כתב העת “בתנועה”

נועה לויאן – אלול, ישעיהו הוצלר

מטרת המאמר היא לתאר מודל הוראה ושיטות לשינוי תבניות תנועה על פי הגישה האקולוגית-דינאמית. יישומי המודל מיועדים לקדם הוראה של מיומנויות מוטוריות יסודיות ופעילות גופנית מותאמת לבעלי צרכים מיוחדים. במאמר מתואר מודל אקולוגי של הוראת מיומנויות, המבוסס על ההנחה שתהליך הלמידה מתרחש בתלות הדדית בין התנאים האישיים והסביבתיים לבין מטרת המשימה. תהליכי הלמידה, שעיקרם שינוי תבנית התנועה מתבנית בלתי אפקטיבית לתבנית אפקטיבית, עשויים, על פי מודל זה, להתרחש באופן ספונטני, ללא הדרכה מילולית וללא שימוש במשוב, אגב קביעת אילוצים סביבתיים.

כתוצאה של האילוצים, הפרט מאמץ תבניות תנועה המתאימות ביותר לתנאים הפיזיקליים שלו (כגון: אורך איברים, כוח, קואורדינציה). גישה זו רצויה במיוחד במצבים שבהם שיטת הוראה המבוססת על הפנמה ועל למידה בשיטת עיבוד המידע איננה מתאימה עקב קשיים קוגניטיביים ותפיסתיים של הפרט. כמו כן ניתן להתאים באמצעותה תבניות תנועה במצבים של מגבלות במערכת התנועה והתפיסה, כאשר התבניות האיכותיות, שאליהן מכוונים את תהליך ההוראה, בדרך כלל, אינן אפקטיביות עבור הפרט.

תהליך ההתאמה מתייחס להיבטים האלה: א) תיאור התוצאה התפקודית המצופה; ב) זיהוי הקריטריונים הנדרשים במשימה (מיומנות) המוטורית המבוקשת; ג) אפיון קריטריונים של מגבלות אינדיבידואליות; ד) אפיון משתני בקרה המבטאים יחסים בין הפרט לבין הסביבה, שניתן לנצלם להשגת מטרות משימה, למרות התנאים המגבילים; ה) תיאור אילוצים סביבתיים האמורים להפעיל משתני בקרה ולהוביל לתוצאה של שינוי תבנית. במאמר זה נציג דוגמות מעשיות לשימוש במודל לשם התאמת משימות תנועה הקשורות לחינוך הגופני בגיל הרך ולפעילות עם אוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים.

אוריאל זימרי

אף על פי שהמשחקים האולימפיים הראשונים בתקופה המודרנית נערכו רק לפני קצת למעלה ממאה שנה, קיימת אי-הסכמה הן באשר למהותם והן באשר להישגים בהם. עובדה מוסכמת היא שיוזם המשחקים, הברון הצרפתי פייר דה-קוברטן, נדחק לשולי המשחקים, וזה גרם לו למרירות רבה. הסיבה להתנהגות המארחים היוונים הייתה, ככל הנראה, כישלונו של קוברטן לגייס אמצעים בכמות ניכרת לקיום המשחקים. בהשוואה למשחקים מאוחרים יותר, הייתה ההשתתפות במשחקי אתונה בשנת 1896 מזערית, מאחר שרק 245 ספורטאים מחוץ לגבולות יוון הצטרפו אליהם. בעשרת ימי התחרויות התקיימו 43 אירועים בתשעה ענפי ספורט. את המספר הגדול ביותר של ניצחונות רשמו לזכותם ספורטאים מארצות-הברית – 11 במספר. למרות מימדיהם הקטנים הניחו משחקי אתונה את אבן הפינה לעתידה של התנועה האולימפית.

משחקי 1900 היו בפאריס והתקיימו בחסות הוועדה המארגנת של התערוכה העולמית שנערכה אותה שנה בבירת צרפת. המשחקים תוכננו כך שישמשו בעיקר לבידורם של באי התערוכה העולמית. אגב כך, הברון פייר דה-קוברטן ואנשיו נדחקו מן האירועים ובסופו של דבר הגישו את התפטרותם. המשחקים ארכו למעלה מחמישה חודשים, כשהם כוללים מגוון רחב של מקצועות יותר מהמקובל בתכנית האולימפית. אגב, המשחקים כונו בשם "המשחקים הבין-לאומיים" ואת התואר "משחקים אולימפיים" היה הס מלהזכיר. רק לאחר המשחקים הכיר הוועד האולימפי הבין-לאומי בחלק של התחרויות כבמשחקים אולימפיים, אך עד היום אין תמימות דעים בנוגע למה היה ראוי להיכלל במה שכונה "המשחקים האולימפיים של 1900". לרשות המתחרים לא הועמדו מתקנים מתאימים, וענפי האתלטיקה והשחייה נפגעו במיוחד. עד היום אין הסכמה אפילו באשר למספר הספורטאים שהשתתפו במשחקי פאריס. כאחת הנקודות החיוביות המעטות ניתן לראות את השתתפותן של כתריסר ספורטאיות ראשונות במשחקים האולימפיים, וזאת על אפו ועל חמתו של יוזם התנועה האולימפית המודרנית, פייר דה-קוברטן. היה מי שהגדיר את משחקי פאריס 1900 כ-"משחקים האומללים ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים בתקופה המודרנית", ואין לראות בהגדרה זו את פרי המקרה.

אורלי קיים, חיים קאופמן

אריסטו מגדיר את הרטוריקה כאומנות החקירה של אמצעי השכנוע שניתן להשתמש בהם בנסיבות מנסיבות שונות. קיימים שלושה סוגים של טיעונים: טיעונים שמקורם באישיותו של הנואם (Ethos), טיעונים שכליים (Logos), וטיעונים רגשיים (Pathos). מחקר זה עוסק בטיעונים ריגושיים, שנועדו לעורר אצל המאזין מצב-רוח מסוים, שיביא לידי הסכמה באמצעות דרכים הפונות אל הרגש, ומטרתו היא לעמוד על האמצעים הרטוריים הריגושיים המשמשים בלשונם של פרשני הכדורגל במאמרים המופיעים בעיתונות הכתובה. הדיון יתרכז במהותם, התנהגותם ומעמדם כאמצעי שכנוע בטקסט. נבדקו אמצעי השכנוע הריגושיים הבולטים ביותר ב-13 מאמרים שונים, שהתפרסמו בפרק זמן קצר (חורף 2002), ושעסקו בשני נושאים בלבד: מכבי חיפה בגביע אירופה לאלופות ונבחרת ישראל במשחקה נגד מלטה. הבחירה הייתה בארבעה פרשני כדורגל, המייצגים את שלושת העיתונים המרכזיים במדינת ישראל.

מן המחקר עולה כי בלשונם של פרשני הכדורגל בולט במיוחד השימוש במישלב לשוני נמוך אך עם זאת לשונם אינה חפה משימוש בלשון גבוהה. אמצעי ייחודי ללשונם הוא השילוב בין מילים ממישלב לשוני גבוה לצד מילים ממישלב לשוני נמוך באותו משפט או באותה פסקה. שילוב זה נובע, כפי הנראה, מן הרצון לכתוב ולהתבטא כבר-סמכא, אמין ומקצועי, ועם זאת לפנות אל קהל הקוראים "בגובה העיניים". הפרשנים משתמשים בלשון פיגוראטיבית כשהשימוש במטאפורה הוא האמצעי הפיגורטיבי הבולט. דרך השימוש באמצעי זה אינה שונה מזו שנעשית בו בדרך כלל, וקשה להצביע על שוני בשימוש באמצעי זה בקרב פרשני הכדורגל. מרכיב נוסף בלשונם של הפרשנים הוא השימוש במגבירים, כשהמגבירים לשם הפלגה מרובים באופן משמעותי מהמגבירים לשם יתרון. ניתן ליחס תופעה זו לכתיבה הריגושית המאפיינת את לשונם של פרשני הכדורגל באופן כללי. כמעט ולא נמצא שימוש בקבוצת המגבירים לשם הנמכה ונראה כי הסיבה לכך היא שהשימוש באלו האחרונים אופייני בעיקר למישלב ההגות ולכתיבה אקדמית ה"זהירה" ולא ללשון ה"אגרסיבית" והבוטה יותר של פרשני הכדורגל.

פרשני הכדורגל מרבים להשתמש בקלישאות שרובן ביטויים שבלוניים מתחומים שונים, המופיעים על פי רוב כקלישאות זוגיות, הבנויות מנוסחה קבועה: שם עצם + שם תואר. קלישאות רבות הן ביטויים ספורטיביים משדה המגרש, וכך גם חלק גדול מכותרות המאמרים. פרשני הכדורגל עושים שימוש רב במבעים אירוניים מגוונים למדי (היפוך משמעות סמוי, העמדת פנים, הדהוד וכו') ומרבים בשימוש בלשון בוטה שבולטים בה לשונות הגינוי, התוכחה וההאשמה. האפקט הבוטה מתעצם כאשר מתלווים אליו אמצעים רטוריים נוספים, כגון אירוניה, מטאפורות וכו'. מטרתם של אמצעים אלו היא לפגוע בנמען, והמשתמש מונע ע"י רגשות עוינות, שתכליתם להוקיע את הנמען. בלשונם של פרשני הכדורגל מתווסף לכך מימד נוסף של "התחשבנות מן העבר", המשמש לא פעם כמסווה למשמעויות ש"הקוראים האדוקים" של מדורי הספורט ערים להם היטב.

מיכל ארנון, שולמית רביב

הצבת מטרות היא אחת השיטות המקובלות להגברת מוטיבציה. על פי שיטה זו, מטרות מהוות וסת להתנהגותו של האדם, מכיוון שהן מגדירות עבורו את היעד לפעילות ואת כיוון הפעולה, ומאפשרות לו להעריך ברציפות את ביצועו בהשוואה למטרה שהוצבה לו. לעומת תחומי מחקר אחרים, המחקר בתחום הצבת מטרות בספורט עדיין דל ותוצאותיו אינן עקביות. עובדה שהחוקרים נוטים לייחס לאפיוניו הייחודיים של עולם הספורט. לאחרונה, למדו החוקרים כי אף על פי שיש למטרות המוטלות על האדם על ידי גורם חיצוני (מטרות חיצוניות) השפעה ניכרת על הביצוע, קיימים משתנים, כמו: מטרות אישיות, תפיסת יעילות-עצמית, ומחויבות למטרה המתווכים בין המטרה החיצונית לבין הביצוע הסופי. בדיקת משתנים אלו והזיקה ביניהם לבין המטרות והביצוע הסופי עשויים לשפוך אור על תהליך הוויסות העצמי של האדם במהלך ביצוע משימה של סבולת. מטרת המחקר הזה הייתה לבחון את יעילותן של מטרות ברמות קושי שונות (מטרה עמומה, מטרה בינונית, ומטרה קשה) לשיפור הביצוע של פעילות גופנית (סבולת) במצבי תחרות שונים (תחרות מדורגת, תחרות בו זמנית וללא תחרות) תוך התחשבות במשתנים מתווכים ותוך נטרול מרבי של משתנים מתערבים הייחודיים לתחום הספורט.

במחקר השתתפו 265 בנים, בני 17-16 הלומדים בבית ספר אחד. הנבדקים מילאו את שאלון האוריינטציה הספורטיבית וביצעו את מבחן הקדם באותו יום (90 שנ' של עליות משכיבה לישיבה). על פי תוצאות מבחן הקדם נקבעו רמות הקושי של המטרה הבינונית והמטרה הקשה (האחוזון ה-50 וה-90 בהתאמה). לאחר שבועיים התבצע מבחן הבתר. הכיתות שהשתתפו במחקר חולקו באופן אקראי ל-8 קבוצות מחקר, מהן שש קבוצות ניסוי ושתי קבוצות ביקורת. בכל קבוצה היו בין 20 ל-35 נבדקים. קבוצות הניסוי (המחקר) נקבעו מהשילובים האפשריים בין 3 סוגי התחרות ושתי רמות של קושי המטרה (2 x 3). לתלמידי כל כיתה ניתנה הנחיית ביצוע שונה בהתאם לקבוצה שאליה השתייכו. לאחר קבלת ההנחיות ולפני הביצוע עצמו מילאו נבדקי קבוצות המחקר את השאלונים: המטרות האישיות, המחויבות למטרה ותפיסת היעילות העצמית. לאחר מתן ההנחיות ומילוי השאלונים ביצעו כל הנבדקים פעם נוספת של עליות משכיבה לישיבה במשך 90 שנ'.

מתוך המחקר עלה ש:

שיטת הצבת מטרות נמצאה כשיטה יעילה בשיפור פעילות של סבולת, וזאת כאשר מביאים בחשבון משתנים המייחדים את עולם הספורט;
ספציפיות/קושי המטרה – מטרה ספציפית קשה הובילה לביצוע טוב יותר ממטרה בינונית, מטרה עמומה או ביצוע המשימה ללא מטרה;
גורם התחרות לא נמצא כגורם משמעותי בשיפור הביצוע מעבר להשפעתה של שיטת הצבת המטרות. כנראה, הצבת מטרה מהווה סוג מסוים של תחרות (הנבדק מתחרה כנגד המטרה שהוצבה עבורו);
האוריינטציה הספורטיבית נמצאה כבעלת חשיבות בהסבר לביצוע משימה של סבולת;
המשתנים: מחויבות למטרה, תפיסת היעילות-העצמית והמטרות האישיות, נמצאו כמתווכים בין המשתנים הבלתי תלויים של המחקר (סוגי התחרות, קושי המטרה והאוריינטציה הספורטיבית) לבין הביצוע הסופי, ולפיכך הם מאפשרים הבנה טובה יותר של תהליך הוויסות העצמי של האדם במהלך ביצוע פעילות סבולת.
הבנת תהליך זה תאפשר לעוסקים בתחום הספורט ליישם את השיטה של הצבת המטרות באופן היעיל ביותר, וזאת על ידי התאמת המטרות לספורטאי שאיתו הם עובדים ולתנאי הביצוע שבהם הם פועלים. לאור ממצאי המחקר, מומלץ למורים לחינוך הגופני ולמאמנים ליישם את השיטה ולהציב לספורטאים מטרות ספציפיות קשות אך בנות השגה, למען שיפור ביצועיהם.

יעל אלמוסני, שונית רייטר, דוד בן סירא

ברוב בתי הספר לחינוך מיוחד מתבצעת הפעילות הגופנית של צעירים הלוקים בפיגור שכלי קל ובינוני בסגנון ההוראה המובנה. מטרת מחקר זה היא לבחון את האפשרות כי פעילות גופנית בסגנונות הוראה שונים: סגנון הציווי, סגנון החשיבה האלטרנטיבית המסתעפת (חא"מ) והסגנון המובנה, ישפיעו באופן שונה על ממדי איכות חייהם ועל ממדי הדימוי העצמי של צעירים אלה משישפיעו על ממדים אלה באוכלוסיה הרגילה. במחקר השתתפו 90 צעירים (בני 20-18) הלוקים בפיגור שכלי קל ובינוני. תכנית ההתערבות כללה הוראה בשלושת סגנונות ההוראה שנזכרו לעיל. נערכו בדיקות בשלושה שלבים: קדם טיפולי, בסוף הטיפול ולאחר תקופה שבה הוסר הטיפול. כלי המדידה כללו שאלון איכות חיים ושאלון טנסי לדימוי עצמי. נמצא כי לכל אחד מסגנונות ההוראה הייתה השפעה ייחודית על ממדי איכות חייהם ועל ממדי הדימוי העצמי של הנבדקים, ללא הבדל במינם, בכל אחד משלבי הניסוי. מהמחקר עולה שאוכלוסייה זו מגיבה באופן חיובי גם לסגנונות הוראה שלא היה נהוג להשתמש בהם עד כה בהפעלה גופנית. לפיכך, אין זה נכון ואין זה מועיל לנקוט שימוש בלעדי בסגנון הוראה אחד כאשר מטרות הלמידה מגוונות.