? אומרת לינה, בת ה-16. מן הממצאים עולה עוד כי לא רק שהקהילה תופסת את הנערות כגבריות, גם הנערות עצמן מייחסות למשחק מאפיינים גבריים ואופי גברי. מסיבות שונות, ובכללן העדר סיקור תקשורתי של ענף כדורגל נשים, אין לנערות אלו דמויות הזדהות נשיות. הנערות אימצו לעצמן דמויות הזדהות גבריות שמהן הן לומדות את אופי המשחק ומאפייניו:

"פעם אהבתי את דווידס שהוא מקבוצה דנית (הטעות במקור. צ"ל הולנדית, המחברים), אבל היום כבר לא. ב"בני סח'נין" אני צופה הרבה. כדורגל בנות לא משדרים, אולי משדרים אבל אין לי ערוץ שקולט את זה. הייתי רוצה מאוד לראות אבל אין" (מרים).

"זינדין זידן, זה השחקן המפורסם בשבילי, זה הכדורגל בשבילי. כאשר אני רואה את זינדין זידן זו הרגשה מאוד טובה ואני מאוד מאוד אוהבת אותו כי הוא שחקן אדיר. יש לו שליטה מעולה בכדור. הוא נותן לי תקווה לעשות כמו שהוא עושה. כאשר אני רואה איך הוא שולט בכדור ועושה ככה זה כיף בשבילי וזה נותן לי לנסות את זה גם כן. בארץ אני אוהבת את רוסו כי אני גם כן בקישור. בסח'נין זה לימה ואסולין" (סאוסן).

"אני אוהדת את שביט אלימלך, שוער הפועל ת"א. אני מתה עליו אבל עכשיו הוא בתקופה לא כל כך טובה אבל אני מתה עליו. כאילו… במשחק, 90 דקות אני מסתכלת רק עליו, מה הוא עושה, איך הוא צועק, איך הוא עומד בשער וכל הדברים האלה. אני מתה עליו, באמת. גם כשוער וגם כבן אדם" (אליסיה).

כאשר שאלנו את אליסיה איזה סגנון כדורגל היא אוהבת, ענתה:

"צריך קשוח. משחקים כדורגל וצריך כוח. זה משחק קשוח, לא כל הזמן איי איי. אני בעד טכניקה כי כדורגל זה משחק חכם צריך לחשוב בו אבל וגם בעד קשוח. לעשות עברות אבל לא עברות קשות, לא ללכת על הרגל בכוונה וכל זה אבל צריך להיות קשוחה וטכניקה גם".

נראה כי על אף ששיעור ההשתתפות של נשים בספורט תחרותי גדל עם הזמן, השתתפותן היא פרדוכסלית, שכן במקום להביא ערכים אלטרנטיביים לערכים הגבריים הספורטיביים (שהם תחרותיות, נחישות, תוקפנות, הכרעה, כוח פיסי), אימצו הנשים אותם ערכים בדיוק, והן נמדדות לפי אותם קריטריונים ומתחרות באותם ענפים. למעשה, הן מאמצות את המוטיווציות והערכים הגבריים הקשורים בספורט תחרותי (Harris, 2005; Scraton et al., 2005). דברי אליסיה ממחישים זאת יפה:

"זה כיף לי להרגיש שאני חזקה כמו הגבר. שאני יכולה לעשות את הכול. מחוץ למגרש יש דברים שאת צריכה עדינות וכל זה אבל לי זה לא חשוב להיות נשית בחוץ. בקבוצה יש בנות שהן ממש עדינות ויפות אבל בתוך המגרש הן חזקות וקשוחות אבל מחוץ למגרש הן אישה, ממש כמו אישה עדינה. אבל אני תמיד, במגרש ומחוץ למגרש אני כמו גבר. גם בבית, אמא אומרת לי תגידי לי מה את גבר?… אני תמיד משחקת בשכונה שלי כדורגל. הגוף שלי, יש לו הרבה שרירים כמו גבר וזה יפה בעיני. אני מסתכלת על עצמי ואני אוהבת ואומרת איזה כיף לי, יש לי שרירים חזקים זה נותן לי הרגשה נפלאה כשאני רואה את עצמי. אם אני נפצעת ויש צבע כחול אני מתגאה בזה. ביחס לשאר הבנות זה ממש שונה אבל אני אוהבת להידמות לגבר".

כפי שטענה האריס (Harris, 2005), הנשים המשחקות את המשחק, בו זמנית גם מתקוממות נגד ההגמוניה הגברית, וזאת מעצם השתתפותן במשחק, אך הן גם תורמות לשעתוקה של אותה הגמוניה על ידי התייחסות למשחק הגברים כאל "המשחק האמיתי" ועל ידי אימוץ אותן נורמות גבריות.

מכיוון שכך, נראה כי מרבית המרואיינות מרגישות כי קיומה של "נשיות" במשחק אינה לגיטימית. מרביתן מציינות כי בזמן המשחק הן "זורקות לפח את הנשיות". זינא, בת 23, שחקנית לשעבר ב"מכבי אחי נצרת" מספרת: "כשאני מגיעה למגרש אני זורקת לפח את הנשיות. זה משחק אגרסיבי". מרגע שמסתיים המשחק הן עוטות אותה עליהן שוב. הנערות מבצעות טרנספורמציה חוזרת ונשנית של השלה ועטיה של "נשיות" ו"גבריות", כפי שהיא נתפסת על מאפייניה הסטריאוטיפיים בחברה. זינא, למשל, מספרת:

"אני הצגתי נשיות במקומות אחרים שלא יחשבו שאני ממש… ובאמת היו מסתכלים עלי ורואים אותי באירועים מסוימים שאני לובשת שמלה ומאופרת והשיער… הכול. והם שאלו 'אני לא מאמינה שאת משחקת כדורגל' או 'אם אני רואה אותך אני לא מאמינה', 'ואת כל כך עדינה ואיך את משחקת'. אפילו המאמן שלי שהיה רואה אותי היה אומר 'את שניים באחד".

בדבריה מבטאת זינא את הניסיון לפצות על הגבריות שבזמן המשחק, על ידי החצנה של נשיות מחוץ למגרש. היפא מספרת: "אני אוהבת לשחק כדורגל, אני הולכת למשחק ומשחקת כמו גבר, אבל בבית, ככה רגיל אני כמו הבנות". בדבריה של סאוסן ניתן לראות את ההפרדה שהיא מבצעת בין זירת המשחק לזירת היום יום:

"יש הבדל בין מה שאני עושה במגרש ומה שאני עושה אחרי המשחק כי במשחק אני משחקת אגרסיבי מאוד והולכת לכדור חזק וגם מהקהל שהיו במשחק האחרון אמרו לי את משחקת כמו גברים, למה ככה משתמשת בכתף שלך? לא יודעת… אבל ביום יום אני לא ככה. אני כמו כל בת, שמה תכשיטים וכל זה".

לינה מספרת על הצורך "לתאם" בין הזהות הנשית שלה לבין הזהות הגברית שלה:

"כאשר את עולה למגרש אין עגילים ושרשראות וכל זה אבל כאשר אנחנו מסיימות את המשחק אני חוזרת להיות אישה. אני מנסה יותר כי ככה זה החברה הערבית. אם את משחקת כדורגל אז את נראית כמו גבר ולכן אני צריכה לתאם ביניהם. על המגרש להיות כמו גבר ובחוץ להיות כמו אישה".

יש בדבריהן של הבנות בכדי לתמוך בממצאי מחקרים (Elling et al., 2003; Harris, 2005), אשר עסקו בבעיית התדמית של נשים המשחקות משחק בעל חזות גברית. נראה כי הצורך של זינא, ושל שאר המרואיינות במחקר, להיות "יותר אישה מאישה" מחוץ למגרש, על ידי אימוץ התנהגויות הנתפסות כנשיות, כגון: התקשטות באיפור ובתכשיטים, נובע לא רק מפחד התדמית שתדבק בהן של ה"לסבית" או ה"ביטצ' הגברית", אלא המשחק מערער אף את תפיסתן את עצמן. ההשתתפות בזירה גברית מעלה שאלות לגבי מהי אישה. איך אישה צריכה להיראות ולהתנהג? מהי נשיות? כמו כן, ממצא זה הוא דוגמה מובהקת לדרך שבה מאמצות הנשים המשחקות את המוטיווציות ואת הערכים המקובלים בספורט. הנערות עצמן תופסות את המשחק כספורט גברי, ולכן הן מנסות להתאים עצמן לאופיו.

"בכדורגל אין פוליטיקה" ? מחקרים על הכדורגל הישראלי-ערבי (בן-פורת, 2001; שורק, 2001, 2006) התמקדו בקהל האוהדים ובמשמעויות הרחבות של זירת הכדורגל כאתר לכינון הזהות הערבית כמיעוט לאומי, אתני ודתי. כאן לא נמצא אישוש לטענה זו, אולי משום הדגש על השחקניות עצמן ולא על מכלול השחקנים החברתיים בשדה. כך, בעוד כל השחקניות סיפרו על תחושות וקונפליקטים על רקע מיגדרי, רק מקצת הנערות בחרו לספר על אירועים או על תחושות הקשורים בסכסוך האתנו-לאומי. מרים מספרת:

"אנחנו משחקות נבחרת מול נבחרת אבל לפעמים כששומעים קבוצות אחרות שאומרות לנו 'ערבים טיפשים' או 'מה אתם עושים פה יא ערבים' והם מתחילים לצעוק דברים כאלה אז אני רוצה לשחק ממש טוב בקבוצה בשביל לנצח אותם רק בגלל שהם יהודים והם צועקים עלינו דברים כאלה. במשחק הגמר צעקו 'מוות לערבים' וזה הציק לי. אנחנו שיחקנו מול קבוצה יהודית והאוהדים צעקו את זה. זה נתן לי אנרגיה לנצח אותם".

דבריה של מרים תומכים בטענה כי המחאה האתנו-לאומית המבוטאת בזירת הכדורגל, מקורה בקהל האוהדים יותר מאשר בקרב השחקנים. העובדה כי כדורגל הנשים חסר נוכחות משמעותית של אוהדים (אוהדיה הספורים הם בדרך כלל חברים או בני משפחה של הנערות) מחלישה את המתח הלאומי ומפחיתה את מידת הבולטות שלו בזירה. טענה זו נתמכת על ידי דברי יו"ר הקבוצה שאמר בראיון: "מה שטוב במשחקים האלה זה שבינתיים אין קהל. זה טוב ולא טוב, כמו שאומרים חרב פיפיות". השחקניות נחשפות לניסיונות הדרתן מתחומי פעילות ספורטיבית והן נאבקות בהדרה זו מתוך רצון להשתייך, לקיים את מה שוולסט ופסטינג (Walseth & Fasting 2004) כינו "אינטגרציה באמצעות הספורט". אליסיה, למשל, מספרת:

"אני רוצה להגיד לכל העולם שאנחנו הבנות יכולות לעשות את זה וגם במגזר הערבי זה יותר קשה מהמגזר היהודי. אני רוצה לעשות את זה בשביל להגיד שיש לי את הזכות לעשות את זה, רק צריך קצת אמון בעצמך ואת יכולה לעשות בכל. זה גם קרה במכבייה. אמרו שזה רק ליהודים, אתן לא יכולות ללכת לשם אבל אנחנו אמרנו למה לא? למה רק ליהודים. היה חשוב לנו להשתתף בזה, להיות חלק מהם".

לעומת אליסיה ומרים, מרבית השחקניות ציינו כי "בכדורגל אין פוליטיקה". היפא מספרת:

"אין הבדל. אני מרגישה לשחק מול קבוצה יהודית או ערבית אותו הדבר. אני הולכת למשחק רק לשחק כדורגל, אני לא עושה חשבון לפוליטיקה או לדבר הזה, אני הולכת למשחק ערבים יהודים זה לא משנה, רק כדי לנצח את המשחק הזה".

לינה, שחקנית נוספת, מציגה תמונה דומה:

"בכדורגל אין פוליטיקה. אנחנו צריכות לשחק עם כל קבוצה שאנחנו משחקות נגדה. אם אני משחקת נגד קבוצה יהודית או ערבית זה לא עושה לי שום דבר, אני משחקת נגד בנות, אני כמו שהם, אין הבדל בינינו. אנחנו באות רק לשחק ולא לעשות פוליטיקה".

העדר הממד הפוליטי (הלאומי ולא המיגדרי) במשחק יכול להיות מוסבר גם על ידי הפיקוח ההדוק של ההנהגה הגברית של קבוצות הנשים בכדורגל. אליסיה מספרת:

"כל הקבוצות שלנו אנחנו, מתעסקות בספורט ולא בפוליטיקה. אנחנו מבינים זאת אבל לא עושים את זה במגרש. אנחנו לא מקללות, לא אומרות כאילו, יהודי וערבי וכל זה אבל יש קבוצות באמת שנותנות הרגשה רעה וקשה לשמוע שחקנית ספורטאית שאומרת עליך משהו ומקללת אותך. לי לא קרה דבר כזה אבל לחברות שלי, אני שומעת אותן, כאילו מקללות ואומרות ערביה וכל זה. יש לי בת בקבוצה שמה זה עצבנית וכשהיא שומעת את זה היא מתחילה להגיד לה… לה… לה… אבל תמיד המאמן תכף מוציא אותה מהמגרש וגם את הבחורה מהקבוצה השנייה מוציאים. המאמן והשופט מה זה לא מסכימים לדברים כאלה ומיד מוציאים מהמגרש".

דברי אליסיה מאשרים את דברי יו"ר הקבוצה שהסביר שהוא מתעקש לשמור על טהרת הספורט ועל הימנעות מהחדרת הממד הפוליטי לזירת הכדורגל. בהתייחס לדברי שורק (2001) שטען כי הנשים הערביות בסח'נין אמנם נעדרות מן הפוליטיקה המקומית, אך דווקא מרחב המחאה הלאומית פתוח בפניהן, עולה השאלה האם רצונו של יו"ר הקבוצה הוא אכן רצון תמים לשמר את זירת הכדורגל כמרחב החף מפוליטיקה או דווקא יש לראות בכך ניסיון נוסף, גם אם סמוי, לדחוק את הנשים הרחק מהמרחב הציבורי, תחת המעטה של דה-פוליטיזציה, ולהגביל את השתתפותן בחיים האזרחיים.

המשחק כמשובת נעורים ? ממצא נוסף ומעניין שעלה מהמחקר הוא העובדה כי הכדורגל נתפס, הן בעיני החברה המקומית והן בעיני הנערות כתחביב ולא כעיסוק שבו ניתן לראות מקצוע. מרים מספרת:

"אבא שלי חושב שזה תחביב וזה תכף יעבור אז הוא אומר: לכי ותיהני אבל אל תתקרבי יותר מדי".

הכדורגל נתפס כמשובת נעורים. כדורגל נתפס ככזה הן מכיוון שאין בו מימון ומשכורות, ולכן לא מאפשר לנערות לעסוק בו לאחר התיכון, והן מכיוון שהחל מגיל 18 מצופה מן הנערות "להשלים" עם נשיותן, קרי, עם תפקידן בחברה להתחתן ולהביא ילדים. החתונה נתפסת כפסגת שאיפותיה של האישה וכל עיסוק אחר, גם אם הוא בגדר חלום מילדות, יש לזונחו. כאשר שאלנו את מרים מה היא חושבת על כך ששחקנית שהתארסה לא תוכל להמשיך ולשחק היא ענתה:

"אני חושבת שזה בגלל שהסביבה לא רוצה שהיא תמשיך אבל גם בגלל שאומרים שאם משחקים כדורגל אז אי אפשר להיכנס להריון. יש להם כל מיני דברים בסגנון הזה… ואני חושבת שהיא לא תמשיך בגלל שהיא תפחד שאנשים ידברו, שיגידו שהיא נשואה ועדיין ממשיכה לשחק כדורגל כמו ילדה קטנה".

נוהא, בת 18, המשחקת כקשרית ימנית סיפרה: "כדורגל זה לילדות קטנות ולא לנשים בוגרות". כך לדבריה, זה מה שאמר לה ארוסה ולכן היא גם מפסיקה לשחק.20 מרבית השחקניות ציינו כי החלום שלהן הוא להמשיך ולשחק:

"גבר יכול להמשיך עד הסוף, גם בגיל 35 הוא יכול לשחק אבל את, את אישה וצריכה להתחתן וכל זה. אני אומרת להם בסדר, בסדר. אני אוהבת כדורגל אז בגלל זה אני הולכת ללמוד בוינגייט. עכשיו אני חייבת להעביר שנה עד גיל 18 ובינתיים לעבוד, לטייל קצת ואז אני לומדת 4 שנים ואז הלוואי, הלוואי אני אלך לנבחרת הבוגרת. כאילו… להמשיך להתאמן, אני רוצה להמשיך להתעסק בספורט. אם בשביל להתחתן ולהוליד ילדים אני צריכה להפסיק את הספורט אז אני לא רוצה להתחתן. אני עדיין צעירה" (סאוסן, בת 17).

נוהא, אותה שחקנית שעקב ארוסיה, נאלצת להפסיק לשחק, מציירת חלום דומה:

"החלום שלי לא יכול להתגשם. אמרתי לך, החלום שלי זה להמשיך בכדורגל, לשחק עם קבוצה כל כך, יעני, טובה. חלמתי לשחק עם קבוצה מאירופה… זה חלום. קשה, קשה, אבל לא יכולה להגשים את זה. החלום שלי שכל בת שאוהבת לשחק כדורגל תשחק כדורגל. ואני עוד 5 שנים רוצה שאני במקום מתחתנת. כאשר אני רואה בטלוויזיה אני רוצה לראות בנות שמשחקות כדורגל. שמשדרים את המשחק שלהן ויש להן אוהדים שאוהדים את המשחק".

"מי שרוצה לשחק עם רעלה שתשחק במגרש של המסגד" ? דברים אלו של יו"ר הקבוצה מבטאים מדיניות אך גם את רצונן של הנערות המשחקות. מרבית הנערות ביטאו התנגדות ללבוש מסורתי (רעלה, לבוש ארוך) בזמן המשחק, ברוח המסורת הדתית מוסלמית. מרבית המרואיינות ציינו כי נערות שירצו בזמן המשחק לעטות רעלה או ללבוש גרביונים תחת המכנס הקצר לא יתקבלו בברכה. היפא, כאשר נשאלה בריאיון איך תגיב לרצונה של שחקנית לשחק עם גרביונים או לעטות רעלה אמרה:

"אני אגיד לה למה את לא משחקת כדורגל כמונו, עליך ללבוש כמו כשאנחנו לובשות. אם את לא רוצה תלכי הביתה, אל תשחקי".

מרואיינת נוספת, לינה, סיפרה:

"היה בעבר בעיה כאשר התחלנו לשחק שנה ראשונה והייתה בת שלובשת גרביונים מתחת למכנס, אמרנו למה היא ככה והיא אמרה שאבא שלה לא רוצה שתלבש מכנס קצר. אמרנו לה אם את לא רוצה להתלבש כמו שאנחנו אז תצאי מפה, והיא יצאה מהקבוצה".

ההתנגדות ללבוש מסורתי ושמרני מפורש על ידינו כחלק מכינון נשיות "אינטגרטיבית" במונחים של תחום הכדורגל הישראלי. בלבושן הן מבקשות להדגיש את הדמיון בינן לבין שאר השחקניות, ולא להבליט או לציין את ייחודן האתני, הדתי או הלאומי גם במחיר קונפליקט עם סוכני המסורת. המעניין הוא שמי שמבקשת להיראות שונה מודרת מהקבוצה.

"כדורגל נותן לי הרגשה טובה וביטחון עצמי" ? הממצא הבולט והמשמעותי ביותר המצוי במחקר זה הוא תחושת הביטחון העצמי שהכדורגל מעניק לנערות המשחקות. משחק הכדורגל מהווה עבור הנערות כר פורה לביטוי חלומותיהן, שאיפותיהן ומאוויהן:

"זה כאילו שאני שוכחת הכול. אם יש לי צרות או משהו… במשחק אני חושבת רק על המשחק, לא על שום דבר אחר וגם אני מרגישה חופשייה. אני יכולה לרוץ ולצעוק על כל אחד שאני רוצה במשחק. זה גורם לי להרגיש חופשייה" (מרים, בת 17).

"אני לא חושבת שיש מילה בעולם שיכולה לתאר את ההרגשה שלי כשאני בתוך המגרש. זה נותן לי פוש קדימה, מעודד אותי לעשות את הכול. הדבר היחידי שאני למדתי מהכדורגל לתמיד, זה לא להרים ידיים עד הדקה ה-90 לא להרים ידיים ובנוסף לזה, גם בחיים הרגילים שלי אני לא מרימה ידיים. הכדורגל עזר לי מאוד. בהתחלה לשחק כדורגל היה נראה שזה רק לגבר ולא לאישה, אבל זה נתן לי הרגשה שאני יכולה לעשות את זה. גם אני יכולה לעשות דברים בחיים ולהתגבר על כל הקשיים, כמו הגבר. הכדורגל עזר לי בחיים שלי, בחיים הפרטיים שלי ללמוד משהו מהכדורגל ואז לעשות את זה גם בחיים. זה מאוד עזר לי" (אליסיה, בת 17).

"תשמעי… אני דרך הכדורגל אני מתפרקת. כל הבעיות וכל העצבים שיש לי בפנים… כשאני הולכת לאימון אני מתפרקת ממש. אני מוציאה את כל העצבים שלי. אני בטוחה שאם הכדורגל היה פונה למקצוענות והייתי ממשיכה אז הכדורגל היה מייצג אותי בכל מיני דברים. את מה שיש לי בפנים" (זינא, בת 23).

סאוסן, הצעירה ממנה (בת 16) מבטאת תחושות דומות:

"לפי דעתי בלי כדורגל זה אין חיים כי כדורגל נותן לי הרגשה טובה וביטחון עצמי. אני מרגישה שזה עצמי בכדורגל. כאשר אני לוקחת את הכדור ומתחילה לשחק זה הדבר הכי טוב בחיים שלי".

דברי הנערות תואמים את ממצאי מחקרן של קוקס ותומפסון (Cox & Thompson, 2000) שעסק בכדורגלניות בניו-זילנד. הן ביטאו שמחה ביכולות הפיזיות שלהן שנבעו מהניסיון הספורטיבי בכדורגל. כל המרואיינות במחקרן ביטאו ביטחון בגוף שלהן, ביטחון אשר נע גם אל תחומים נוספים בחיים, כגון: לקיחת מנהיגות, דיבור בפני קהל ותחושת חופש מפני קורבנות פוטנציאלים.

סיכום
מדוע מתעקשות נערות להמשיך ולשחק כדורגל? מדוע בחרו דווקא בענף ספורט הנחשב למעוז של "גבריות"? מה חשות וחושבות נערות שרובן המכריע בגיל ההתבגרות העוסקות בספורט "גברי"? שאלות אלו עמדו בבסיס המחקר. העניין בנערות שנחקרו כאן מיוחד, כיוון שמדובר בנערות המשתייכות למיעוט הפלשתינאי במדינת ישראל, שזהותן המיגדרית כרוכה בכינון ובהבנייה של זהויות נוספות ? אתנית, לאומית, דתית ואזרחית במדינה היהודית.
האם נוצרת היררכיה כלשהי בין הזהויות השונות ואם כן, איזו? שיערנו שלזהות האתנו-לאומית יהיה משקל רב, לפחות כמו לזהות המיגדרית בגלל ההקשר החברתי שבו מתרחשת הפעילות ? העובדה שהן משחקות בליגה שבה קבוצתן היא הקבוצה הערבית היחידה. מקצת הבנות משחקות בנבחרת ישראל, וכקבוצה, ייצגו את מדינת ישראל באליפות בינלאומית של בתי ספר תיכוניים. ממצאי המחקר היו מפתיעים מבחינה זו. נמצא שבראש היררכיית הזהויות שלהן נמצאת הזהות המיגדרית, ואילו לזהות האתנו-לאומית ולקונפליקט הלאומי או האתני והדתי ניתן משקל קטן בהרבה. משחק הכדורגל הוא בעיקר אתר להבניית הזהות המיגדרית ולא הלאומית. רצונן של השחקניות הערביות הוא להיות מוכלות בתוך הזהות הישראלית והאמצעי הוא המשחק ? גם במחיר הדחקה של הממד הלאומי בזהותן.
ממצאי מחקר זה מעלים תמונה הדומה למחקרה של פלק (Pelak, 2005) בדבר האפשרות כי הספורט עשוי לשמש כלי של התנגדות נשית במסגרת פוליטיקה של זהות שעיקרה מתנהל בהקשר של החברה הערבית. הספורט משמש הן כסוכן חברתי והן כמקום להעצמה, ומכיוון שתרבות הספורט אינה תרבות סטאטית אלא מרחב חברתי דינאמי, נורמות מסורתיות קוראות תגר על זהויות חדשות ומבנות אותן (Harris, 2005).
עם זאת, דרך אימוץ נורמות, ערכים ומוטיווציות המזוהות כ"גבריות", נשמרת ומשועתקת ההגמוניה הגברית בספורט. הנערות עצמן רואות את המשחק כגברי, ובהעדר דמויות הזדהות נשיות הן מעריצות שחקני כדורגל גבריים ולכן גם תפיסתן את עצמן כנשים מאותגרת.
נערות אלו מתמודדות בעיקר עם מקומן בחברה הערבית המסורתית-פטריארכאלית בהקשר הרחב יותר של החברה הישראלית. נראה כי בדומה לנשים במיעוטים אחרים, כמו הנשים המשחקות כדורגל בדרום אפריקה (Pelak, 2005) וכמו נשים שחורות ואסייתיות (Scraton et al., 2005), הנערות בקבוצת "הפועל בנות סח'נין", משמשות כסוכן פעיל בהגדרת זהותן הספורטיבית. הנערות מייצרות את זהותן לא כקורבנות התרבות הפטריארכאלית, לא כפאסיביות כנגד הדת, אלא הן משמשות כסוכן שינוי אקטיבי הן כלפי עצמן והן כלפי החברה שבתוכה הן חיות. נערות אלו, גם אם ללא כוונה מוקדמת, פורצות את הגבולות ההיסטוריים והחברתיים המאפשרים להן לחוות את עצמן כבעלות זהות חדשה וחזקה. נראה כי יותר מכל, הכדורגל מאפשר לנערות זירה שבה הן יכולות לחוש תחושת חופש להרגיש ? חופשיות מכבלי המסורת, מכבלי המשפחה ומכבלי החברה. אולם, תחושת חופש זו היא קצרת ימים. המורטוריום החברתי המוענק לנערות אלו מסתיים בדרך כלל בהגיען לגיל שבו נתבע מהן להקים משפחה. "משחק החופש" תחום בזמן ? עד גיל 18 לערך. השאלה הנותרת פתוחה היא האם קיימת השפעה ארוכת-טווח להתנסות הנעורים הזו, ומה עולה בגורלה של הזהות המיגדרית שהתכוננה במגרש הכדורגל במפגש עם כוחות המשטור המסורתיים.

רשימת המקורות

אוריאלי, נ., מחרז, א., בר-אלי, מ., ומנע, א. (2001). פרשנות כדורגל בישראל כשדה של ייצור תרבותי וכתחום עיסוק מקצועי. מגמות, מ"א, 423-395.

בן-פורת, א. (2001). בילאדי בילאדי הפועל טייבה בלאומית. תל אביב: עם עובד.

ברנשטיין, ע. (1997). סיקור של ספורט נשים בתקשורת. החינוך הגופני והספורט, נ"ד (5), 23-20.

גורן, י. (2005). במרתפי ספורט הנשים נלחשת מילת הקסם: טייטל 9. הארץ, 23 בפברואר.

זועבי, ר. ע. (2003). הקללות מפסיקות כשמבינים שהיא לא יהודיה. הארץ, 11 במאי.

ניר-טור, ש. (2001). הספורט כמעוז השוביניזם. על מה: ביטאון לקידום מעמד האישה, 10, 65-63.

צבר בן-יהושוע, נ. (עורכת). (2001). מסורות וזרמים במחקר האיכותי. אור יהודה: דביר.

קוקוזה, פ. (2004). נשית, זוהרת וכפית על מגרש הכדורגל. הארץ, 27 בפברואר.

שורק, ת. (2001). הכדורגל הערבי בישראל משחק זהויות. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, ירושלים: האוניברסיטה העברית.

שורק, ת. (2006). זהויות במשחק: כדורגל ערבי במדינה יהודית. ירושלים: מאגנס וספריית אשכולות.

שקדי, א. (2003). מילים המנסות לגעת: מחקר איכותני תיאוריה ויישום. תל אביב: רמות.

Bernstein, A. (2002). Is it time for a victory lap? Changes in the media coverage of women in sport. International Review for the Sociology of Sport, 37, 415-428.

Cox, B., & Thompson, S. (2000). Multiple bodies: Sportswomen, soccer and sexuality. International Review for the Sociology of Sport, 35, 5-20.

Duncan, M.C., & Messner, M. A. (2005). Gender in televised sports: News and highlights shows — 1989-2004. Los Angeles, CA: Amateur Athletic Foundation.

Elling, A., DeKnop, P., & Knoppers, A. (2003). Gay/lesbian sport clubs and events. International Review for the Sociology of Sport, 38, 441-456.

Federation Internationale de Football Association (FIFA) (2005). http://www.fifa.com

Hargreaves, J. (1994). Sporting females: Critical issues in the sociology and history of women's sport. London: Routledge.

Harris, G. (2005). The image problem in women's football. Journal of Sport & Social Issues, 29, 184-197.

Hill, J.D., & Thomas, M.W. (2003). Identity politics and the politics of identities. Global Studies in Culture and Power, 10, 1-8.

Hoffmann, R., Chew-Ging, L., Matheson, V., & Ramasamy, B. (2003). Comparing the socio-economic determinants of men's and women's international football performance. CEABuR Working Papers, 1, Retrieved from: http://ideas.repec.org/p/nom/ceabur/1.html.

Messner, M.A. (1988). Sports and male domination: The female athlete as contested ideological terrain. Sociology of Sport Journal, 5, 197-211.

Messner, M.A., & Sabo, D.F. (1990). Sport, men and the gender order: Critical feminist perspectives. Champaign, IL: Human Kinetics.

Murray, B. (1996). The word’s game: A history of football. Urbana: University of Illinois Press.

Pelak, C.F. (2005). Negotiating gender/race/class constraints in South Africa: A case study of women's soccer. International Review for the Sociology of Sport, 40, 53-70.

Scraton, S., Caudwell, J., & Holland, S. (2005). Bend it like Patel-Centering race: Ethnicity and gender in feminist analysis of women's football in England. International Review for the Sociology of Sport, 40, 71-88.

Walseth, K., & Fasting, K. (2003). Islam's view on physical activity and sport: Egyptian women interpreting Islam. International Review for the Sociology of Sport, 38, 45-60.

Walseth, K., & Fasting, K. (2004). Sport as a means of integrating minority women. Sport in Society, 7, 109-129.

Williams, J. (2002). Women and football. University of Leicester: Sir Norman Chester Centre for Football Research.

1 בזמן שנערך המחקר שימשה שוערת הקבוצה גם כשוערת נבחרת ישראל.

2 המשחקים נערכים מדי שנתיים בכל ענפי הספורט הקיימים והם נחשבים לאליפות העולם לבתי ספר תיכוניים. באליפות זו השיגה הקבוצה את המקום ה-12 בדירוג, המקום האחרון. ראה: http://www.isfsports.org/schoolsport/index.htm

3 על העיר סח'נין ראה בפירוט אצל: שורק, 2001, פרק 9; ראה גם סדרת כתבות של ג'רלד קסל ופייר קלושנדלר, "העולם על פי סכנין", הארץ, אוגוסט 2004 אוקטובר 2005.

4 וייס, ר. "תהיי יפה ותבקיעי". ידיעות אחרונות, 29.11.2004.

5 כך למשל, כאשר הוקמה קבוצת כדורגל בבית הספר הממלכתי-דתי "שורשים" בדרום תל אביב היא יועדה, כמובן מאליו, לבנים בלבד. "הבנות ששמעו על הקמת הקבוצה נעלבו שלא זכו אף הן לקבוצת כדורגל כמו הבנים, ולכן באופן נדיר הותר להן לעסוק בכדורגל עם בגדים מתאימים", מספרת מרכזת הפרויקט (משה גוזגל, "בועטות במוסכמות", ynet, 7 באוקטובר 2003).

6 ראה דברי השחקנית דנה טובי מקבוצת "מכבי חולון" (וייס, ר. "תהיי יפה ותבקיעי". ידיעות אחרונות, 29.11.2004).

7 ראה למשל סיפורה של נוי דרי, שחקנית כדורגל בת 12 בקבוצת "מכבי ת"א" שאולצה לפרוש מכדורגל כיוון שנאסר עליה לשחק, כפי ששיחקה עד אז, בקבוצה משותפת לבנים ולבנות. לאחר פרסום הסיפור בתקשורת הותר לנוי לממש את חלומה ולשחק. כשנשאלה לתגובה ענתה נוי "אני לא מבינה איך פוגעים בחלום שלי" (משה גוזגל, בת 12 אולצה לפרוש מכדורגל "מטעמי צניעות", ynet, 16 באוקטובר 2003).

8 ככל הנראה, חששה ההתאחדות האנגלית שנשלטה על ידי גברים מפגיעה כלכלית בכדורגל המקצועני הגברי, ולכן אסרה על נשים להשתתף במשחקים על מגרשיה (Hoffmann, Chew-Ging, Matheson, & Ramasamy, 2003).

9 ראה: גורן יואב (הארץ, 23.2.2005) "במרתפי ספורט הנשים נלחשת מילת הקסם: טייטל 9".

10 על תולדות כדורגל הנשים ראה: (Murray, 1996; Williams, 2002; http://www.fifa.com).

11 מקרה יוצא דופן הוא סיפורה של היבא ערג'ה, שופטת כדורגל מכפר ערבי מסורתי. מלבדה יש כיום עוד שלוש שופטות ערביות (נוצריות) בליגות הנמוכות ובליגות לנוער (זועבי, 2003).

12 נערה מסח'נין זכתה, למשל, באליפות ישראל בריצה למרחקים קצרים (שורק, 2001).

13 שורק (שם) מצא שנשים נעדרות גם מהפוליטיקה המקומית אם לא מהמרחב הציבורי כולו דווקא מרחב המחאה הלאומית פתוח בפניהן.

14 שחקניות ערביות משחקות כיחידות גם בקבוצות שאינן ערביות. כך למשל, השחקנית רים עיסא, תושבת הכפר אבו-סנאן, משחקת בקבוצה מחדרה. קבוצת הכדורגל הגרמנית פ.צ. פרנקפורט המשחקת בליגת העל גילתה בה עניין והזמינה אותה למבחנים שבעקבותיהם הודיעה שתזמין אותה לשחק בעונה הבאה בשורותיה (הארץ, 8 בנובמבר 2004).

15 הישגה הבולט ביותר של הנבחרת עד היום הוא מדליית זהב במשחקי המכביה שנערכו ביולי 2005.

16 ראה על כך: בהודעה לעיתונות מטעם ועדה לקידום מעמד האישה מיום 15/11/2005, 14/04/2003 ומיום 22/03/2004 וכן מסמך רקע שהוכן ע"י רוני דיסקין לקראת דיוני הועדה "סיקור ספורט נשים בתקשורת וייצוג נשים בספורט" מיום 3 ביולי 2002. http://www.knesset.gov.il/spokesman/heb/Result.asp?HodID=4267.

17 בעקבות החלטת בג"צ, קבוצת "מכבי חולון", אלופת ישראל בכדורגל נשים, כמעט לא נסעה לליגת האלופות כתוצאה ממחסור כספי. רק בהתערבות יו"ר המרכז לטיפוח קבוצות נשים (שמעון מימון)- נמצא הכסף הדרוש לנסיעה זו (ידיעות אחרונות 3/8/2005).

18 על היתרונות והחסרונות בשיטת מחקר זו ראה ביתר פירוט אצל צבר בן-יהושוע (2001) ושקדי (2003).

19 על המבט הדתי מוסלמי על נשים ומיניותן ויחסן של נשים מוסלמיות לספורט ראה בהרחבה אצל (Walseth & Fasting (2003.

20 לא פעם עומדות חלק מהשחקניות בצומת שבו הן נאלצות לבחור בין עתיד ספורטיבי לבין קריירה אישית וכניעה לדרישות הסביבה. סלווא עמסיס, לדוגמה, הייתה הבלמת האחורית של הנבחרת. היא התחתנה והחליטה לפרוש מכדורגל (ברוך שי, "תקווה גדולה לפריצה", הארץ, 03/10/2004).

במהלך שני העשורים האחרונים של המאה ה-20 ובמהלך העשור הראשון של המאה הזאת, תהליכי קבלת החלטות של ספורטאים הם אחד מנושאי המחקר המרתקים את חוקרי הפסיכולוגיה של הספורט והמאמץ הגופני המתעניינים, בעיקר בהיבטים הקוגניטיביים (חשיבתיים) של העיסוק בספורט (בר-אלי וטננבאום, 1996, פרק 5; לידור, 1999; לידור ושדה, 1996;Abernethy, 1987; Starkes & Ericsson, 2003; Tenenbaum & Bar-Eli, 1993; Tenenbaum & Lidor, 2005; Williams, Davids, & Williams, 1999). תהליכים חשיבתיים, כמו: עיבוד מידע, קשב, זיכרון, ציפייה, תפיסה מרחבית וקבלת החלטות נחקרים הן בקרב ספורטאים מתחילים והן בקרב ספורטאים מיומנים במגוון של ענפי ספורט, אך בעיקר במשחקי כדור ומחבט. כך למשל, נחקרו תהליכי חשיבה אלו בקרב שחקני כדורעף (Allard & Starkes, 1980; Bourgeaud & Abernethy, 1987), כדורסל (Allard, Graham, & Paarsalu, 1980), כדוריד (Tenenbaum, Levy-Kolker, Sade, Libermann, & Lidor, 1996), כדורגל (Williams, 2000; Williams & Davids, 1998), כמו גם בקרב טניסאים (Ward, Williams, & Bennett, 2002) ושחקני סקווש (Abernethy, 1990).
שני ממצאים עיקריים עולים מן המחקרים האלו: הממצא הראשון הוא שכדי להשיג ביצועים איכותיים נדרש הספורטאי להפעיל לא רק את כישוריו המוטוריים אלא גם ליישם תהליכים חשיבתיים; שילוב יעיל בין הפן המוטורי לבין הפן הקוגניטיבי של העיסוק בספורט הכרחי כדי להשיג הישגים מיטביים בספורט, בעיקר בענפים הדורשים מהספורטאי לפעול בסביבה דינאמית החושפת בפניו מגוון של גירויים סביבתיים, שרק חלקם רלוונטי למטלה המוטורית המבוצעת ולסביבת הביצוע (כמו במשחקי כדור ומחבט).
הממצא השני הוא שקיימים הבדלים בין ספורטאים מתחילים לבין ספורטאים מיומנים במימוש של תהליכים קוגניטיביים אלו בספורט. לדוגמה, ספורטאים מיומנים צופים את המתרחש בסביבת הביצוע מהר יותר ומדויק יותר בהשוואה לעמיתיהם המתחילים (Abernethy, 1990), ומכאן שתהליכי קבלת ההחלטות שלהם לא רק מהירים יותר, אלא גם מדויקים יותר (Tenenbaum, 2003; Tenenbaum & Lidor, 2005). ממצא זה משקף, בעיקר את יכולת הספורטאי לקבל החלטות בסביבת ביצוע המוכרת לו, כזו שהוא מאמן בה את יכולותיו המוטוריות והחשיבתיות. הספורטאי המיומן יתקשה לבטא את יתרונותיו החשיבתיים בסביבה שאינה מוכרת לו.
כאמור, תהליכי חשיבה בספורט נחקרו בעיקר במשחקי כדור ובמשחקי מחבט. אחד התפקידים "החשיבתיים" המעניינים במשחקי הכדור בכלל, ובמשחק הכדורגל בפרט, הוא תפקיד השוער, המצריך יכולת ציפייה, חיזוי המתרחש מבעוד מועד וקבלת החלטות מהירה ומדויקת (Chapman, 2000; Clemence, 1977; Phillips, 1996; Shilton, 1992; Welsh, 1990, 1999). שוערים מצטיינים, כמו: פטר שילטון ורוי קלמנס האנגלים ופיטר שמייכל הדני, הם דוגמות לשוערים עתירי ניסיון שצברו מוניטין כבעלי יכולת ציפייה טובה שסייעה להם לעצור בעיטות שנבעטו הן במצבים נייחים, כמו בעיטות עונשין מ-11 מ', והן במצבים ניידים כמו בעיטה הנבעטת על ידי חלוץ הקבוצה היריבה לאחר מסירת עומק שנמסרה אליו מחברו לקבוצה. יכולת השוער לצפות את המתרחש היא חיונית במקרים אלו, שכן שוער המאחר להגיב למתרחש יתקשה לעצור את הכדור הנבעט לשערו  הן במצבים נייחים והן במצבים ניידים (Hodgson, 1998).
שתי מטרות למאמר זה: האחת, לסקור סדרה של מחקרים שבחנו בתנאי מעבדה מבוקרים את יכולת הציפייה של שוערים לא מנוסים ומנוסים בכדורגל מקצועני והמקצועני למחצה; במחקרים אלו השוערים נדרשו לחזות את כיוון הבעיטה ואת גובהה בעת מצבים של בעיטות עונשין מ-11 מ', שהם מצבים נייחים, שקל יותר לשוער לצפות, לכאורה, את המתרחש ולהגיב בהתאם. מממצאי מחקרים אלו ניתן ללמוד על יכולתם של השוערים לאתר רמזים סביבתיים שבעזרתם הם יכולים לחזות מבעוד מועד את כיוון הבעיטה ואת גובהה. המטרה השנייה היא לבחון את יישומיהם של ממצאים אלו בעת תהליכי אימון של שוערים צעירים הנדרשים לרכוש מיומנויות קוגניטיביות, כמו ציפייה ותגובה, שישרתו אותם במצבי אימון ומשחק  הן במצבים נייחים והן במצבים ניידים.
שלושה חלקים במאמר זה. החלק הראשון מתאר את סביבות הביצוע שבהן פועל שוער הכדורגל; החלק השני סוקר שישה מחקרים שתוכננו על פי תבנית מחקר (research paradigm) דומה, ושהמטרה העיקרית שלהם הייתה לבחון כיצד שוערים חוזים את מעוף הבעיטה הנבעטת אליהם במצבים נייחים ואת המקום שבו ממוקד מבטם כשברצונם לצפות כהלכה את מעוף הבעיטה; החלק השלישי דן באפשרויות היישום של ממצאי המחקר שנסקרו בחלק השני בתהליכי אימון של שוערים צעירים.

השוער בכדורגל: סביבות ביצוע קבועות למחצה וסביבות ביצוע משתנות

השוער בכדורגל נדרש לפעול בשתי סביבות ביצוע: סביבה קבועה למחצה וסביבה משתנה. סביבה קבועה למחצה היא המקום או המצב שבהם המבצע יכול לצפות מראש התרחשות מסוימת של פעולות אחדות, אך נבצר ממנו לחזות את התרחשותן של פעולות אחרות(Lidor & Singer, 2003; Schmidt & Wrisberg, 2004). לדוגמה, בעת בעיטת עונשין מ-11 מ' בכדורגל השוער יכול לצפות לבעיטה שתיבעט אליו ממרחק קבוע על ידי שחקן יריב. הבעיטה תיבעט לאחר שהבועט יניח את הכדור בנקודת הבעיטה, ילך כמה צעדים לאחור, ירוץ לכיוון הכדור ויבעט את הכדור לשער. פעולות אלו מתרחשות כמעט תמיד בעת בעיטת העונשין מ-11 מ', ולכן השוער יכול לחזות את התרחשותן. עם זאת, יתקשה השוער לחזות במדויק לאן יבעט הכדור שכן הבועט יכול להחליט על כיוון הבעיטה ועל גובהה מבלי לחלוק מידע זה עם השוער. פעולות נוספות במשחק הכדורגל, כמו: בעיטות עונשין נייחות, בעיטות קרן והוצאות חוץ, מאופיינות אף הן כפעולות המבוצעות בסביבות קבועות למחצה.
סביבה משתנה היא מקום או מצב שבהם לא ניתן לחזות את המתרחש (Lidor & Singer, 2003; Schmidt & Wrisberg, 2004). לדוגמה, כאשר הקיצוני הימני בכדורגל מכדרר לעבר שער היריב, אין השוער יודע אם הכדור ייבעט לשערו, יימסר לשחקן נוסף או שמא יחליט הקיצוני להמשיך ולכדרר לעבר השער. תהליכי קבלת ההחלטות של הקיצוני הימני מושפעות, בין השאר, ממרחב הפעולה העומד לרשותו, המרחק בינו ובין שחקני ההגנה של הקבוצה היריבה, המרחק בינו ובין השוער של הקבוצה היריבה והמרחק בינו ובין קווי המתחם של המגרש (Anthony, 2001). משום שלקיצוני הימני יש שיקול דעת בנוגע לקבלת החלטותיו, השוער מתקשה לחזות את המתרחש. יתרה מזאת, ייתכן שבהתקפה מסוימת הקיצוני הימני החליט החלטה מסוימת ובהתקפה אחרת, בתנאים דומים, הוא החליט החלטה שונה לגמרי. מרבית הפעולות הננקטות על ידי השחקנים במשחקי כדור ובמשחקי מחבט מתרחשות בסביבות משתנות המקשות על חיזוי התרחשותן.
שתי סביבות הביצוע, הקבועה למחצה והמשתנה, מקשות על השוער לצפות את התרחשות האירועים. עם זאת, הסביבה הקבועה למחצה חושפת בפני השוער כמה רמזים סביבתיים שהוא יכול להיעזר בהם בתהליך קבלת החלטותיו. הסיבה לכך היא שתנאים אחדים בסביבת הביצוע הם קבועים ויתקיימו תמיד. במקרה של בעיטת העונשין מ-11 מ' גורמים כמו: מרחק הבעיטה, מיקום הכדור לפני הבעיטה ומיקומו של השוער הם קבועים ויהיו תמיד חלק מסביבת ביצוע זו. ההנחה היא שבסביבות ביצוע קבועות למחצה יהיה קל יותר לשוער לצפות את התרחשותם של אירועים מאשר בסביבות משתנות הנעדרות רמזים סביבתיים קבועים (לידור, 1999; Lidor & Singer, 2003).
המחקרים הנסקרים בחלק השני של המאמר נערכו בתנאי מעבדה מבוקרים שחשפו את השוערים שנטלו בהם חלק לתנאים של סביבת ביצוע קבועה למחצה. מטרת המחקרים הייתה לבחון היבטים שונים של יכולת הציפייה של שוערים בכדורגל. יכולת ציפייה מוגדרת כיכולת לחזות התרחשות של אירוע מסוים ולבצע תגובה מסוימת בסיומה של ההתרחשות (לידור, 1999). המבצע צופה בהתרחשות מסוימת הקשורה, בדרך כלל, בהופעת גירוי כלשהו, ובעיתוי המתאים ביותר המבצע נדרש להגיב לגירוי. לכן המשפט "להיות במקום הנכון ובזמן הנכון" מתאר בדרך הטובה ביותר מהי יכולת ציפייה: יכולתו של המבצע לצפות במתרחש, לנבא את סיום ההתרחשות ולהחליט החלטה בדבר ביצוע תגובתו. כך למשל, שוער, העומד על קו השער מול בועט בעיטת העונשין מ-11 מ', יכול לצפות בנעשה לפני ביצוע הבעיטה ובמהלכה ולחזות לאיזה כיוון ייבעט הכדור. השוער יכול לחזות את כיוון בעיטת הכדור (לדוגמה, לצידו הימני של השער או לצידו השמאלי) ואת גובה הבעיטה (לדוגמה, בעיטה שטוחה, בעיטה לגובה בינוני, או בעיטה גבוהה). אם צפה השוער במתרחש וחזה ביעילות לאן ייבעט הכדור ובעקבות זאת הצליח לעצור את הבעיטה, הרי "שהיה במקום הנכון ובזמן הנכון".
בתנאי מעבדה מבוקרים ניתן אף למדוד את זמן הציפייה (anticipation time) של האדם. זמן ציפייה מוגדר כ"פער הזמן שבין סיום תנועתו של עצם נע לבין תפיסת סוף התנועה על-ידי האדם" (בר-אלי וטננבאום, 1996, עמ' 53). במילים אחרות, זמן הציפייה משקף את יכולתו של האדם לצפות בהתרחשות של אירוע מסוים, ולחזות באיזו נקודת זמן יסתיים האירוע. ציפייה "מושלמת" היא כזו שהאדם חוזה את סיום ההתרחשות בדיוק בנקודת הזמן שהיא מסתיימת  לא מוקדם מדיי אך גם לא מאוחר מדיי. בתנאי שדה, קרי באימונים ובמשחקי כדורגל, קשה, אם לא בלתי אפשרי, למדוד את זמן הציפייה של הספורטאי. לעומת זאת בתנאי מעבדה מבוקרים ניתן לעשות זאת על ידי שימוש במכשירי מדידה שפותחו במיוחד לשם מדידת זמן זה.

"לקפוץ לפינה הימנית או לשמאלית?"  סקירת מחקרים על יכולת הציפייה של שוערים

שישה מחקרי מעבדה נסקרים בחלק זה. חמישה (McMorris & Colenso, 1996; McMorris, Copeman, Corcoran, Saunders, & Potter, 1993; McMorris, Hauxwell, & Holder, 1995; Savelsbergh, van der Kamp, Williams, & Ward, 2005; Savelsbergh, Williams, van der Kamp, & Ward, 2002) מסווגים כמחקרים תיאוריים (descriptive studies) ואחד(McMorris & Hauxwell, 1995) כמחקר התערבות (a manipulative study). מחקרים אלו נבחרו משום שהם מבוססים, כאמור, על תבנית מחקר דומה והם בוחנים את יכולת הציפייה של שוערים בסביבה הדורשת מהם לצפות בהתרחשות מסוימת (בעיטות לשער במצבים נייחים), לחזות את מסלול ההתרחשות (הבעיטה) ולקבל החלטה בדבר המיקום הסופי של ההתרחשות (בעיטת הכדור לשער).
במחקר תיאורי החוקר צופה בהתרחשות של תופעה מסוימת ומנסה לתאר אותה ברמת דיוק מרבית (טננבאום ולידור, 2004; Thomas & Nelson, 2005). כך למשל, במחקרים תיאוריים על יכולת הציפייה של שוערים, החוקר מציג בפני השוער מטלה מסוימת (המצריכה ציפייה להתרחשות מסוימת) ומתעד את התרחשותה (קרי, עד כמה דייק השוער ביכולת הציפייה שלו). לעומת זאת, במחקר התערבות, החוקר מציג לחלק מהמשתתפים במחקר תכנית התערבות ולחלק אחר של משתתפי המחקר אין הוא מציג תכנית זאת (טננבאום ולידור, 2004; Thomas & Nelson, 2005). לדוגמה, במחקר ההתערבות המוצג בחלק זה, שתי קבוצות שוערים השתתפו באימון של יכולת ציפייה, וקבוצה אחת של שוערים לא נטלה חלק באימון זה. בעקבות מחקרים התערבותיים החוקר יכול להצביע על קשר סיבתי בין משתנים. לעומת זאת ממצאים העולים ממחקרים תיאוריים אינם מאפשרים לחוקר להצביע על קשרים סיבתיים בין משתנים.

בחלק זה מוצגים תחילה המחקרים התיאוריים, ולאחר מכן מחקר ההתערבות. המחקרים התיאוריים מוצגים על פי שנת פרסומם בספרות המדעית. סיכום המחקרים התיאוריים וההתערבותי מוצג בלוח 1.
מחקרים תיאוריים

אחד המחקרים הראשונים שנערכו במטרה להעריך את יכולת הציפייה של שוערים בכדורגל בחן עשרה שוערי כדורגל מנוסים שצפו בבעיטות עונשין מ-11 מ', כשהם צולמו מנקודת המבט של השוער (McMorris et al., 1993). סרט הווידיאו שהציג את הבעיטות לשוערים חשף בפניהם שלושה מצבי בעיטות: (א) תנועת הבעיטה לפני מגע כף הרגל הבועטת בכדור, (ב) תנועת הבעיטה תוך מגע של כף הרגל הבועטת בכדור, ו-(ג) תנועת הבעיטה לאחר מגע של כף הרגל בכדור. השוערים התבקשו לסמן את המיקום הסופי של הכדור, כלומר את האזור שבו הכדור יחצה את קו השער, על דף תצפית המציג דגם מוקטן של השער בכדורגל. השוערים חזו בשמונה קטעים עבור כל מצב של בעיטה; קטעים אלו הוקרנו לשוערים בסדר אקראי. בעת צילומי הבעיטות הבועטים הודרכו לבעוט את הכדור לשער "כפי שהם בועטים תמיד", קרי, בלי לשנות את סגנון הבעיטה שלהם.
מממצאי המחקר אנו למדים שהשוערים הצליחו לחזות ברמת דיוק גבוהה יותר את אזור חדירת הכדור לשער במצב הבעיטה השלישי שהוקרן בפניהם, דהיינו, בעת ההקרנה של הבעיטות לאחר מגע הרגל הבועטת בכדור, בהשוואה לשני מצבי הבעיטה הראשונים: הבעיטות לפני מגע כף הרגל הבועטת בכדור והבעיטות בעת מגע כף הרגל הבועטת בכדור. לא נמצאו הבדלים ביכולת החיזוי של השוערים בין שני מצבי הבעיטה הראשונים. החוקרים הסיקו שכאשר מהירות הכדור הנבעט לשער נמוכה יחסית, פחות מ-75 קמ"ש, השוער יכול להשהות את תגובתו עד לאחר המגע של הרגל הבועטת בכדור. בבעיטות מהירות יותר על השוער להתחיל להגיב, לכל המאוחר, ברגע המגע בכדור. כלומר, השוער יכול להשהות את תגובתו עד למגע כף הרגל הבועטת בכדור, ואין צורך להגיב לפני כן, אם כי ניתן לתכנן את התגובה לפני המגע.
לאחר ביצוע מטלות הציפייה נשאלו השוערים במה ממוקד מבטם לפני ביצוע הבעיטה. השוערים ציינו את נקודת המגע של הרגל הבועטת בכדור, את זווית הגו של השחקן הבועט ואת זווית ההרצה, כרמזים העיקריים לחיזוי כיוון הבעיטה. פירושו של דבר הוא כי השוערים ניסו לדלות מידע מגירויים סביבתיים כדי לצפות את מעופו של הכדור באוויר. מתוך מחקר זה עולה, שניצול של הרמזים הסביבתיים התרחש עד לאחר מגע כף הרגל הבועטת בכדור.
במחקר אחר של מקמוריס וחבריו (McMorris et al., 1995), נבחנה יכולתם של שוערים בכדורגל לצפות את כיוונן של בעיטות עונשין הנבעטות בצידה הפנימי של כף הרגל או בגב כף הרגל, לצידו השמאלי או הימני של השער. בהשוואה למחקר הקודם של מקמוריס וחבריו (McMorris et al., 1993), מחקר זה בחן שני תנאים נוספים הקשורים בבעיטות עונשין לשער: האזור בכף הרגל הבא במגע בכדור (פנימי או חיצוני) והצד של השער שאליו נבעט הכדור (ימין או שמאל). שלושה שחקני כדורגל מקצוענים למחצה צולמו כשהם בועטים בעיטות עונשין בצידה הפנימי של כף הרגל הימנית או בגב כף הרגל הימנית. הבעיטות כוונו לצידו הימני או השמאלי של השער ונבעטו במגוון גבהים. סרט הווידיאו שהציג את הבעיטות לשוערים חשף בפניהם שלושה מצבי בעיטה: (א) בעיטות לפני מגע כף הרגל הבועטת בכדור  שני "שלבים" לפני הבעיטה, (ב) בעיטות לפני מגע כף הרגל הבועטת בכדור  "שלב" אחד לפני הבעיטה ו-(ג) בעיטות תוך מגע של כף הרגל הבועטת בכדור. הסרט נערך כך שהיו שישה קטעים עבור כל אחד מהמצבים האפשריים.
עשרה שוערים המשחקים כדורגל מקצועני למחצה באנגליה, צפו בבעיטות המצולמות והתבקשו להעריך את המקום שבו יחצה הכדור את קו השער, ולסמנו על דף תצפית המציג דגם מוקטן של שער בכדורגל. ממצאי המחקר מדווחים שהשוערים דייקו יותר בהערכת מיקומם של כדורים שנבעטו לצידו הימני של השער. כמו כן הצליחו השוערים לחזות ברמת דיוק גבוהה יותר את אזור חדירת הכדור לשער במצב הבעיטה השלישי שהוקרן בפניהם, קרי בעת מגע הרגל הבועטת בכדור, בהשוואה לשני מצבי הבעיטה הראשונים: הבעיטות לפני מגע כף הרגל הבועטת בכדור. מכאן עולה שככל שהשוערים השתהו יותר בתגובתם כך תגובה זו הייתה מדויקת יותר. גם במחקר זה ציינו השוערים את זווית ההרצה ואת זווית כף הרגל במגעה בכדור כרמזים הסביבתיים שבהם נעזרו לצורך חיזוי מיקום הכדור.
במחקר נוסף (McMorris & Colenso, 1996), התבקשו שוערי כדורגל מנוסים לצפות את מעוף הכדור בעת בעיטות עונשין הנבעטות לעבר שערם ברגל ימין וברגל שמאל. הנחת החוקרים הייתה שהשוערים יגיבו טוב יותר לבעיטות הנבעטות ברגל ימין משום שהרגל הדומיננטית של מרבית הבועטים בכדורגל היא ימין, ולכן הם רגילים לצפות את מעוף הכדור הנבעט אליהם מרגלו הימנית של הבועט. שבעה שוערי כדורגל מנוסים צפו בעשרים בעיטות מצולמות (10 בעיטות עונשין שנבעטו ברגל ימין ו-10 בעיטות עונשין שנבעטו ברגל שמאל) שנבעטו על ידי ארבעה שחקנים, חמש בעיטות לכל בועט. כפי שהתבצע במחקרם של מקמוריס וחבריו (McMorris et al., 1993), סרט הווידיאו שהציג את הבעיטות לשוערים חשף בפניהם שלושה מצבי בעיטות: (א) בעיטות לפני מגע של כף הרגל הבועטת בכדור, (ב) בעיטות תוך מגע של כף הרגל הבועטת בכדור ו-(ג) בעיטות לאחר מגע של כף הרגל בכדור. כל שוער צפה בשישים קטעי וידיאו שונים, כאשר סדר הקרנת הקטעים היה אקראי. גם במחקר זה התבקשו השוערים לחזות את האזור שבו יחצה הכדור הנבעט את קו השער, ולסמנו על דף התצפית.
מניתוח הנתונים עולה שהשוערים חזו טוב יותר את כיוונם של הכדורים שנבעטו לעברם ברגל ימין  ממצא שסיפק תמיכה להנחת החוקרים. לא נמצאו הבדלים בין שלושת מצבי הבעיטה השונים, ולא נמצאה אינטראקציה בין רגל הבעיטה (ימין או שמאל) לבין מצבי הבעיטה (לפני המגע בכדור, בעת המגע בכדור ולאחר המגע בכדור). במהלך ריאיון שנערך עם השוערים בתום המחקר הם ציינו שהסתמכו על רמזים סביבתיים, כמו: זווית ההרצה, מיקום כף הרגל של הבועט ומיקום הירך הבועטת בעת מגע כף הרגל בכדור, כדי לצפות את המסלול של מעוף הכדור. עוד ציינו השוערים כי התקשו לנצל רמזים אלו כאשר הבעיטות נבעטו ברגל שמאל.
אמצעי המדידה שבהם השתמשו מקמוריס וחבריו (McMorris & Colenso, 1996; McMorris et al., 1993, 1995) כדי ללמוד על יכולת הציפייה של השוערים היו פשוטים יחסית. אמצעי מדידה אלו סיפקו מידע בסיסי ביותר הקשור, בדרך כלל, לכיוון הבעיטה לשער. החוקרים השתמשו בדף ובעיפרון כדי למדוד את מידת הדיוק של השוערים שניסו לחזות את אזור החדירה של הכדור לשער. בפועל, הם חישבו את מידת הדיוק של חיזוי השוערים על ידי מדידת המרחק בין הנקודה שסימנו השוערים על דף התצפית לבין המיקום המדויק של הכדור החודר לשער. המיקום המדויק היה, כמובן, ידוע לחוקרים, אך לא לשוערים. עם השנים השתכללו אמצעי המדידה במחקר הפסיכולוגי בספורט, בעיקר עקב התפתחותם של מדעי המחשב והאפשרות לשלב את המחשב בתהליכי מדידה של כשרים פסיכומוטוריים כמו: זמן ציפייה וזמן תגובה (Williams et al., 1999). שני המחקרים הבאים, הנסקרים בחלק זה, משקפים את ההתקדמות הטכנולוגית שחלה במחקר הקוגניטיבי בפסיכולוגיה של הספורט והמאמץ הגופני. מטרת שני מחקרים אלו הייתה זהה למטרה של שלושת המחקרים התיאוריים הקודמים שנסקרו בחלק זה, הווה אומר: לבחון את יכולת הציפייה של שוערים בעת בעיטות עונשין.
במחקר הראשון נטלו חלק שבעה שוערים מומחים מהליגה השנייה בהולנד ושבעה שוערים מתחילים המשחקים כדורגל בצורה בלתי סדירה, בעיקר לשם ההנאה מעצם העיסוק בספורט (Savelsbergh et al., 2002). המטרה העיקרית של המחקר הייתה לבחון את יכולת הציפייה והחיפוש החזותי של שוערים מומחים ושל שוערים מתחילים. השוערים התבקשו לצפות בשלושים בעיטות עונשין שנבעטו על ידי 10 שחקני נוער. הבעיטות צולמו מנקודת מבטו של השוער. מדגם בעיטות זה נבחר על ידי שלושה מאמני כדורגל מומחים וכלל מספר שווה של בעיטות ברגל ימין וברגל שמאל. הבעיטות הוקרנו על מסך גדול שהוצב מול השוערים. השוערים, שהיו מצוידים בחיישנים למעקב אחר תנועות הראש והעיניים, התבקשו לחזות את כיוון הבעיטה ולהזיז ידית ממוחשבת (joystick), בדיוק ובמהירות כדי לחסום את הכדור מלחדור לשער. כלומר, השוערים צפו בהתרחשות של הבעיטה וביצעו פעולה הלכה למעשה  הזזת הידית  כדי "לעצור" את הכדור. עצירת הכדור נחשבה כמוצלחת אם הידית הוצבה במיקום הנכון שבו ניתן לעצור את הכדור ברגע שעבר את קו השער. השוערים יכלו לתקן את מיקום הידית במהלך הביצוע אך לא קיבלו משוב על ניסיונותיהם "לעצור" את הכדור. המשתנים התלויים שנמדדו במחקר זה היו: (1) אחוז העצירות המוצלחות; (2) אחוז הניסיונות שבהם הידית מוקמה במקום הנכון (השוער הצליח לחזות את כיוון הבעיטה); (3) אחוז הניסיונות שבהם הידית מוקמה בגובה הנכון (השוער הצליח לחזות את גובה הבעיטה); (4) אחוז הניסיונות שבהם נעשה תיקון הולם של מיקום הידית לפני שהכדור עבר את קו השער; ו-(5) זמן התגובה של השוערים (הזמן שעבר מרגע הופעת הגירוי  הכדור ועד לתחילת הפעולה  הזזת הידית). עוד סיפקו חיישני המדידה מידע על אזורי מיקוד המבט של השוערים בעת פעולת הציפייה ועל זמן מיקוד המבט בהם.
ממצאי המחקר מלמדים שהשוערים המומחים עצרו יותר כדורים (35.7%) מעמיתיהם המתחילים (25.9%). השוערים המומחים דייקו יותר בחיזוי כיוון הבעיטות, חיכו זמן רב יותר לפני תחילת התנועה ונזקקו פחות לתיקונים של מיקום הידית בהשוואה לשוערים המתחילים. כמו כן הם התמקדו במספר מועט יותר של אזורים בגופו של הבועט, אך למשך פרקי זמן ארוכים יותר, לעומת השוערים המתחילים. מממצאים אלו עולה שהשוערים המתחילים פיצלו את מבטם על אזורים רבים בגופו של הבועט במטרה לאתר רמזים חיוניים שבהם יוכלו להשתמש לשם ציפייה יעילה. לעומתם, השוערים המומחים התמקדו באזורים ספציפיים יותר, בעיקר בראשו של הבועט וברגליו.
במחקר המשך (Savelsbergh et al., 2005), נבחנה יכולת הציפייה של שוערים מנוסים שסווגו כמצליחים או כלא-מצליחים בחיזוי מסלול הבעיטה של הכדור הנבעט לשער במצבים של בעיטות עונשין. שישה-עשר שוערים המשחקים באחת משלוש הליגות הבכירות בהולנד הוקצו לשתי קבוצות: מצליחים ולא-מצליחים. סיווג זה התבסס על נתונים קודמים שנאספו על ידי החוקרים כדי להעריך את יכולת הציפייה של השוערים. חלוקה זו לרמות מיומנות בקרב המומחים שימשה כמשתנה בלתי תלוי. הנחת החוקרים הייתה שהשוואה כזו בין שוערים מומחים תשפוך אור על מקורות המידע והרמזים על כיוונה הצפוי של הבעיטה שהשוערים משתמשים בהם בניסיונם לעצור בעיטות עונשין.
השוערים צפו בשלושים בעיטות עונשין שנבעטו על ידי עשרה שחקני נוער. הבעיטות צולמו מנקודת המבט של השוער והוקרנו על מסך גדול שהוצב מול השוערים. מדגם בעיטות זה נבחר כמייצג על ידי שלושה מאמני כדורגל מומחים וכלל מספר שווה של בעיטות ברגל ימין וברגל שמאל. החוקרים השתמשו בפרוטוקול מחקר דומה לזה של סבלסברג וחבריו (Savelsbergh et al., 2002). השוערים שהיו מצוידים בחיישנים למעקב אחר תנועות הראש והעיניים, התבקשו לחזות את כיוון הבעיטה ולהזיז ידית ממוחשבת (joystick), במהירות ובדיוק כדי לעצור את הכדור. העצירה נחשבה כמוצלחת אם הידית הוצבה במיקום הנכון לעצירת הכדור בנקודת הזמן שבה הוא עבר את קו השער. גם במחקר זה השוערים יכלו לתקן את מיקום הידית במהלך הביצוע, אך לא קיבלו משוב על הניסיונות השונים שביצעו. חמישה משתנים תלויים נמדדו במחקר זה: (1) אחוז העצירות המוצלחות; (2) אחוז הניסיונות שבהם הידית מוקמה במקום הנכון (השוער הצליח לחזות את כיוון הבעיטה); (3) אחוז הניסיונות שבהם הידית מוקמה בגובה הנכון (השוער הצליח לחזות את גובה הבעיטה); (4) אחוז הניסיונות שבהם נעשה תיקון הולם של מיקום הידית לפני שהכדור עבר את קו השער; ו-(5) זמן התגובה של השוערים (הזמן שעבר מרגע הופעת הגירוי, הכדור, ועד לתחילת הפעולה, הזזת הידית). חיישני המדידה גם סיפקו מידע על אזורי מיקוד המבט של השוערים בעת פעולת הציפייה ועל זמן מיקוד המבט בהם.
ממצאי המחקר העיקריים הם אלה: השוערים שסווגו כמצליחים דייקו יותר בחיזוי של כיוון בעיטות העונשין ושל גובהן. הם חיכו זמן רב יותר לפני התחלתה של תנועת הידית (שוערים מצליחים: 238 אלפיות השנייה ‏א"ש לפני מגע הכדור ברגל הבועטת; הלא-מצליחים: 262 א"ש לפני המגע), והתמקדו זמן רב יותר ברגלו התומכת של הבועט כדי לקבל מידע על כיוונה הצפוי של הבעיטה. לטענת החוקרים, השוערים המצליחים פיתחו אסטרטגיית ציפייה שאפשרה להם להתחיל את תגובתם בשלבים מתקדמים של בעיטת העונשין. לעומתם השוערים שסווגו כלא-מצליחים, נכשלו באימוץ אסטרטגיית ציפייה, ולכן נדרשו להגיב למתרחש מהר מדי. במקרה זה הפעולה הייתה מבוססת על ניחוש ולא על מקור מידע ברור.

 

מחקרי התערבות

מחקר התערבות אחד נערך במטרה לבחון את ההשפעה של אימונים קוגניטיביים שונים על יכולת הציפייה של שוערים (McMorris & Hauxwell, 1995). ביתר פירוט: מטרת המחקר הייתה לבחון אם צפייה בסדרה של בעיטות עונשין מצולמות משפרת את יכולת הציפייה של שוערים מתחילים. שלושים שוערי כדורגל המשחקים כדורגל במשך ארבע שנים בממוצע, הוקצו לשלוש קבוצות: שתי קבוצות אימון וקבוצת ביקורת (ללא אימון). הניסוי כלל שלושה שלבים. בשלב הראשון כל השוערים צפו ב-180 בעיטות עונשין מצולמות שהוצגו בארבעה מצבים: (1) לפני מגע הכדור ברגל הבועטת, (2) בעת מגע הכדור ברגל הבועטת, (3) לאחר מגע הכדור ברגל הבועטת, ו-(4) לאחר שהכדור חצה את קו השער. המשתתפים התבקשו לסמן על דף תצפית שהציג שער כדורגל בממדים מוקטנים, את האזור שלהערכתם, יחצה הכדור את קו השער. בשלב השני אומנו שתי קבוצות של שוערים לצפות בבעיטות עונשין מצולמות: קבוצת אימון אחת צפתה ב-250 בעיטות עונשין וקבוצת אימון אחרת צפתה ב-500 בעיטות עונשין. קבוצה שלישית של שוערים לא צפו בבעיטות עונשין, ולכן לא ערכו אימון צפייה. בשלב השלישי של הניסוי צפו שלוש קבוצות השוערים באותן בעיטות שהוצגו בפניהן בחלק הראשון, אך בסדר שונה.
ממצאי המחקר העיקריים מצביעים על יעילותו של אימון הצפייה: שתי קבוצות האימון שיפרו את יכולת הציפייה שלהן בכל אחד ממצבי הבעיטות שהוקרנו בפניהן בהשוואה לקבוצת הביקורת. השיפור ביכולת הציפייה בא לידי ביטוי בעיקר בחיזוי כיוון הבעיטה. בנוסף, לא נמצאו הבדלים ביכולת הציפייה של השוערים שצפו ב-250 בעיטות לעומת אלו שצפו ב-500 בעיטות. ניתן להסיק מממצא זה שצפייה בבעיטות עונשין יכולה להוסיף מידע לשוער רק עד גבול מסוים; אימון הצפייה אינו מהווה תחליף הולם לאימון פיזי של עצירות בעיטות עונשין.

יישומי מחקר בתהליכי למידה של מיומנויות קוגניטיביות בקרב שוערים צעירים בכדורגל

בהתבסס על ממצאי המחקרים התיאוריים ועל ממצאי מחקר ההתערבות שהוצגו לעיל ניתן להצביע על כמה נקודות הקשורות לאימון של יכולות קוגניטיביות, כמו ציפייה, בקרב שוערים צעירים בכדורגל:
(א) המחקרים שנסקרו במאמר זה נערכו בתנאי מעבדה מבוקרים, כאשר השוערים שנטלו בהם חלק נדרשו לחזות את מעופן של בעיטות העונשין שהוקרנו על מסך שהוצב מולם. בעת הצפייה בבעיטות המצולמות השוערים ישבו על כיסא או עמדו בסמוך למסך. אמנם ניתן לסווג סביבת ביצוע זו כסביבה קבועה למחצה, אולם היא שונה מאוד מסביבת המשחק שגם מאפייניה הם של סביבה קבועה למחצה. תהליך ההעברה של ממצאים ממחקרים שנערכו בסביבות מבוקרות, כמו אלו שבמחקריהם של מקמוריס וחבריו (כגון, McMorris et al., 1993, 1995), אל סביבות מבוקרות פחות, כמו אלה המאפיינות את האימון הפיזי והמשחק, הוא קשה למימוש (Schmidt & Lee, 2005). ככל שסביבת המחקר היא סטרילית יותר ורחוקה במאפייניה הפיזיים והקוגניטיביים מסביבת הביצוע האמיתית, כך קשה יותר ליישם את ממצאי המחקר. עם זאת הממצאים שעולים מסדרת המחקרים התיאוריים שנסקרו במאמר זה עשויים לסייע למאמן המדריך שוערים צעירים ואף לשוערים הצעירים עצמם, לטפח תהליכי ציפייה בעת ביצועים של בעיטות עונשין על ידי הבנה עמוקה יותר כיצד שוערים מומחים צופים בהתרחשות של אירוע וכיצד הם מסתייעים ברמזים סביבתיים כדי להחליט החלטות, כמו הפינה של השער שיש לזנק אליה.
(ב) מהירות הבעיטה לשער נמדדה רק בחלק מן המחקרים (כגון, Savelsbergh et al., 2002). מהירות הבעיטה היא גורם חשוב ביותר שיש לו השפעה על יכולת הציפייה של השוער בעת הביצוע של בעיטות עונשין. קון (Kuhn, 1988) דיווח ששוער העומד במקומו ומתכונן לעצור בעיטת עונשין הנבעטת לעברו ממרחק 11 מ' יתקשה לעצור את הכדור אם מהירותו עולה על 20.83 מ'/שנייה. במהירות כזו הכדור עושה דרכו למסגרת השער בפרק זמן שלא עולה על 600 א"ש. בהתבסס על נתון זה יש חשיבות רבה לניצול יעיל של רמזים סביבתיים על ידי השוער המתכונן לבצע את בעיטת העונשין הנבעטת לשער במהירות העולה על 20.83 מ'/שנייה. מוטב לו לשוער אם יצפה את העתיד להתרחש כבר בשלבים מוקדמים של הבעיטה עוד לפני מגע כף רגלו של הבועט בכדור.
(ג) הן כיוון הבעיטה והן גובהה נמדדו במחקרים השונים. ממצאי המחקרים (כגון:Savelsbergh et al., 2002) מדווחים שלשוער קל יותר לחזות את הכיוון של בעיטת העונשין מאשר את גובהה. לכן מומלץ למאמני השוערים לייחד פרקי זמן ממושכים באימוניהם לאימון יכולתו של השוער לחזות את גובה בעיטות העונשין כבר בשלבים מוקדמים של הבעיטה.
(ד) כמה מחקרים בחנו את יכולת הציפייה של השוערים בעת בעיטות עונשין שנבעטו על ידי בועטים ברגלם הימנית או ברגלם השמאלית (כגון: McMorris & Colenso, 1996). ממצאי המחקר מלמדים שלשוערים היה קל יותר לצפות את הכיוון של בעיטות שנבעטו אליהם ברגל ימין משל הבעיטות שנבעטו אליהם ברגל שמאל. בהתבסס על ממצא זה מומלץ למאמני שוערים לייחד זמן באימוניהם לאימון יכולת הציפייה של שועריהם בעת בעיטות עונשין המבוצעות על ידי בועטים ברגל שמאל. שוער כדורגל נדרש להיות מוכן להתמודדות הן עם בועט המשתמש ברגלו הימנית והן עם בועט המשתמש ברגלו השמאלית.
(ה) מממצאי המחקרים עולה שמיקוד קשב ברמזים סביבתיים, כמו: נקודת המגע של כף הרגל הבועטת בכדור, זווית הגו של השחקן הבועט את בעיטת העונשין וזווית ההרצה שלו, יכול לסייע לשוער לחזות את כיוון הבעיטה (כגון McMorris et al., 1993, 1995). גורמים סביבתיים נוספים, כמו: מיקום הירך של הבועט לפני הבעיטה ומיקום רגלו התומכת (Savelsbergh et al., 2005), יכולים אף הם להיות מנוצלים כמספקי מידע יעילים בעת הציפייה לבעיטת העונשין. על מאמני השוערים להדריך, איפוא, את שועריהם למקד את הקשב בגירויים סביבתיים אלו, ובכך לנצל את המידע ששוערים מומחים מספקים על אופן ניצול המידע בסביבות ביצוע קבועות למחצה. בנוסף, אימון השוערים בניצול מידע מגירויים סביבתיים אלו יאפשר לשוער להתחיל את תגובתו לבעיטה מאוחר יותר, ובכך יתאפשר לו לדלות מידע נוסף מן הרמזים המתקבלים מגופו של הבועט.
(ו) הממצאים שעולים ממחקר ההתערבות מלמדים שאימון המבוסס על צפייה בבעיטות עונשין, יכול לסייע לשוערים לשפר את יכולתם לצפות את כיוון הבעיטה (McMorris & Hauxwell, 1995). מומלץ למאמני שוערים להקרין בפני שועריהם הצעירים בעיטות עונשין המבוצעות ברגל ימין וברגל שמאל, בחלק הפנימי של כף הרגל ובחלק החיצוני שלה, ולהנחות אותם כיצד לחזות את מסלולי הבעיטות. אימוני צפייה אלו יסייעו לשוערים לשפר את יכולת הציפייה שלהם. עם זאת אין להתבסס על אימוני צפייה בלבד, אלא יש לשלבם עם אימונים פיזיים הנערכים על מגרש האימונים. נראה ששילוב בין אימונים פיזיים ובין אימונים קוגניטיביים כמו אימוני צפייה, הוא המתכון היעיל לשיפור יכולת הציפייה של שוערים בכדורגל (Barry, 1997). אימוני צפייה הנערכים במסגרת האימון הפיזי על המגרש יכולים אף לבסס תהליכי העברה בלמידה של מיומנויות קוגניטיביות, הנדרשים כדי לטפח למידה יעילה.
בהתבסס על שש נקודות אלו עולות שלוש המלצות עיקריות הניתנות ליישום על ידי מאמני השוערים:
(א) על המאמן להסביר לשוער הצעיר מה הם הרמזים הסביבתיים הרלוונטיים לחיזוי יעיל של מסלול הכדור בעת ביצוע בעיטת העונשין מ-11 מ', ולאמנו במיקוד הקשב בגירויים אלו;
(ב) על המאמן להיעזר בווידיאו ככלי יעיל לאימון של יכולת הציפייה של שוערים צעירים. על סרט הווידיאו להיות ערוך בקפידה ולהציג מגוון של בעיטות עונשין מ-11 מ';
(ג) על המאמן לייחד זמן בתכנית האימונים לאימון הצפייה, ולתרגל את שועריו לצפות במאות בעיטות ברגל ימין וברגל שמאל, לצידו הימני ולצידו השמאלי של השער.
לסיכום, אימון יעיל של יכולת הציפייה של השוער במצבים שבהם נבעטות לעברו בעיטות עונשין מ-11 מ' יכול לסייע לשוער להקטין את גורם אי הוודאות המאפיין סביבות ביצוע קבועות למחצה. עם זאת, הבועט לשער נמצא תמיד בעמדת יתרון שכן הוא יודע בדיוק מה בכוונתו לעשות, קרי לאיזה אזור בשער יבעט את הכדור. למרות זאת ניצול מוקדם של מידע סביבתי עשוי לסייע לשוער לחזות ביעילות את מעוף הכדור הנבעט לשער. לכן על מאמני שוערים לאמן את שועריהם באימוני צפייה כדי לסייע להם להתמקד ברמזים הסביבתיים הרלוונטיים לחיזוי יעיל של כיוון הבעיטה ושל גובהה.

רשימת המקורות

בר-אלי, מ., וטננבאום, ג. (1996). הפסיכולוגיה של הספורט והפעילות הגופנית ? חלק ב'. מכון וינגייט, נתניה: עמנואל גיל.

הנדקה, פ. (1983). חרדתו של השוער בבעיטת ה-11. תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

טננבאום, ג., ולידור, ר. (2004). מחקר ומדידה במדעי ההתנהגות המוטורית: הסתכלות כמותית ואיכותית. בתוך: ר' לידור (עורך), התנהגות מוטורית היבטים פסיכולוגיים וסוציולוגיים (עמ' 39-9). ירושלים: מאגנס  האוניברסיטה העברית.

לידור, ר. (1999). חשיבה וקבלת החלטות בספורט. תל אביב: משרד הביטחון  ההוצאה לאור.

לידור, ר., ושדה, ש. (1996). חשיבה והתנהגות בטניס. תל-אביב: אל-אור.

Abernethy, B. (1987). Anticipation in sport: a review. Physical Education Review, 10, 5-16.

Abernethy, B. (1990). Expertise, visual search, and information in pick-up squash. Perception, 19, 63-77.

Allard, F., & Starkes, J. L. (1980). Perception in sport: volleyball. Journal of Sport Psychology, 2, 22-33.

Allard, F., Graham, S., & Paarsalu, M. L. (1980). Perception in sport: basketball. Journal of Sport Psychology, 2, 14-21.

Anthony, A. (2001). On penalties. London: Yellow Jersey Press.

Barry, B. (1997). Dealing with penalty kicks. Coach & Athletic Director, 67, 38-39.

Bourgeaud, P., & Abernethy, B. (1987). Skilled perception in volleyball defense. Journal of Sport Psychology, .9,400-406.

Chapman, P. (2000). The goalkeeper's history of Britain. London: Fourth Estate.

Clemence, R. (1977). Clemence on goalkeeping. Warwickshire, UK: Lutterworth Press.

Hodgson, F. (1998). Only the goalkeeper to beat. London: Picador.

Kuhn, W. (1988). Penalty kick strategies for shooters and goal-keepers. In T. Reilly, A. Lees, K. Davids, & W. .J.Murphy (Eds.), Science and football (pp. 489-492). London: E and FN Spon.

Lidor, R., & Singer, R. N. (2003). Preperformance routines in self-paced tasks: Developmental and (educationalconsiderations. In R. Lidor & K. P. Henschen (Eds.), The psychology of team sports (pp69-98 Morgantown, WV: Fitness Information Technology.

McMorris, T., & Colenso, S. (1996). Anticipation of professional soccer goalkeepers when facing right- and left-.footed penalty kicks. Perceptual and Motor Skills, 82, 931-934.

McMorris, T., Copeman, D., Corcoran, D., Saunders, G., & Potter, S. (1993). Anticipation of soccer goalkeepers facing penalty kicks. In T. Reilly, J. Clarys, & A. Stibbe (Eds.), Science and football II (pp. 250-253). London: E & FN Spon.

McMorris, T., & Hauxwell, B. (1995). Improving anticipation of soccer goalkeepers using video observation. In T. Reilly, J. Bangsbo, & M. Hughes (Eds.), Science and football III (pp. 290-294). London: E & FN Spon.

McMorris, T., Hauxwell, B., & Holder, T. (1995). Anticipation of soccer goalkeepers when facing penalty kicks to the right and left of the goal using different kicking techniques. Applied Research in Coaching and Athletics Annual, 32-43.

Phillps, L. (1996). Soccer goalkeeping: The last line of defense… The last line of attack. Indianapolis, IN: .Masters Press.

Savelsbergh, G. J. P., van der Kamp, J., Williams, A. M., & Ward, P. (2005). Anticipation and visual search behavior in expert soccer goal keepers. Ergonomics, 48, 1686-1697.

Savelsbergh, G. J. P., Williams, A. M., van der Kamp, J., & Ward, P. (2002). Visual search, anticipation an expertise in soccer goalkeepers. Journal of Sport Sciences, 20, 279-287

Schmidt, R. A., & Lee, T. D. (2005). Motor control and learning: A behavioral emphasis (4th ed.). Champaign, IL: Human Kinetics.

Schmidt, R. A., & Wrisbeg, C. A. (2004). Motor learning and performance: A problem-based learning approach (3rd ed.). Champaign, IL: Human Kinetics.

Shilton, P. (1992). Shilton on goalkeeping. London: Headline.

Starkes, J. L., & Ericsson, K. A. (Eds.). (2003). Expert performance in sports — Advances in research on sport expertise. Champaign, IL: Human Kinetics.

Tenenbaum, G. (2003). An integrated approach to decision making. In J. L. Starkes & K. A. Ericsson (Eds.), Expert performance in sports — Advances in research on sport expertise (pp. 191-218). Champaign, IL: Human Kinetics.

Tenenbaum, G., & Bar-Eli, M. (1993). Decision making in sport: A cognitive perspective. In R. N. Singer, M. Murphey, & L. K. Tennant (Eds.), Handbook on research in sport psychology (pp. 687-710). New York: Plenum.

Tenenbaum, G., Levy-Kolker, N., Sade, S., Libermann, D. G., & Lidor, R. (1996). Anticipation and confidence of decisions related to skilled performance. International Journal of Sport Psychology, 27, 293-307.

Tenenbaum, G., & Lidor, R. (2005). Research on decision-making and the use of cognitive strategies in sport settings. In D. Hackfort, J. L. Duda, & R. Lidor (Eds.), Handbook of research in applied sport and exercise psychology (pp. 75-91). Morgantown, WV: Fitness Information Technology.

Thomas, J. R., & Nelson, J. K. (2005). Research methods in physical activity (5th ed.). Champaign, IL: Human Kinetics.

Ward, P., Williams, A. M., & Bennett, S. (2002). Visual search and biological motion perception in tennis. Research Quarterly for Exercise and Sport, 73, 107-112.

Welsh, A. (1990). Goalkeeping. London: A & C Black.

Welsh, A. (1999). The soccer goalkeeping handbook — The authoritative guide for players and coaches. London: Masters Press.

Williams, A. M. (2000). Perceptual skill in soccer: implications for talent identification and development. Journal of Sports Sciences, 18, 1-14.

Williams, A. M., & Davids, K. (1998). Visual search strategy, selective attention, and expertise in soccer. Research Quarterly for Exercise and Sport, 69, 111-128.

Williams, A. M., Davids, K., & Williams, J. G. (1999). Visual perception & action in sport London: E & amp; FN Spon