את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק" – מרוץ לאשי"ר

עמית נתני, מורה לחינוך גופני בתיכון "הדרים" בהוד השרון ובמרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט

בלילה קר וחשוך בפברואר 1997 עשו שני מסוקים של צה"ל את דרכם מהמנחת שבמחניים לעבר הגבול כשעל סיפונם לוחמים שאמורים להחליף את חבריהם במוצבים שבלבנון. צה"ל ישב אז בלבנון וכדי להימנע מסיכון לוחמים בדרכם לשם ובחזרה התחילו להטיס את החיילים במסוקים. שני המסוקים טסו במבנה ללא אורות כפי שהיה נהוג אז. ממש רגע לפני שחצו את הגבול איבד טייס אחד המסוקים קשר עין עם המסוק השני ופגע בו. המסוק הנפגע נפל לקרקע בשאר ישוב ומיד אחריו גם המסוק השני. כל 73 החיילים, כולל צוות האוויר שהטיס את המסוקים, מצאו את מותם באסון הגדול ביותר מאז ומעולם שהיה בצה"ל. בביתה בהוד השרון יושבת תמי סבן כמו כל עם ישראל וצופה בשידור ישיר בתמונות הקשות שמועברות מזירת האירוע. לפתע המצלמה מתמקדת בתרמיל אחד ועליו רשום: שיקו סבן. כך נודע לתמי שבנה, משה, היה על הטיסה הזו, כך היא מבינה שאיבדה את בנה.
תיכון "הדרים" בהוד השרון איבד בתאונה הנוראה שניים מתלמידיו לשעבר: יפתח שלפוברסקי ומשה (שיקו) סבן. תמיד אזכור איך למחרת כולם מגיעים לתיכון, ניגשים לעמוד מול תמונות המחזור הגדולות התלויות על הקיר, מביטים ארוכות בתמונותיהם של השניים שלא שבו. שני המורים לחינוך גופני מהתיכון, איציק מיטרני ואני, באחת הריצות הרבות והשגרתיות שעשינו יחד, חשבנו שצריך להנציח את שני התלמידים. לא רצינו הנצחה דוממת, אבן – אנדרטה או איזה טקס. רצינו משהו "חי". הדרך עליה חשבנו היא הדרך אותה אנחנו מיטיבים להכיר, דרך הרגליים. הרעיון היה להחזיר את הבנים הביתה, משאר ישוב בה מצאו את מותם ועד להוד השרון בה גרו במעין מרוץ שליחים אותו יבצעו בצוותים תלמידי שכבת יב' שיתנדבו ויתאמנו לשם כך.
התחלנו לגלגל את הרעיון שנראה בהתחלה מטורף לחלוטין: לחבר בריצה במשך כמה ימים בין קצה המדינה – שאר ישוב להוד השרון על ידי תלמידים, הוחלט לקרא למרוץ מרוץ ש"י (על שם שיקו ויפתח). רבים וטובים אמרו שזה "מטורף", לא ניתן לביצוע, לא יקרה, אבל האמנו ברעיון ולא פחות חשוב מנהל התיכון דאז, יואל אורטל ז"ל, האמין בפרויקט אף הוא, האמין בנו. תוך כדי תכנון המרוץ, באוקטובר של אותה שנה (1997), הגיעה הידיעה המרה שרונן חיון, אף הוא תלמיד "הדרים", נפל בלבנון כשהטנק בו נהג ספג פגיעה ישירה. הטיל חדר את הטנק בזווית היחידה שלא הייתה ממוגנת אז, פגיעה של אחד למיליון, שהספיקה להרוג את רונן כשיתר חבריו לצוות הטנק יוצאים כמעט ללא פגע. לבקשת הוריו של רונן, מצרפים את שמו למפעל ההנצחה והמרוץ נקרא מרוץ שי"ר (שיקו, יפתח ורונן), כבר מהמרוץ הראשון שיצא לדרך ב-1998, בפברואר, בדיוק שנה לאסון נפילת המסוקים.
ביולי 2010 התנגש מסוק של צה"ל שהיה באימון ברומניה בצלע הר. בין אנשי הצוות שמצאו את מותם באסון הנורא היה גם ליאור שי תלמיד תיכון "הדרים". במרוץ השלישי, בשנת 2000, השתתף ליאור במרוץ ושנה לאחר מכן סיים בהצלחה קורס טיס והוצב כטייס מסוקים בטייסת ממנה יצאו שני המסוקים שהתרסקו באסון ב-97'. כמי שהיה שותף להנצחת שניים מחללי אותו אסון, הוא אסף חומרים, בנה מצגת המסבירה לפרטים מה קרה באותו לילה, קיבל עליה את אישורי הצבא ומאז בכל מרוץ ליאור היה מגיע לפני המרוץ או במהלכו ומספר לרצים על אסון המסוקים. ליאור הפך להיות לחלק מהמרוץ עוד בחייו ולכן אך טבעי היה להוסיפו למפעל ההנצחה של התיכון ומהמרוץ ה-14 המרוץ נקרא: מרוץ לשי"ר (ליאור, שיקו, יפתח ורונן). ואגב, במסוק השני שהיה באותו אימון ברומניה, היה תלמיד לשעבר נוסף של "הדרים", הטייס אבנר פלורנטל, שאחרי האסון החליט להמשיך את דרכו של ליאור ומידי שנה מגיע להסביר לתלמידים על שני האסונות.
ב-1 ביולי 2024, רס"ן (במיל') אייל אבניאון, תלמיד תיכון הדרים שהשתתף במרוץ ה-20 (2017), מפקד פלוגה בגדוד 121, חטיבה 8, נפל בקרב במרכז רצועת עזה, בן 25 בנופלו. איל היה חניך בפרויקט "יחדיו", שמכין את הצעירים לצבא באימוני כושר קרבי, שיעורי ציונות ומורשת. כמעט כל בוגרי הפרויקט הזה הופכים ללוחמים וקצינים. אריק אדיב הקים את הפרויקט לאחר נפילתו של חברו הטוב רס"ן ליאור שי, טייס מסוקים בחיל האוויר שנהרג באסון המסוק ברומניה בשנת 2010.
מהמרוץ ה-28 רצנו גם לזכרו של איל, במרוץ לאשי"ר.
בדיוק חודש לאחר סיום המרוץ ה-28 בו רצנו לזכרם של חמישה תלמידי תיכון "הדרים" שנפלו בשירותם הצבאי, התקבלה עוד בשורה מרה. יאיר גרוס, תלמיד בית הספר שהיה פטור מפעילות גופנית בגלל מום מולד בליבו ולכן לא השתתף במרוץ, נפטר כתוצאה מאותה מחלה. יאיר לא היה חייב לשרת בצבא בגלל מצבו הרפואי אבל הוא בחר להתנדב ושירת ביחידה מסווגת של המודיעין. הוא נכנס לשירות קבע ובזמן מלחמת חרבות ברזל עבד מאוד קשה מה שכנראה הכריע אותו בסופו של דבר, ובגיל 23, ב- 27/2/25 הוא הלך לעולמו ולבקשת אימו צרפנו אותו להנצחה. החלטנו שאת השם לאשי"ר לא נשנה יותר.

מהות המרוץ

כששומעים את המילה "מרוץ" בדרך כלל באות אִתה גם המילים "תחרות", "מקום ראשון…שני…שלישי…", "בנים ובנות לחוד". המרוץ שלנו מבחינת פעילות גופנית הוא בדיוק ההפך מכל אלה, אין פה תחרות, אין פה ראשונים ואחרונים ואין שום משמעות למגדר. זאת דרך ההנצחה שהיום אפילו מכתיבה לנו את הדרך בה אנחנו בוחנים ומעריכים תלמידים בשיעורי החינוך הגופני.

כמה פרטים טכניים

במרוץ הראשון רצו 39 תלמידים מהם 10 בנות, כשבמרוצים האחרונים כבר רצו מעל 250 רצים, כולם תלמידי שכבת יב', כשלפחות 60% מהרצים הן בנות. משתתפי המרוץ הם תלמידי שכבת יב' הבוחרים להיכנס לתהליך של אימונים ומרוץ. מתחילת ספטמבר, פעם בשבוע, מתכנסים הרצים מוקדם בבוקר לאימון משותף כשבכל אימון יש מספר דרגות קושי. באימונים כמובן עובדים בעיקר על סבולת אירובית במרחקים הולכים וגדלים תוך שילוב מידי פעם של אימוני עליות והפוגות. בסופו של התהליך מתחלקים התלמידים לצוותים על פי דרגת הקושי והמרחק כשהעיקרון הוא שקצב הריצה נקבע על פי הרץ הפחות מהיר בצוות. מרחקי הריצה נעים בין 4.5 ק"מ ל- 12.5 ק"מ ליום במשך שלושה ימים. רוב מוחלט של מסלולי הריצה הם בשטח בדרגות קושי שונות כשגם מזג האוויר (בוץ, שלוליות ועוד) מוסיף לאתגר. כל מי שנוטל חלק בתהליך ואפילו אם אינו יכול לרוץ מסיבות כאלה ואחרות, יכול להשתתף כשאחד הצוותים מוגדר מראש כצוות הליכה. כך, גם תלמידים עם פטור משיעורי חנ"ג לוקחים חלק במפעל ההנצחה הזה שהוא לחלוטין לא רק ריצה.
המסע, אם אפשר לקרוא כך למפעל ההנצחה, אורך 5 ימים. ביום הראשון והשני מבקרים התלמידים ביחידות הנופלים, שומעים ממפקדים ובני משפחה על הבנים ומכירים את הצד הצבאי של חייהם ובערב מקיימים ערב לזכרם בו חברים ובני משפחה מספרים על הבנים. בסופו של היום הזה, עוד מחזור של תלמידים מכיר את הנופלים כאילו היו חבריהם לשכבה.
בשלושת הימים הבאים רצים התלמידים בצוותי הריצה שלהם כשכל צוות מתחיל לרוץ בנקודה שבה סיים הצוות הקודם, ובסה"כ מכסים התלמידים קרוב ל-200 ק"מ עד לתיכון "הדרים" בהוד השרון, ובכל יום רץ כל תלמיד בין 4 ל-13 ק"מ שעוברים ביפים מנופי ארצנו. הורים, בוגרים ומורים מצטרפים לתלמידים הרצים כשהשיא כמובן ביום האחרון, יום שישי, כשמאות רצים ממלאים את רחובות הוד השרון בדרך לתיכון.
יש תשעה צוותים ושל רצים ומקומות ההחלפה נקבעים בין היתר לפי המקומות בהם האוטובוס יכול להוריד את הצוות הבא. קצב הריצה בכל צוות נקבע על ידי הרץ האיטי ביותר. הצוותים מאומנים להציב מקדימה את מי שיקבע את הקצב – כאמור את האיטיים ביותר ומאחור את החזקים שתפקידם לאסף ולדאוג שהצוות ירוץ יחד. אין חשיבות בתוך הצוות למי רץ טוב או מהר אלא לריצה קבוצתית בגוש אחד והגעה משותפת לנקודת ההחלפה. בתהליך האימון עוברים התלמידים מ"אני" ל"אנחנו" ל"כולנו" ביום האחרון של הריצה מהכניסה להוד השרון ועד לתיכון שאז כולנו רצים יחד. כל שנה, ביום השישי הראשון או השני של פברואר, בשעה 10 בבוקר פחות או יותר, בכביש הראשי של הוד השרון אפשר לראות נחש ארוך של אנשים – רצי המרוץ הנוכחי מובילים, אחריהם בוגרי המרוץ לדורותיהם ומשפחות הרצים. כולנו רצים ביום הראשון: 78.3 ק"מ, ביום השני 57.8 ק"מ, ביום השלישי 34.1 ק"מ ובסה"כ: 170.2 ק"מ. מי שבחר/ה לרוץ בצוות "לביא" רץ בשלושת ימי הריצה: 33.3 ק"מ, צוות "הפקק" – 36.2 ק"מ, צוות גולני (אלו שהולכים) ופקאן (אלו שרצים הכי מעט) – 17.2 ק"מ.
שלושת ימי הריצה מתחילים בטקס אזכרה קצר באנדרטה לזכר חללי אסון המסוקים בשאר ישוב ומסתיימים במעמד מרגש בבית יד לבנים בהוד השרון ובטקס מרכזי בתיכון.
את הרצים מלווים מדי שנה צוותי מתנדבים של הורים לבוגרים לשעבר שרצו במרוץ וכבר סיימו, כך שכל צוות ריצה מלווה על ידי ג'יפים מסייעים. כאמור, בשנים האחרונות משתדלים לרוץ בשטח ולא בכבישים מסיבות בטיחותיות.
ניתן בהחלט לומר שמפעל ההנצחה הגדול הזה שב-2027 נציין 30 שנה לקיומו, צופן בחובו ערכי חינוך לא מעטים כמו עבודת צוות, מיצוי יכולת אישית, נתינה, קבלה, התמדה, אהבת הארץ אך מספיק מבט לעיני המשפחות השכולות על מנת להבין מה ערכו האמִתי של המפעל הזה. אומרים שאך האדם הנשכח מלב הוא מת. אין ספק שמדי שנה תיכון הדרים ומספר מאוד גדול של תלמידים זוכרים את הבנים שביחד עם הרצים הופכים למשפחה שהולכת וגדלה מדי שנה. מעבר לזה, דורות של תלמידים זוכים להרגיש את חדוות הריצה, ולשמחתנו ממשיכים ברובם לרוץ גם אחרי המרוץ.

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן