כתב העת “בתנועה”

יצחק רם

כל חינוך, והחינוך הגופני בכלל זה, מתרחש על רקע אידיאולוגי מסוים. האידיאולוגיות בחינוך הן פועל יוצא של התפתחות התרבות בחברה נתונה בתקופה מסויימת. קיימות שלוש אידיאולוגיות מרכזיות כאלה, אבל בפועל מערכות החינוך מתאפיינות במצבי ביניים שונים שבין האידיאולוגיות הללו, הקרויות בפיו של חוקר החינוך צבי לם: סוציאליזציה, אקולטורציה ואיניגיוויצואציה. הסוציאליזציה מטפחת את מטרות החברה, ובהקשרי החינוך הגופני משמעה: התפיסה של החינוך הגופני ושל הספורט כמכשיר לחינוכו של האדם על פי צפיות, מטרות וצורכי החברה. האקולטורציה מעלה על נס ערכים תרבותיים שונים הקשורים בעשייה האומנותית על סוגיה השונים: ספרות, שירה ותאטרון, האומנות הפלסטית וכדומה. בהקשרי החינוך הגופני, פירושה חינוך לתרבות הספורט, שמשמעה הוא כי הספורט מהווה סוג של תרבות ראויה, והחינוך הגופני הוא האמצעי לחניכה לתוך תרבות זו. האינדיבידואציה, לעומת השתיים הקודמות, מקדשת את פיתוחו של הפרט, כל פרט, כישות עצמאית ייחודית וחד-פעמית; ובהקשרי החינוך הגופני היא מתכוונת לטיפוח הגוף וכשריו התנועתיים בלא הקשריו הספורטיביים ובלא מטרות חברתיות סמויות או גלויות.

במאמר זה נסקרת התפתחות התרבות הכללית בחמישים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, ועל רקע זה ההשתנות של מטרות העל בחינוך הגופני תוך בדיקת מידת ההתאמה של השתנות המטרות הללו להתפתחות התרבותית הכללית במדינת ישראל. מצאנו, כי החינוך הגופני, כחלק ממטרות החינוך הכללי, השתנה עם השתנות הערכים המנחים את הנרטיבים הלאומיים ואת האידיאולוגיות השונות בחברה ובתרבות הישראלית בחמישים שנותיה הראשונות של המדינה. התפתחות זו אופיינה במעבר מתרבות מגויסת לטובת צורכי האומה והמדינה לתרבות המקדשת את צורכי הפרט.

חיים קאופמן

המאמר עוסק ביחס היהודים לתרבות הגוף במהלך ההיסטוריה, תוך ניתוח זיקתה של היהדות בכלל והציונות בפרט כלפי תרבות זו. העימות המשמעותי הראשון בין היהדות המסורתית לבין תרבות הגוף חל בתקופה ההלינסטית. התנהגותה של האצולה ה"מתייוונת" נתפשה כאיום פנימי המערער את עולמה של היהדות המסורתית. תרבות הגוף, שהייתה מרכיב מרכזי ב"התייוונות" הייתה סמל לאיום זה. העימות נסתיים אמנם בניצחונה של היהדות המסורתית, אך מתקופה זו ואילך יהיה יחסה של היהדות כלפי תרבות הגוף פול יוצא ממידת האיום של תרבות זו על היהדות. במאות הבאות עד לעת החדשה חשה היהדות חזרה דיה ולא היה בתרבות הגוף כל איום על עולמה הפנימי.

המקורות היהודיים לא ביטאו עוינות כלפי העיסוק בפעילות גופנית והרמב"ם אף התייחס להיבטיה הבריאותיים והפילוסופיים. במאה ה-18 חל שינוי גדול ביחס לתרבות הגוף שהייתה מביטויי ההשכלה היהודית. העיסוק של היהודים בחינוך הגופני ובספורט סלל את הדרך להקמתן של אגודות ספורט לאומיות. אגודות אלה נוסדו גם בהשפעת אגודות ההתעמלות הכלליות וכתגובה לאנטישמיות שפשטה בהן. הקמתה של התנועה הציונות הייתה גורם מרכזי בתהליך זה, שכן הציונות ביקשה לטפח את האתוס של "יהדות השרירים" כחלק מהשינוי הרצוי בתדמיתו של היהודי. היהדות המסורתית הגיבה בשני אופנים: היהדות החרדית חשה עצמה מאוימת שוב וראתה את תרבות הגוף כביטוי של ההשכלה שבה היא לחמה. לעומת זאת, הציונות הדתית ראתה את התרבות הגופנית כחלק מתהליך התחייה הלאומית של עם ישראל ושל גאולת ישראל.

שולמית רביב, יעל רובין

מורים לחינוך הגופני וחוקרים בתחום זה מדווחים כי בבתי הספר קיימת תופעה של ירידה בהשתתפות פעילה של תלמידים בשיעורי החינוך הגופני עם העלייה בגיל. נשאלת השאלה מה גורם לכך והאם ניתן לשנות או להקטין תופעה זו. בהתאם לתפישה החינוכית שלפיה הילד הוא במרכז תהליך ההוראה חשוב, לדעתנו, לאתר את הגורמים המניעים את התלמידים לפעילות גופנית כדי שנוכל להפוך שיעורים אלו למשמעותיים עבור התלמידים, ולהרחיב את השפעתם על חייהם כבוגרים. במחקר השתתפו 425 תלמידים בכיתות ט-יב. התלמידים ענו על שאלון מוטיבציה המבוסס על שאלון המוטיבציה של ותקין. בוצע ניתוח גורמים (factor analysis) לשאלון, והתקבלה חלוקה ברורה של ההיגדים לשלושה גורמים: גורם היעילות העצמית והכושר הגופני, גורם חברתי, וגורם הנופש והפנאי.

לכל תלמיד חושב ממוצע בכל גורם, וממוצע זה היווה בסיס לחישובים הסטטיסטים. בוצעו ניתוחי שונות דו-כיווניים (לפי מין ולפי כיתה) לגורמים השונים, ומהם ניתן להסיק כי בכל גיל ובכל מין המניעים להשתתפות בפעילות גופנית הם אלה על פי סדר חשיבותם: גורם היעילות-העצמית והכושר הגופני, גורם הפנאי והנופש (ההנאה) ורק לבסוף הגורם החברתי. מהנתונים שהתקבלו אנו רואים כי אף על פי שבנים ובנות מונעים על-ידי אותם גורמים, רמת ההניעה של הבנים בחטיבה העליונה לפעילות גופנית הייתה גבוהה משל הבנות. למרות העובדה שלא נמצא הבדל בסדר החשיבות של המניעים עם העלייה בגיל, עצמתם פוחתת.

בבחינת המתאם הקווי בין הציון הכללי והציון בכל אחד מהגורמים שהתקבלו לבין השאלות הכלליות בנוגע לחינוך הגופני בבית הספר נמצא, כי כאשר הציון בשאלות אלו עולה כן עולה הציון בכל גורם ועולה הציון הכללי. ככל שהתלמיד מרגיש כי הפעילות הגופנית בבית הספר מתאימה לצרכיו, כי הוא בעל יכולת גופנית טובה לבצע את הנדרש בשיעורי החינוך הגופני וכי הוא מרגיש סיפוק מהשיעורים, כך עולים הציונים של הגורמים השונים וכן הציון הכללי. מגמה זו מדגישה את הצורך בבניית תכניות לימודים המתייחסות לגורמי ההניעה של התלמידים, שכן, אנו מאמינים שכך נוכל להגביר את השתתפותם בפעילות גופנית, ואת רצונם ללמוד תחום זה.

רחל טלמור, אילנה ארליך, איתן אלדר

למורה לחינוך הגופני ולעבודתו מספר מאפיינים ייחודיים הן בהשוואה למורים כלליים והן בהשוואה למורים מקצועיים אחרים. מאפיינים אלה יכולים להשפיע על ציפיות המנהלים מהמורים לחינוך הגופני ועל סוג העזרה שהם מציעים. מטרות הסקר הן לבדוק את ציפיות המנהלים ממורים מתחילים לחינוך הגופני ואת העזרה שהם מציעים להם, ולהשוות לציפיות ולעזרה שהם מציעים למורים הכלליים, כפי שנמצאו בסקר קודם (טלמור, נאבל-הלר וארליך, 1997).

שלושים ושניים מנהלים בבתי ספר ענו על שאלון אנונימי סגור, ובו נבדקו ציפיות המנהל מהמורה המתחיל לחינוך הגופני והתמיכה שמציע המנהל. נבדקה השכיחות בכל אחד מהתחומים ונערכו מבחני חי בריבוע להשוואה בין נתוני המורים הכלליים לבין נתוני המורים לחינוך הגופני. ציפיות המנהלים מהמורים לחינוך הגופני הן בעיקר בתחום התכונות האישיות, העבודה בצוות וחיבוב המקצוע על התלמידים. עזרת המנהל כוללת "דלת פתוחה", הצמדת מורה ותיק ומתן מידע על מדיניות בית הספר. בהשוואת הציפיות של המנהלים מהמורים המתחילים לחינוך הגופני לעומת ציפיותיהם מהמורים המתחילים הכוללים נמצא, כי המנהלים מצפים מהמורים לחינוך הגופני יתר הגינות, מוטיבציה, יושר וכנות. המנהלים מציעים עזרה רבה יותר למורים לחינוך הגופני במתן אפשרות ל"דלת פתוחה", גיבוי למעשי המורה ומתן מידע על השתלמויות מקצועיות. המנהל מציע עזרה רבה יותר למורים הכוולים בהנחיה אישית.

יעל נץ

במסגרת הניסיונות להבנת דפוסי הפעילות הגופנית באוכלוסיה נשאלות השאלות האלה: (א) האם אנשים שחשופים בצעירותם לפעילות גופנית מסגלים לעצמם סגנון חיים פעיל אף בבגרותם, (ב) האם הם מעריכים את כושרם הגופני נכון יותר מאחרים, ו-(ג) האם הערכתם העצמית במדדים הקשורים לכושר גופני גבוהה יותר משל אחרים.

מטרת המחקר הייתה אפוא לבדוק הבדלים בין מורות לחינוך גופני ובין מורות כלליות ברמת הפעילות הגופנית, בכושר הגופני, בהערכה העצמית של הכושר הגופני בהערכת הבריאות ובעמדות כלפי הזקנה. השתתפו במחקר 307 מורות כלליות ומורות לחינוך גופני בגיל ממוצע של 40.6 (7.57 +/-). המשתתפות במחקר התבקשו לדווח על דפוסי הפעילות הגופנית שלהן, להעריך את כושרן הגופני על ידי מבחן ברוס על מסילה נעה. ניתוח הנתונים נעשה על ידי ניתוח מבחין כדי לבדוק, האם אפשר להבחין בין הקבוצות על פי המשתנים המוזכרים, וכן על ידי ניתוחי שונות נפרדים לכל משתנה כולל המשתנה של פער בין ההערכה העצמית של הכושר הגופני לבין הכושר האובייקטיבי, כשהגיל מהווה משתנה בקרה.

תוצאות המחקר הראו שלעומת המורות הכלליות, המורות לחינוך גופני היו פעילות יותר, ברמת כושר גופני טובה יותר, תפיסת הבריאות שלהן חיובית יותר ועמדתן כלפי זקנתן, בהיבטים הפיזיים שבשאלון תפיסת הזקנה, חיובית יותר. בנוסף לכך, תפיסת הכושר שלהן הייתה ריאלית יותר מזו של המורות הכלליות שהעריכו את כושרן כגבוה יותר מן הכושר האמיתי האובייקטיבי.

מסקנות המחקר היו, שכדי לקבוע אסטרטגיות שונות להמרצת אנשים להגביר את פעילותם הגופנית יש להוסיף ולחקור, כיצד נקבעת התפיסה הסובייקטיבית של הכושר הגופני של קבוצות שונות באוכלוסייה, ולהבין את הפער בין ההערכה הסובייקטיבית של הכושר לבין הכושר האובייקטיבי.