כתב העת “בתנועה”

אריה רוטשטיין, עמרי ענבר

המאמר עוסק בתיאור היכולת האירובית של חולים בתסמונת עייפות כרונית (תע"כ) ובמאפיינים של תפקודן של המערכת הקרדיווסקולרית, של מערכת השרירים ושל מערכת העצבים, העשויים להסביר את היכולת הגופנית הנמוכה של החולים. תע"כ היא תסמונת מורכבת העשויה לגרום לעייפות גופנית ומנטלית לא שגרתית ומתמשכת, לעלייה קלה בטמפרטורת הגוף, למיחושי גרון, לכאבי ראש, להפרעות במערכת העיכול, להפרעות בשינה, לכאבי שרירים, לרגישות בבלוטת הלימפה, לעייפות בולטת לאחר מאמץ גופני ולירידה ביכולת הקוגנטיבית. אחד המאפיינים של תע"כ הוא העדר גורמים פיזיולוגיים או פסיכולוגיים ברורים העשויים להסביר את הסימפטומים.

במאמר מוצגים הקריטריונים שלפיהם נעשית האבחנה, ומתוארות הסיבות האפשריות להתפתחות המחלה. לחולים בתע"כ יכולת אירובית נמוכה, תחושת עייפות מוגזמת בדרגות מאמץ נמוכות יחסית, ועל פי מקצת הדיווחים גם תגובת דופק איטית מן הרגיל. דווח גם כי לבעלי התסמונת יכולת שרירית נמוכה, אך אין מתרחשים שינויים מטבוליים או היסטולוגיים שיכולים להסביר את היכולת הנמוכה. במקצת המחקרים שנבדק בהם התפקוד של המערכת הקרדיווסקולרית ושל מערכת העצבים נמצאו עדויות לתפקוד בלתי תקין של בקרת מערכת העצבים על הלב, אך בממצאים אלו אין הסבר מלא לסימפטומים של תע"כ, והם אינם יכולים לשמש כאמצעי לאבחון המחלה. למרות מאמצים רבים שנעשו בשנים האחרונות למצוא אצל חולים אלה מאפיינים פתולוגיים ייחודיים בתפקודן של מערכת הדם והלב, של מערכת השרירים, של מערכת העצבים ושל חילוף החומרים, לא נפתרה עדיין בעיית האבחון, ולא נמצא גם הסבר מניח את הדעת לרגע הפיזיולוגי או המטבולי של המחלה.

אוריאל זימרי, ריצ'רד פולידורו

המאמר מהווה ניסיון לסכם את הידוע לנו על משחקי נמאה ביוון העתיקה. כמקורות לסקר זה שימשו הממצאים הארכיאולוגיים במקום, רובם מן התקופה האחרונה, וכן מקורות בספרות עתיקה ובספרות בת-זמננו. זו האחרונה היא בעלת אופי אנליטי בעיקרה. המייחד את משחקי נמאה היא העובדה שהם נערכו רק כרבע ממשך קיומם בנמאה גופא, המצוייה כ-30 ק"מ דרומית לקורינת. ביתרת הזמן נערכו המשחקים בפוליס הגדול הסמוך לארגוס. המשחקים הנמאים, שנערכו לראשונה בשנת 573 לפנה"ס ביוזמת הפוליס של אליס, היו חלק מן הפריודוס העתיך של יוון, שכלל במקור את ארבע התחרויות החשובות ביותר. משחקי נמאה נערכו אחת לשנתיים, וכמו המשחקים האולימפיים הם היו קודש לאבי האלים זאוס.

סימה זך, בן שחר

זהות ספורטיבית היא מבנה שכלי המציין את המידה שבה היחיד מזדהה עם התפקיד הספורטיבי (Brewer; Van Raalte, & Linder, 1993). נמצא קשר בין זהות ספורטיבית חזקה ובלעדית לבין קשי הסתגלות לאחר אירועים שונים הפוגעים בתפקוד הספורטיבי. למשל, נמצא קשר בין זהות ספורטיבית חזקה ובלעדית לבין קשיים רגשיים בעקבות פציעה (Brewer, 1993), פרישה מפעילות ספורטיבית (Lavallee, Gordon, & Grove, 1997), שיעבוד בזהות (Good, Brewer, Petitpas, Van Raalte, & Mahar, 1993) ורמה נמוכה של בגרות מקצועית (Murphy, Petitpas, & Brewer, 1996).

במחקר זה נבדקה מידת החוזק והבלעדיות של הזהות הספורטיבית בקרב שחקני כדורסל מתבגרים המשתתפים בשלוש ליגות הנוער של איגוד הכדורסל (מחוזית, ארצית, ולאומית).

תוצאות המחקר מעידות כי לא נמצאו הבדלים מובהקים ברמת הזהות הספורטיבית בין שלוש רמת ההשתתפות. במחקר זה נמצאה הזהות הספורטיבית בשלוש הרמות גבוהה מאוד, שלא כמו במחקרים שפורסמו עד היום. זהות ספורטיבית של ספורטאים אשר העידו כי בכוונתם להפוך למקצועים הייתה גבוהה יותר משל ספורטאים שהעידו כי אין להם כוונה כזאת. רובם המכריע של הנבדקים רוצים להגיע לרמה המקצוענית ואף חושבים שיש להם סיכוי להגשים שאיפה זו. נתון זה מעיד על השאיפות הבלתי מציאותיות של הספורטאים המתבגרים. בנוסף, נמצאו קשרים חיוביים מובהקים בין הזהות הספורטיבית לבין עמדת הספורטאי בנוגע לקשיי הסתגלות שעלול להתנסות בהם כאשר תסתיים הקריירה הספורטיבית שלו, בין הזהות הספורטיבית לבין דעתו של הספורטאי באשר לסיכוייו להיות מקצוען, וקשר שלילי בין הזהות הספורטיבית לבין מספר השעות השבועיות שהספורטאי מייחד לפעילויות שאינן קשורות לספורט.

על בסיס ממצאים אלה ועל בסיס ממצאים שנאספו במחקרים קודמים נראה כי ספורטאים ישראלים עלולים לחוות קשיי התסגלות בעת סיום הקריירה הספורטיבית (בעקבות פציעה, ניפוי וכדומה.). אחת מאפשרויות ההתערבות של פסיכולוגיים של הספורט, של מאמנים, של מנהלים ושל הורים העובדים עם ספורטאים צעירים, היא לנסות להפחית את המידה שבה הספורטאים מזדהים עם התפקיד הספורטיבי, וזאת על ידי הדגשת החשיבות של התנסויות אחרות מחוץ לעולם הספורט.

יאיר גלילי

אחת הסוגיות המרכזיות ביחסים בין הטלוויזיה ובין הספורט היא המעבר מצפייה באיצטדיון (Stadium) לצפייה בו באמצעות המדיום (Medium) המתווך, קרי הטלוויזיה. מכאן עולה השאלה מה היא נקודת הצפייה שיש בכוחה להעניק הנאה רבה יותר? התשובה לשאלה זו אינה פשוטה כלל, שכן כפי שעולה מן הדיון במאמר זה בשתי דרכי הצפייה טמונים הן יתרונות והן חסרונות.

הטענה המרכזית במאמר, הנשענת על ממצאי מחקר בולטים בתחום זה, היא שלמרות ההתפתחות הרבה שחלה בשנים האחרונות באמצעים טכנולוגים – הצילום במצלמות רבות ומזוויות שונות והאפשרות על הצופים לנתבן – ספק אם יש בכוחו של המדיום המתווך להוות תחליף לצפייה הבלתי אמצעית במציאות המתרחשת לנגד עיניהם של הצופים שהיא פועל יוצא מן הנוכחות הפיזית שלהם באיצטדיון.