הפינה האולימפית, אתונה 2004, חלק ב'
מאת: יורם אהרוני
למידע נוסף
תקציר מאמר שהתפרסם ב-Sports Medicine – Open
בסוף המאמר מופיעה התייחסות אליו של איתי מגידי, רץ בכיר בעבר שכיום מאמן רצים ברמות שונות והוא מורה לאתלטיקה בקמפוס וינגייט של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט

המלצות לשיפור טכניקת הריצה הופכות לעיתים קרובות ממצאים שנצפו בקבוצות של רצים ותגובות ביומכניות בטווח הקצר להנחיות גורפות החלות על כולם. סקירה נרטיבית (Narrative Review- סקירה מדעית שמטרתה לסכם, להסביר ולפרש את הידע הקיים בנושא מסוים, על סמך מחקרים שפורסמו בעבר) זו בוחנת שלוש תפיסות מקובלות:
תפיסה ראשונה – נחיתה על העקב מזיקה מעצם טבעה;
תפיסה שנייה – תדירות של 180 צעדים בדקה היא מיטבית לכולם;
תפיסה שלישית – הגדלת תדירות הצעדים תוך שמירה על מהירות ריצה נתונה מפחיתה באופן עקבי את העומסים ואת הסיכון לפציעות שימוש-יתר.
הראיות הקיימות אינן תומכות בהכללות אלה.
ראשית, נחיתה על העקב אינה קשורה באופן עקבי למדדים גבוהים יותר של עומסי פגיעה או לסיכון מוגבר לפציעות שימוש-יתר. כמו כן, מדדים חיצוניים של פגיעה אינם משקפים במישרין את העומס המופעל על רקמות מסוימות בגוף.
שנית, תדירות הצעדים משתנה במידה ניכרת בהתאם למהירות הריצה, למבנה הגוף, להנעלה ולמשטח הריצה. גם תדירות הצעדים המיטבית מבחינה אנרגטית משתנה מאדם לאדם, ואינה קבועה ועומדת על 180 צעדים בדקה.
שלישית, אף שהגדלת תדירות הצעדים עשויה לשנות בטווח הקצר משתנים מכניים מסוימים, התגובות לכך שונות בין רצים שונים. לא הוכח כי שינוי זה מפחית באופן עקבי את הסיכון לפציעות, וייתכן שחלק מהשינויים משקפים גם שינויים מקבילים בארגון שלבי המגע בקרקע והניתוק ממנה במהלך הצעד.
מקדם המגע – Duty Factor, DF —הוא היחס בין זמן המגע עם הקרקע – Contact Time – לבין משך מחזור הצעד כולו. לדוגמה:
זמן מגע – 240 אלפיות השנייה.
זמן ניתוק – 160 אלפיות השנייה.
משך מחזור הצעד – 400 אלפיות השנייה.
DF = 60%.
DF מספק מדד זמני משלים, שעשוי לסייע בפרשנות התגובות הקשורות לשינויים בתדירות הצעדים. בריצה במהירות תת-מרבית על משטח אופקי, מקדם המגע קשור למדדים חיצוניים מסוימים של עומס ולעומסים פנימיים המוערכים באמצעות מודלים. עם זאת, הראיות הקיימות בתחום זה הן בעיקרן מכניסטיות, כלומר מתמקדות במנגנונים ובתגובות הביומכניות.
לפיכך, יישום קליני צריך להתחיל בבירור השאלה אם בכלל נדרש שינוי, בהגדרת המטרה התפקודית או הרקמה המסוימת שאליה מתייחסים, ובבחירה אם וכיצד לשנות את דפוס הנחיתה או את תדירות הצעדים, בהתאם לראיות הרלוונטיות למצבו של הרץ ולתגובתו לשינוי. נוסף על כך, ניתן לעקוב אחר מקדם המגע כדי לאפיין שינויים נלווים בארגון שלבי המגע בקרקע והניתוק ממנה.
אין להניח ששינויים ביומכניים בטווח הקצר יביאו בהכרח לשיפור בתסמינים או בביצועים (זמני ריצה בתחרויות או במבחני כושר), או להפחתת הסיכון לפציעות. מחקרים עתידיים צריכים לבחון השפעות קליניות לאורך זמן, דפוסי תגובה אישיים ואת מידת היכולת להשליך את הממצאים לתנאי ריצה במציאות.
עיקרי הדברים
נחיתה על העקב אינה מזיקה מעצם טבעה. נחיתה על העקב אינה קשורה באופן עקבי לעומסי פגיעה גבוהים יותר או לסיכון מוגבר לפציעות שימוש-יתר. אין לפרש מדדים חיצוניים של מגע בקרקע כאינדיקציה ישירה לעומס המופעל על רקמות מסוימות בגוף.
תדירות הצעדים תלויה בנסיבות ואינה בעלת ערך מיטבי אחיד לכולם. מחקרים המבוססים על השוואות בין רצים מראים כי תדירות הצעדים משתנה במידה ניכרת בהתאם למהירות הריצה, למבנה הגוף, להנעלה ולמשטח הריצה. אין ערך קבוע, כגון 180 צעדים בדקה, המייצג תדירות מיטבית אוניברסלית.
לעיתים קרובות מנסים לשפר את טכניקת הריצה כדי לשפר את הביצועים (הישגים בתחרויות ריצה או במבחני כושר), לשנות את העומסים המכניים או להתמודד עם פציעות שימוש-יתר הקשורות לריצה. שינוי דפוס הנחיתה של כף הרגל ושינוי תדירות הצעדים זכו לתשומת לב רבה במחקר הביומכני ובתחום אימון מחדש של דפוס הריצה.
המשיכה המעשית של התערבויות אלה נובעת מכך שהן מתמקדות במשתנים שניתן לצפות בהם, למדוד אותם ולשנות אותם בקלות יחסית. עם זאת, עצם קיומה של תגובה ביומכנית מדידה אינו מוכיח שאותה התערבות משפרת את הביצועים, מקלה על התסמינים או מפחיתה את הסיכון לפציעות אצל רצים שונים ובתנאי ריצה שונים.
אחד האתגרים המרכזיים ביישום הידע מהביומכניקה של הריצה בפועל הוא ההבחנה בין רמות שונות של ראיות. לדוגמה, כוחות התגובה של הקרקע וקצב העמסת הכוח מתארים את האינטראקציה החיצונית בין הגוף לקרקע, ואילו תאוצות עצם השוקה – עצם הטיביה – מתארות את תגובת מקטע הגוף לפגיעה בקרקע ומשמשות לעיתים קרובות מדדים עקיפים לעומס. עם זאת, מדדים אלה אינם מכמתים במישרין את העומסים המופעלים על רקמות ספציפיות במערכת השריר-שלד, והמתאם ביניהם לבין הכוחות הפנימיים המחושבים באמצעות מודלים עשוי להיות חלש בלבד.
בדומה לכך, שינוי מיידי במשתנה ביומכני אינו מוכיח כשלעצמו שחל שיפור ביעילות הריצה, הפחתה בכאב או ירידה בסיכון לפציעה בעתיד.
המכניקה החיצונית, העומסים הפנימיים על מערכת השריר-שלד, הביצועים, התסמינים והתרחשותן של פציעות הם רמות ניתוח נפרדות. אי אפשר להסיק באופן ישיר מממצאים ברמה אחת על תוצאות ברמה אחרת.
הבעיה בתרגום הידע המחקרי להמלצות מעשיות ניכרת בהתפתחות ההיסטורית של ההמלצות המשפיעות בתחום טכניקת הריצה. מחקרים ביומכניים ראשוניים אפיינו את שיאי הכוח המופיעים בעת הפגיעה בקרקע אצל רצים הנוחתים על העקב. תיאורים קליניים מוקדמים העלו את האפשרות שהצטברות העומסים הנובעים מפגיעות חוזרות בקרקע עלולה לתרום להתפתחות פציעות שימוש-יתר הקשורות לריצה. בהמשך פותחו מודלים נוספים שהתמקדו בפגיעות אלה והעמיקו את ההשערה בדבר הקשר בין עומס מכני חוזר לבין התפתחות פציעות שימוש-יתר.
מחקר רטרוספקטיבי מצא לאחר מכן קשר בין נחיתה על העקב לבין שיעורי פציעות גבוהים יותר בקרב אוכלוסייה מסוימת של רצים תחרותיים. במקביל, תצפיות בקרב רצים תחרותיים תרמו להכרה בערכי תדירות צעדים הקרובים ל-180 צעדים בדקה.
מחקרים ניסויים הראו בהמשך כי שינוי תדירות הצעדים בטווח הקצר עשוי לתרום לשינויים במשתנים קינמטיים, במשתנים קינטיים ובמשתנים הקשורים להפעלת השרירים.
משתנים קינטיים מתארים את הכוחות והמומנטים הפועלים על הגוף במהלך התנועה.
דוגמאות בריצה:
כוח התגובה של הקרקע – הכוח שהקרקע מפעילה על הרץ.
קצב העמסת הכוח – המהירות שבה הכוח גדל לאחר המגע בקרקע.
המומנט במפרק הברך – ההשפעה הסיבובית של הכוחות סביב המפרק.
הספק מכני – קצב ביצוע העבודה המכאנית.
כוחות שרירים ומפרקים – לרוב מוערכים באמצעות מודלים ביומכניים
משתנים קינמטיים מתארים את התנועה עצמה, בלי לעסוק בכוחות שגרמו לה.
דוגמאות בריצה:
אורך הצעד– המרחק בין שתי נחיתות עוקבות של רגליים שונות.
תדירות הצעדים – מספר הצעדים בדקה.
זווית הברך – הזווית במפרק הברך במהלך הריצה.
זמן המגע בקרקע – משך הזמן שכף הרגל נמצאת במגע עם הקרקע.
מהירות ותאוצה של מקטעי הגוף.
משתנים הקשורים להפעלת השרירים הם מדדים המתארים מתי, באיזו עוצמה ובאיזה דפוס השרירים פעילים במהלך הריצה. בדרך כלל בוחנים אותם באמצעות אלקטרומיוגרפיה – EMG – המודדת את הפעילות החשמלית הנלווית להפעלת השרירים.
המשתנים העיקריים הם:
עיתוי הפעלת השריר – מתי השריר מתחיל לפעול ומתי פעילותו מסתיימת ביחס למחזור הצעד, למשל לפני הנחיתה או מיד אחריה.
משך הפעילות השרירית – כמה זמן השריר פעיל במהלך הצעד, למשל לאורך שלב המגע בקרקע.
משרעת האות החשמלי – מדד לעוצמת האות החשמלי הנמדד בשריר. לעיתים משתמשים בו להערכת שינויים ברמת ההפעלה השרירית, אך הוא אינו מדידה ישירה של הכוח שהשריר מפיק.
דפוס ההפעלה של השרירים – אילו שרירים פעילים במקביל, ובאיזה סדר. לדוגמה, תיאום הפעילות בין שרירי השוק, השריר הארבע-ראשי בקדמת הירך והשרירים האחוריים של הירך.
פעילות משותפת של שרירים מנוגדים – מידת הפעילות המקבילה של שרירים הפועלים בכיוונים מנוגדים סביב מפרק, למשל: הפעילות סביב הברך של השריר הארבע ראשי (שריר הנמצא בקדמת הירך) והשרירים האחוריים של הירך.
הראיות העדכניות מצביעות על כך שהקשרים העומדים בבסיס ההמלצות הללו תלויים יותר בתנאים ובנסיבות הספציפיות מכפי שמשתמע מפרשנויות גורפות שלהן. סקירות שיטתיות מהשנים האחרונות הצביעו על אי-ודאות מתמשכת בשאלה אם שינויים ביומכניים הנובעים משינוי דפוס הנחיתה של כף הרגל או מתדירות הצעדים אכן מתורגמים לשיפור בביצועים, לתועלת קלינית מתמשכת או להפחתת הסיכון לפציעות.
אי-ודאות זו נוגעת למידת היכולת להכליל את התועלת מהתערבויות אלה לכלל הרצים. אין לפרש אותה כראיה לכך ששינוי דפוס הנחיתה או תדירות הצעדים לעולם אינו מתאים לרצים מסוימים.
דפוס הנחיתה של כף הרגל ותדירות הצעדים משתנים בהתאם למהירות הריצה, למבנה הגוף, להנעלה ולמשטח הריצה. מחקרים בקרב רצים מתבגרים מצביעים בנוסף על כך שתדירות הצעדים משתנה בהתאם לשלב ההתבגרות הגופנית, גם כאשר מביאים בחשבון את מהירות הריצה.
הקשרים בין מאפיינים אלה לבין יעילות הריצה, העומסים המכניים והסיכון לפציעות אינם אחידים, ומשתנים בין רצים ובין תנאי המחקר.
לפיכך, גוברת ההכרה בכך שטכניקת הריצה היא תוצר מתהווה של יחסי הגומלין בין מאפייני הרץ, דרישות המשימה ותנאי הסביבה, ולא אוסף של משתנים בלתי תלויים שלכל אחד מהם ערך מיטבי אחיד המתאים לכולם.
חשוב להדגיש כי גם ההגדרה של תנועה "מיטבית" תלויה בתוצאה שאותה מבקשים למטב. סימולציות חיזוי הראו כי דפוסי נחיתה שונים של כף הרגל מתקבלים כאשר ממזערים פונקציות מטרה שונות, המייצגות עלויות מכניות או אנרגטיות. מנקודת מבט זו, דפוסי תיאום שונים בין איברי הגוף עשויים להיות פתרונות אפשריים ויעילים לביצוע אותה משימה. לכן, סטייה מהממוצע הקבוצתי אינה מעידה בהכרח על טעות טכנית או על תפקוד לקוי.
מחקרים הבוחנים קבוצות של רצים הם חיוניים לזיהוי קשרים ממוצעים ולהערכת השפעותיהן של התערבויות. הבעיה מתעוררת כאשר מפרשים ממוצע קבוצתי כיעד מיטבי לכל רץ, משום שדפוסי התיאום המועדפים והתגובות לשינויים ביומכניים עשויים להיות שונים מאדם לאדם ובהתאם לתנאי המשימה.
בסקירה זו, ההבדלים האישיים מתייחסים בעיקר להבדלים בין רצים בדפוסי התיאום, וכן להבדלים בתגובותיו של אותו רץ בהתאם לנסיבות. דגש זה קשור מבחינה מושגית, אך אינו זהה למסגרת התאורטית של שונות מיטבית בתנועה. מסגרת זו עוסקת בהיקף התנודות ובמבנה הזמני שלהן לאורך ביצועים חוזרים של אותה תנועה, ובקשר האפשרי בין מאפיינים אלה לבין יכולת ההסתגלות וליקויים תפקודיים.
על רקע זה, הסקירה הנוכחית בוחנת באופן ביקורתי שלושה נושאים בתחום הביומכניקה של הריצה. נושאים אלה נבחרו מראש משום שהם חוזרים בסקירות שיטתיות ובספרות העוסקת ביישום מעשי של אימון מחדש של דפוס הריצה, וכן משום שהם נוגעים למשתנים שקל יחסית לשנות בפועל.
נושא ראשון – הכשל שבתפיסה שנחיתה על העקב מזיקה — האמונה שנחיתה על העקב מזיקה מעצם טבעה, משום שהיא גורמת לעומסי פגיעה גדולים יותר ולסיכון מוגבר לפציעות שימוש-יתר.
נושא שני – הכלל שלפיו תדירות הצעדים האוניברסלית היא 180 צעדים בדקה — האמונה שתדירות הקרובה ל-180 צעדים בדקה היא מיטבית לכלל הרצים.
נושא שלישי – ההמלצה להגדיל את תדירות הצעדים — האמונה שהגדלה שיטתית של תדירות הצעדים, תוך שמירה על מהירות ריצה נתונה, מפחיתה באופן עקבי את העומסים המכניים ואת הסיכון לפציעות שימוש-יתר.
שלושה נושאים אלה מייצגים יחד שלושה ביטויים שונים של אותה בעיה בתרגום הידע המחקרי להמלצות מעשיות:
דפוס תנועה שניתן לצפות בו עשוי להיות מוגדר כמזיק מעצם טבעו;
ערך ממוצע המתאר קבוצה עשוי להפוך ליעד נורמטיבי שיש לשאוף אליו;
תגובה ביומכנית המתרחשת בטווח הקצר עשויה להפוך להמלצה גורפת להתערבות.
בחינת שלושת הנושאים במשותף מספקת בסיס אחיד להבחנה בין קשרים תיאוריים לבין הסקת מסקנות סיבתיות, ובין תגובות ביומכניות בטווח הקצר לבין ראיות לתועלת מבחינת הביצועים או התוצאות הקליניות.
בחינת הנושא השלישי מחייבת להתייחס לתדירות הצעדים כחלק מהארגון הזמני הרחב יותר של הריצה. תדירות הצעדים מתארת את תדירות הצעדים העוקבים, אך אינה מלמדת כיצד מתחלק זמן הצעד בין שלב המגע בקרקע לשלב המעוף (שלב המעוף – השלב שבו שתי הרגליים אינן באות במגע עם הקרקע. זהו שלב המגדיר ריצה בניגוד להליכה בה תמיד רגל אחת לפחות באה במגע עם הקרקע. לכן, בסקירה זו נבחן גם מקדם המגע
Factor, DF — Duty – היחס בין משך המגע עם הקרקע לבין משך מחזור הצעד כולו — כמדד זמני משלים.
מטרת השימוש במקדם המגע בסקירה היא בעיקר לברר אם השפעות מכניות המיוחסות בדרך כלל לתדירות הצעדים עשויות לנבוע, לחלופין או בנוסף, משינויים מקבילים בחלוקת הזמן בין שלב המגע בקרקע לשלב המעוף. תדירות הצעדים ומקדם המגע הם מדדים נפרדים, אך בעלי זיקה הדדית, המתארים את ארגון הריצה.
מחקרים ניסויים הראו כי ניתן לשנות את מקדם המגע באמצעות הנחיות המתייחסות למשך המגע בקרקע או למשך שלב המעוף, בלי שיחולו בהכרח שינויים מקבילים ברורים בתדירות הצעדים, בעת ריצה על מסילה במהירות נתונה. מחקרי שדה מאוחרים יותר הראו כי ניתן לשנות במכוון הן את תדירות הצעדים והן את מקדם המגע גם בריצה על פני הקרקע, אם כי במצב זה נמצאה תלות הדדית רבה יותר בין המשתנים, לרבות שינויים במהירות הריצה.
מחקרים שערכה גם קבוצת המחקר של מחברי המאמר מראים כי ניתן לשנות בנפרד את תדירות הצעדים ואת מקדם המגע, בטווח תפקודי מסוים, במהלך ריצת סבולת. מכלול הממצאים הללו תומך בהתייחסות לתדירות הצעדים ולמקדם המגע כאל שני מדדים הקשורים זה לזה אך ניתנים להבחנה, המתארים יחד את ארגון הריצה.
נוסף על כך, כמה מחקרים ניסויים ותצפיתיים, שנערכו בעיקר בריצה תת-מרבית על משטח אופקי, מצאו קשר בין מקדם המגע לבין פרופילי הכוח החיצוניים והעומסים הפנימיים על מערכת השריר-שלד, כפי שהוערכו באמצעות מודלים.
ממצאים אלה מספקים נקודת מבט מכניסטית המסייעת לפרש את ההמלצה להגדיל את תדירות הצעדים, אך אין בהם כדי לרמוז שלמקדם המגע עצמו יש ערך מיטבי אוניברסלי, או שכיוון מסוים של שינוי בו מועיל תמיד.
באמצעות בחינת המקורות ההיסטוריים של תפיסות אלה וסינתזה של הראיות התומכות בהן או מערערות עליהן, סקירה נרטיבית זו מבקשת להבהיר את מגבלותיהן של המלצות גורפות, המתיימרות להתאים לכולם.
דפוס הנחיתה של כף הרגל ותדירות הצעדים משמשים דוגמאות ממוקדות לבחינת האופן שבו ממצאים ביומכניים מתורגמים להמלצות לשיפור טכניקת הריצה. בסקירה זו הם נבחנים כמאפיינים נצפים של התנועה, המשולבים במערכת תיאום רחבה יותר, ולא כגורמים מבודדים הקובעים לבדם את אופן הריצה או כמייצגים את מכלול מרכיביה.
תשומת לב מיוחדת מוקדשת להבחנה בין מדדים מכניים חיצוניים, עומסים פנימיים על מערכת השריר-שלד, תוצאות מבחינת הביצועים ופציעות שימוש-יתר הקשורות לריצה.
הסקירה בוחנת גם כיצד הבדלים בין רצים וכיצד דפוסי תיאום המשתנים בהתאם לאילוצים ולתנאים עשויים לסייע בפרשנות של ראיות ביומכניות וביישומן. לבסוף, היא מציגה את ההשלכות הנובעות מכך על הפרקטיקה הקלינית, על אימון רצים ועל מחקר עתידי.
בוצע חיפוש שיטתי במאגרי מידע של מאמרים שהתפרסמו עד יוני 2026 לגבי הנושאים שהוזכרו בפרק המבוא: א) האמונה שנחיתה על העקבים בריצות למרחקים ארוכים היא מזיקה לרצים; ב) האמונה שתדירות ריצה של 180 צעדים בדקה או תדירות קרובה אליה מתאימה לכל הרצים; ג) האמונה כי הגדלת תדירות הצעדים תוך שמירה על מהירות הריצה, מפחיתה את העומסים המכניים ואת הסיכון לפציעות.
הגדרה והקשר היסטורי
האמונה המושרשת הראשונה גורסת שנחיתה על העקב מזיקה מעצם טבעה, משום שהיא יוצרת כוחות פגיעה גדולים יותר, המגבירים ישירות את הסיכון לפציעות שימוש-יתר. ההנחה הזאת, בניסוח רווח: "נחיתה על העקבים גורמת לפציעות", נבעה ממחקרי מעבדה מוקדמים שהראו כי שיאי כוח הפגיעה האנכי גבוהים יותר אצל רצים הנוחתים על העקבים מאשר אצל רצים הנוחתים על קדמת כפות הרגליים.
עקומות כוח–זמן שבהן הופיעו שיאי כוח חדים וקצרי-משך נראו מסוכנות, וחיזקו את האמונה שריצה בה הנחיתה היא על חלקים קדמיים יותר של כפות הרגליים היא בטוחה יותר. בעשור הראשון של שנות האלפיים העצימו את התפיסה הזאת "כתות" שעודדו ריצה יחפה או בנעליים מינימליסטיות, כמו השיטות Pose ו- .Chi Running ספרו של כריסטופר מקדוגל "נולדנו לרוץ" ומחקרים בעלי השפעה על אוכלוסיות שרגילות לרוץ יחפות תרמו אף הם להפצת הרעיון, הן בקרב מאמנים והן בקרב הציבור הרחב, שלפיו הימנעות מנחיתה על העקבים חיונית למניעת פציעות ולשיפור יעילות הריצה.
עם זאת, קשה ליישב את התפיסה הזאת עם דפוסי הריצה הנצפים בפועל. רוב הרצים למרחקים ארוכים מאמצים באופן טבעי נחיתה על העקבים. מחקרים מצביעים על כך שדפוס נחיתה זה מאפיין לפחות 55% מרצי העילית במרתון ו-90% מרצי המרתון ברמות הנמוכות יותר.
בהתאם לממצאים אלה, ואן דן ברגה, וורלופ, דרי, למן, דה קלרק ובריין זיהו נחיתה על העקבים ב-92% ממגעי כף הרגל שנבדקו בקרב 104 רצים למרחקים ארוכים. הבדיקה התבססה על מדידות של הלחץ בכפות הרגליים שנערכו באמצעות ציוד בעל מהירות צילום גבוהה ורזולוציה גבוהה.
השכיחות הגבוהה של דפוס נחיתה זה בקרב רצים בעלי מבני גוף שונים, המשתמשים בנעליים שונות ובעלי היסטוריית אימונים מגוונות, מלמדת שנחיתה על העקבים היא דרך נפוצה לביצוע תנועת הריצה, ולא דפוס תנועה בלתי יעיל או מזיק מעצם טבעו.
העובדה שרצים מאמצים דפוס זה באופן ספונטני ושומרים עליו לאורך זמן מתיישבת עם ההנחה שתנועת הריצה מתארגנת מעצמה בעקבות תרגול חוזר, עד להתגבשות דפוסי תנועה המאזנים בין ההוצאה האנרגטית, העומסים המכניים ותחושת הנוחות, בהתאם למגבלותיו ולמאפייניו האישיים של כל רץ.
הראיות האמפיריות: נחיתה על העקבים אינה קשורה באופן עקבי לערכים גבוהים יותר של מדדים חיצוניים הקשורים לעומסי הפגיעה
בסעיף זה, המונח "מדדים הקשורים לעומסי פגיעה" מתייחס למכלול של משתנים חיצוניים או מקטעיים, המתארים היבטים שונים של שלב המגע הראשוני עם הקרקע, ובהם שיא הכוח האנכי, קצב העמסת הכוח האנכי והתאוצה בעצם השוקה. מכיוון שמדדים אלה מייצגים תופעות מכניות שונות, בכל מקום שניתן הדבר, מצוין המדד הספציפי שנבדק.
בניגוד להנחה רווחת זו, נחיתה על העקבים אינה קשורה באופן עקבי לערכים גבוהים יותר של מדדים חיצוניים הקשורים לעומסי פגיעה, והראיות הקיימות אינן מבססות את הטענה כי היא מגדילה את הסיכון לפציעות עומס יתר.
ניתוחים המבוססים על השוואות בין רצים מגלים הבדלים ניכרים בין אנשים ובין זוויות נחיתה שונות. הקשרים שנמצאו משתנים גם בהתאם למהירות הריצה, לנעליים, לשיטות המשמשות לסיווג דפוס הנחיתה או זווית הנחיתה ולמדד הספציפי הקשור לעומסי הפגיעה שנבדק.
באשר לקצב העמסת הכוח האנכי, דווח על קשר לא ליניארי בין מדד זה לבין זווית הנחיתה. במספר מאגרי נתונים בלתי תלויים נמצא כי רצים הנוחתים על העקבים בזווית מתונה של כ-5–10 מעלות, הציגו קצבי העמסה אנכיים גבוהים יותר, בעוד שערכים נמוכים יותר נצפו אצל חלק מהרצים הנוחתים על העקבים בזווית חדה יותר ואצל רצים הנוחתים על קדמת כף הרגל. המונח זווית נחיתה מתאר את הזווית שבה כף הרגל פוגשת את הקרקע ביחס למשטח בעת המגע הראשוני במשטח. זווית חיובית גדולה – נחיתה על העקב, כאשר כף הרגל מוטה כלפי מעלה, האצבעות גבוהות מהעקב; זווית קטנה – נחיתה על העקב בזווית מתונה יותר; זווית אפס או קרובה לאפס – כף הרגל כמעט מקבילה לקרקע; זווית שלילית – נחיתה כאשר קדמת כף הרגל נמוכה מהעקב, כלומר נחיתה על קדמת כף הרגל.
אף שהניתוחים הבלתי תלויים מצביעים באופן כללי על קשר לא לינארי, הבדלים באופן הגדרת זווית הנחיתה, בהגדרות של קצב ההעמסה, בתנאי הריצה ובמודלים הסטטיסטיים שבהם נעשה שימוש, מקשים על השוואה כמותית ישירה בין העקומות שהתקבלו במחקרים השונים.
דפוס זה מודגם גם במחקר על רץ אחד שמרחקי הריצה שהוא עבר היו חריגים במיוחד. מדובר ברץ בן 55 שבמשך 100 ימים רצופים רץ למרחק של מרתון – כלומר כ-42 ק"מ ליום. אצל הרץ הזה נמדדה זווית נחיתה חדה במיוחד על העקבים – 29 מעלות – לצד קצב העמסה אנכי מרבי שהיה נמוך ב-57% מזה שנמדד אצל רצים אחרים בעלי דפוס נחיתה דומה, ששימשו קבוצת ביקורת מותאמת.
בניתוח נוסף, שנערך בקרב 52 רצים למרחקים ארוכים, דיווחו אותם חוקרים על קשר בצורת האות U בין זווית הנחיתה לבין קצב ההעמסה האנכי המרבי, במספר מהירויות ריצה. קצבי העמסה נמוכים יותר נמצאו בשני הקצוות של טווח זוויות הנחיתה.
אין להשליך את הדפוס הלא ליניארי הזה על מדדים אחרים הקשורים לעומסי מגע.
ממצאים אלה מלמדים כי ניתן למצוא קצבי העמסה אנכיים נמוכים יחסית בדפוסי נחיתה שונים ובמגוון זוויות נחיתה, וכי ערכים נמוכים אלה אינם ייחודיים לקטגוריית נחיתה מסוימת.
עם זאת, סיווג דפוס הנחיתה הוא רציף ותלוי בשיטת המדידה, והראיות התומכות בממצאים אלה מבוססות בעיקר על מחקרים שבחנו קשרים בין משתנים בנקודת זמן אחת. לפיכך, תצפיות אלה אינן מוכיחות קיומן של אסטרטגיות נחיתה מגינות מובחנות, אינן מבססות קשר סיבתי ואינן מעידות על הבדלים בסיכון לפציעות עומס יתר.
סקירת מחקרים עדכנית הגיעה למסקנה כי קצב ההעמסה האנכי כשלעצמו, אינו מספיק כדי לבסס מנגנונים סיבתיים לפציעות הקשורות לריצה. יתרה מכך, הקשר בין דפוס הנחיתה של כף הרגל לבין הסיכון לפציעות עומס יתר עדיין אינו ברור, שכן הראיות הקיימות מבוססות במידה רבה על ניתוחים רטרוספקטיביים – ניתוחים המבוססים על נתונים שנאספו בעבר – ולא על מחקרים פרוספקטיביים – מחקרים שבהם החוקרים עוקבים אחר קבוצת נבדקים לאורך תקופה,, אוספים נתונים בזמן אמת ובודקים כיצד משתנים או גורמי סיכון מסוימים קשורים להתפתחות תופעות.
לפיכך, אין לפרש קשרים שנמצאו במחקרים שבחנו נתונים בנקודת זמן אחת, בין דפוס הנחיתה לבין העומסים החיצוניים, כראיה להבדלים בעומסים הפנימיים המופעלים על רקמות הגוף או להבדלים בסיכון העתידי לפציעות עומס יתר.
בסיכומו של דבר, הראיות הקיימות אינן תומכות בהסקת מסקנות לגבי הסיכון לפציעות עומס יתר על סמך נקודת המגע של כף הרגל עם הקרקע בלבד. הסיכון לפציעות עומס יתר אינו נקבע על פי דפוס הנחיתה, אלא נובע מהאינטראקציה בין מספר גורמים: המכניקה החיצונית של הריצה, השליטה העצבית-שרירית, הסתגלות הרקמות, היקף החשיפה לאימונים ותנאי ביצוע המשימה.
הבהרה מושגית: עומסי פגיעה חיצוניים שונים מעומסים פנימיים
ההנחה הרווחת בדבר החסרונות של נחיתה על העקב נובעת, בין היתר, מערבוב מושגים בין כוחות התגובה של הקרקע – הכוחות החיצוניים הפועלים על הגוף בעת המגע עם הקרקע – לבין העומסים הפנימיים המופעלים על רקמות הגוף. העומסים הפנימיים כוללים את הכוחות המופעלים על המבנים של מערכת השריר והשלד, והם מושפעים, בין היתר, מכוחות השרירים. בעבר, זכו תרומותיהם של גורמים פנימיים אלה לתשומת לב מחקרית פחותה בהשוואה לניתוחים של התנועה ושל כוחות התגובה של הקרקע.
מחקרים שהתבססו על מודלים ועל ניסויים הראו כי העברת זעזועי הפגיעה בגוף מושפעת מהשליטה העצבית-שרירית, מהקינמטיקה של המפרקים ומיכולת הרקמות הרכות לשכך תנודות.
גרובר, בויר, דריק והאמיל הראו כי אף שרצים הנוחתים על קדמת כף הרגל ורצים הנוחתים על העקב מציגים דפוסים שונים של זעזועי מגע, מידת השיכוך של התנודות הללו לאורך השרשרת הקינטית דומה בשתי הקבוצות. ממצא זה מלמד כי הבדלים בדפוסי המגע עם הקרקע אינם מובילים בהכרח להבדלים פרופורציונליים בהעברת התנודות דרך הגוף.
ממצאים שהתקבלו ממחקרים פרוספקטיביים ומסקירות שיטתיות אינם תומכים בדרך כלל בשימוש במדדים ביומכניים חיצוניים בודדים כמנבאים מהימנים להופעת פציעות עומס יתר הקשורות לריצה.
נוסף על כך, מחקרים ניסויים ומחקרים המבוססים על מודלים מצביעים על כך שמדדים חיצוניים ומקטעיים הנמצאים בשימוש נפוץ להערכת עומסי מגע, ובהם מדדים של כוחות התגובה של הקרקע והתאוצה בעצם השוקה, עשויים שלא לשקף באופן מדויק את העומסים המופעלים על רקמות הגוף.
הפער בין המדדים החיצוניים לעומסים הפנימיים נובע מכך שהעומסים הפנימיים מושפעים במידה רבה גם מכוחות השרירים, מהמבנה הגאומטרי של המפרקים, מתכונות הרקמות ומאופן חלוקת הכוחות לאורך השרשרת הקינטית. השרשרת הקינטית רצף של איברי גוף ומפרקים הפועלים בתיאום זה עם זה ומעבירים ביניהם כוחות ותנועה במהלך ביצוע פעולה גופנית. בריצה, למשל, השרשרת הקינטית כוללת את כף הרגל, הקרסול, השוק, הברך, הירך, האגן ועמוד השדרה. התנועה והכוחות בכל אחד מהאזורים האלה משפיעים על האזורים האחרים. דוגמה בהקשר של נחיתה בריצה: כאשר כף הרגל פוגעת בקרקע, נוצר כוח תגובה מהקרקע. הכוח הזה מועבר דרך הקרסול, הברך והירך ומגיע גם עד עמוד השדרה. במהלך העברתו, השרירים והמפרקים פועלים כדי לבלום את התנועה, לייצב את הגוף ולשכך את הזעזוע. לכן, עוצמת העומס שמופעל על רקמה מסוימת אינה תלויה רק בעוצמת הפגיעה הראשונית בכף הרגל, אלא גם באופן שבו הגוף כולו מתמודד עם הכוח המופעל עליו כתוצאה מהמגע עם המשטח.
מחקר עדכני שהתבסס על מודלים של מערכת השריר והשלד, ובחן רצים הנוהגים לנחות על העקבים, הראה כי כאשר אותם רצים עברו לנחיתה על קדמת כף הרגל – דפוס נחיתה שאינו רגיל עבורם – גדל העומס על החלק המרוחק של עצם השוקה – החלק התחתון של עצם השוק, סמוך לקרסול – בהשוואה הן לנחיתה הרגילה שלהם על העקב והן למצב שבו התבקשו לנחות על העקב.
ממצא זה ממחיש כי מעבר לדפוס נחיתה על קדמת כף הרגל, שאינו טבעי או מורגל לרץ מסוים, אינו מבטיח הפחתה בעומס הפנימי המופעל על העצם, גם כאשר משתנה דפוס המגע עם המשטח.
מחקר התערבות נוסף הראה כי ניתן להשיג ירידה ניכרת בתאוצה הנמדדת בעצם השוקה, בלי שתתרחש ירידה מקבילה בשיא כוח התגובה האנכי של הקרקע או בשיא המומנטים במפרקים.
הפער הזה ממחיש כי מדדים הקשורים לעומסי מגע אינם מדדים חלופיים למדידת העומסים הפנימיים המופעלים על רקמות הגוף. כמו כן, אין להניח ששינוי במדד משוב יחיד – מדד שמציגים לרץ במהלך אימון או התערבות כדי לעודד אותו לשנות היבט מסוים בטכניקת הריצה – יוביל לשינויים מקבילים במשתנים מכניים אחרים או בתוצאות הקליניות.
מחקרים נוספים שהתבססו על מודלים של מערכת השריר והשלד ועל מודלים של אלמנטים סופיים מצביעים גם הם על כך שהעומס הפנימי המופעל על העצמות מושפע הן מתנאי ביצוע המשימה והן מהאופן שבו הריצה מאורגנת מבחינת התזמון. נמצא כי העיוות המכני בעצם השוקה גדל עם העלייה במהירות הריצה, אך לא עם השינוי בשיפוע המסלול. במחקר המשך, שבו מהירות הריצה הייתה קבועה – 2.2 מטרים בשנייה (7.92 קמ"ש) – נמצא כי הפחתה מכוונת במשך שלב המעוף הייתה קשורה לירידה בשיא העיוות המכני בעצמות השוקה והשוקית (טיביה ופיבולה, שתי העצמות בשוק) וכן לירידה בנפח העצם שבו נמדדו עיוותים מכניים גבוהים.
ממצאים אלה מחזקים את ההבנה שהעומס הפנימי על העצמות תלוי בשילוב שבין מהירות הריצה, אופן חלוקת הזמן בין שלב המגע עם הקרקע לשלב המעוף, ואסטרטגיית התיאום התנועתי הכוללת. לכן, אי אפשר להסיק על העומס הפנימי על העצמות על סמך מדד ביומכני חיצוני יחיד, לרבות דפוס הנחיתה של כף הרגל.
אין להתייחס לרמות הראיות השונות במחקרים אלה כאילו הן שקולות זו לזו: מחקרים הבוחנים את קצב ההעמסה ואת התאוצה מתארים מדדים חיצוניים או מדדים של תאוצה במקטעי הגוף, הקשורים לעומסי מגע; מחקרים המבוססים על מודלים מעריכים את העומסים הפנימיים המופעלים על מבנים מסוימים בגוף; ואילו מחקרים פרוספקטיביים או ניסויים קליניים הבוחנים את השלכות הפציעות (שכיחות הפציעות, חומרת הפציעות, משך ההיעדרות מאימונים בשל הפציעות וכדומה) נחוצים כדי להעריך את הקשר בין גורמים אלה לבין הופעת פציעות עומס יתר הקשורות לריצה, או את השפעתם עליה.
הגישה התאורטית: הפגיעה בקרקע כחלק ממנגנון ויסות והסתגלות
הראיות שהוצגו עד כה מצביעות על כך שאין לפרש מדדים הקשורים לעומסי המגע בריצה אך ורק כסימנים לנזק מכני. לעומת זאת, המסגרות התאורטיות של ניג מציגות את המגע בקרקע כאחד המרכיבים במערכת בקרה דינמית. בעבודתם פורצת הדרך הציגו ניג ווקלינג (Benno M. Nigg ו- James M. Wakeling ) את תפיסת הכוונון השרירי Muscle-tuning paradigm . לפי תפיסה זו, מאפיינים מסוימים של אות המגע, ובייחוד העיתוי ותכולת התדרים שלו, עשויים, בעקבות חשיפה קודמת ובאמצעות מנגנון של ויסות מקדים -Feedforward regulation – לתרום להפעלה מוקדמת של השרירים. הפעלה זו מסייעת לשכך את התנודות ברקמות הרכות ולייצב את תנועת הגפיים עוד לפני המגע עם הקרקע.
חשוב להדגיש שאין לפרש מנגנון זה כתגובה עצבית-שרירית מיידית שמופעלת בעקבות אותו אירוע מגע עצמו.
בהמשך לפיתוח הגישה ההסתגלותית, הוצגו המושגים מסלול התנועה המועדף – Preferred movement path – ומסנן הנוחות (Comfort filter). לפי תפיסה זו, רצים בוחרים באופן טבעי דפוסי תיאום תנועתי המווסתים את קינמטיקת המפרקים ואת פעילות השרירים, בתגובה למכלול הדרישות המכניות הנוצרות מכוחות התגובה של הקרקע, ובהן גם העומסים הקשורים לפגיעה בקרקע. במסגרת תאורטית זו, כוחות הפגיעה נבחנים ביחס לשליטה העצבית-שרירית, לתחושת הנוחות ולעלות האנרגטית. שילוב הגורמים האלה תורם להתפתחותם של דפוסי תנועה יציבים וחוזרים, המותאמים למגבלות ולמאפיינים האישיים של כל רץ. לפיכך, השונות במאפייני המגע בקרקע עשויה לשקף יכולת הסתגלות תפקודית במסגרת המגבלות האישיות, ולא בהכרח סטייה פתולוגית מדפוס תנועה אידיאלי.
בסיכומו של דבר, גישות אלה מציגות את המידע המכני הקשור למגע בקרקע כאחד המרכיבים בתהליכי ויסות מקדים וארגון עצמי לאורך צעדי ריצה חוזרים, ולא כגורם ישיר ועצמאי לפציעה.
נקודת מבט אינטגרטיבית
האמונה הרווחת שלפיה נחיתה על העקבים היא בהכרח מזיקה, ממחישה כיצד פרשנויות של נתונים ביומכניים, שעשויות להיראות משכנעות מבחינה חזותית אך מתבססות על הסתכלות מצמצמת, עלולות להפוך לדוגמה – אמונה מקובלת שאינה מוטלת עוד בספק.
דפוסי נחיתה שונים של כף הרגל עשויים לייצג אסטרטגיות תנועה הסתגלותיות שונות, שכל אחת מהן גורמת לחלוקה שונה של העומסים המכניים לאורך השרשרת הקינטית. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם ממצאים מסימולציות חישוביות המבוססות על חיזוי, שהראו כי דפוס הנחיתה המוגדר כ״מיטבי״ תלוי בפונקציית המטרה שאותה מבקשים למזער.
מבין 44 פונקציות מטרה שנבדקו, נחיתה על העקבים הופיעה בתדירות הגבוהה ביותר כדפוס המיטבי, והייתה עדיפה בכמה מדדים הקשורים להוצאה האנרגטית של הגוף כולו ולכוחות המגע המרביים במפרקים. לעומת זאת, דפוסי נחיתה שאינם מבוססים על העקבים, נמצאו עדיפים במטרות אחרות, ובהן חלוקה אחידה יותר של העומס בין השרירים והפחתת ממוצע כוחות המגע במפרקים.
מכאן שאין לראות בדפוס נחיתה אחד דפוס מיטבי באופן מוחלט, ללא תלות במטרה התפקודית שאותה מבקשים להשיג.
ההכרה בכך שגם נחיתה בולטת במיוחד על העקבים עשויה להיות פתרון תנועתי תקין אינה צריכה להתפרש כהמלצה למטפלים או לאנשי מקצוע לעודד רצים להדגיש במכוון את הנחיתה על העקבים. הרלוונטיות של דפוס נחיתה זה מבחינה קלינית תלויה בתסמינים של הרץ, בדרישות העומס הספציפיות של הרקמות, בתגובה התפקודית שלו ובדרישות המשימה שהוא מבצע.
אינטראקציה רחבה זו מודגמת גם במחקר עדכני שבו נבדקו אותם רצים בתנאים שונים. המחקר הראה כי הגורמים הביומכניים הקשורים לשינויים ביעילות הריצה שונים בין רצים שונים וגם בהתאם לתנאי ההנעלה.
אף שממצאים אלה אינם עוסקים באופן ספציפי בשינוי דפוס הנחיתה של כף הרגל, הם תומכים בעיקרון שלפיו המשמעות של מאפיין ביומכני מסוים נובעת מהאינטראקציה בין הרץ, המשימה שהוא מבצע והציוד שבו הוא משתמש, ולא ממשתנה טכני יחיד.
במקום להכתיב טכניקה אחת הנחשבת נכונה לכולם, על אנשי מקצוע בתחום הרפואה והאימון להדגיש הסתגלות הדרגתית לעומסים ומתן משוב המותאם לרץ. עם זאת, שינוי ממוקד בדפוס הנחיתה של כף הרגל עשוי להיות מתאים כאשר הוא מבוסס על היגיון ביולוגי סביר הנוגע לרקמה מסוימת, וכן על התסמינים של הרץ או על תגובתו התפקודית. את התועלת מהשינוי יש להעריך באמצעות מעקב אחר שינויים בתסמינים, ביכולת לשאת עומסים ובתפקוד; וכאשר הדבר אפשרי, גם באמצעות מדדים של העומס המופעל על הרקמה הרלוונטית. אין להסיק על התועלת מהשינוי על סמך מדדים חיצוניים של עומסי מגע בלבד.
הגדרה ורקע היסטורי
האמונה השנייה, שהשתרשה לאורך השנים, גורסת כי קיימת תדירות צעדים מיטבית של 180 צעדים בדקה, הקשורה באופן אוניברסלי ליעילות ריצה מרבית ולסיכון מופחת לפציעות. מקורו של רעיון זה בתצפיות שנערכו על רצים תחרותיים למרחקים ארוכים, שבהן דווח על תדירות צעדים ממוצעת הקרובה ל-180 צעדים בדקה. את התצפיות ביצע המאמן והפיזיולוג ג'ק דניאלס (2025-1933). בספר שלו – Daniels' Running Formula – הוא כתב: "…אשתי ואני הקדשנו את רוב זמן הצפייה שלנו בתחרויות האתלטיקה של המשחקים האולימפיים שהתקיימו ב-1984 בלוס אנג'לס במדידת אורך הצעדים ותדירות הצעדים של הנשים והגברים בכל תחרויות הריצה מ-800 מ' ועד למרתון. התוצאות היו מאד משכנעות – תדירות הצעדים הגבוהה ביותר הייתה של רצי 800 המטרים ואחר כך של רצי 1500 המטרים, אבל אצל רצי 3000 מ' מכשולים, 5000 מ', 10,000 מ' ומרתון, הייתה שונות קטנה מאד בתדירות. לנשים הייתה תדירות קצת יותר גדולה מאחר שהגברים בדרך כלל היו גבוהים יותר ולכן היו להם צעדים ארוכים יותר משל הנשים וכך הם היו יכולים לבצע קצת פחות צעדים ביחס לנשים, באותה מהירות ריצה. רצי העילית נוטים לרוץ כמעט תמיד בתדירות של 180 צעדים ומעלה…". דניאלס הוסיף: "…תדירות הצעדים אצל רצים לא מנוסים שונה מזו של רצי העילית. בשיעורים שאני מעביר באוניברסיטה אני מוצא כי לפעמים מתוך כיתה שיש בה 30-25 סטודנטים, מעטים מאד מגיעים לתדירות של 180 צעדים בדקה ופעמים רבות אין אפילו אחד שיש לו תדירות כזו. יש אפילו כאלה שהתדירות שלהם היא נמוכה מאד, אפילו 160 צעדים בדקה. הבעיה היא שככל שהתדירות נמוכה יותר במהירות ריצה כלשהי, זמן המעוף באוויר הוא גדול יותר מאחר שהצעד הוא ארוך יותר, דבר הגורם להגדלת הכוח שהקרקע מפעילה על הרגל ברגע המגע בנחיתה, דבר העלול להוביל לפציעות. זו גם הסיבה שרצים מנוסים נוטים לרוץ בצעדים קצרים יותר באותה מהירות, בהשוואה לרצים מתחילים" (עמודים 81-80 במהדורת 1998 של הספר).
עם הזמן הפך נתון תיאורי זה לנקודת ייחוס מעשית, והוא שולב בכמה משיטות האימון לשיפור סגנון הריצה.
התפתחותם של מכשירים לבישים המסוגלים לספק משוב בזמן אמת על תדירות הצעדים הקלה עוד יותר על המעקב אחר מדד זה ועל השימוש ביעדים מספריים מסוג זה במהלך הריצה. עם זאת, ההתייחסות ל-180 צעדים בדקה כאל קצב מיטבי המתאים למגוון רחב של רצים עלולה שלא להביא בחשבון את השונות הניכרת בין רצים ובין תנאי הריצה. שונות זו כוללת הבדלים במהירות הריצה, במבנה הגוף, בהנעלה ובדרישות המשימה.
הראיות האמפיריות: תדירות הצעדים משתנה במידה ניכרת והיא תלויה במהירות הריצה
ממצאים אמפיריים רבים מראים כי תדירות הצעדים משתנה במידה ניכרת בקרב רצים למרחקים ארוכים, ונעה בדרך כלל בטווח של 150 עד 210 צעדים בדקה. מחקרי מעבדה מראים בעקביות קשר בצורת U בין תדירות הצעדים לבין העלות המטבולית של הריצה. לכל רץ יש תדירות צעדים מועדפת משלו, תדירות שבה צריכת החמצן היא הנמוכה ביותר. סטייה ניכרת מתדירות צעדים מועדפת זו, בין אם לתדירות איטית יותר ובין אם לתדירות מהירה יותר, נוטה להגדיל את הדרישה האנרגטית ואת תחושת המאמץ.
תדירות הצעדים עולה בדרך כלל ככל שמהירות הריצה עולה. עם זאת, מהירות הריצה נקבעת משילוב של תדירות הצעדים ואורך הצעד, כך שאפשר להגיע לאותה מהירות באמצעות צירופים שונים של שני המשתנים האלה. צירופים אלה משתנים בין רצים, וגם התרומה היחסית של תדירות הצעדים ושל אורך הצעד משתנה לאורך טווח מהירויות הריצה. במהירויות ריצה נמוכות ובינוניות, ניתן להגדיל את המהירות בעיקר באמצעות הארכת הצעד, ואילו במהירויות גבוהות יותר, הגדלה נוספת של המהירות תלויה במידה הולכת וגוברת בהעלאת תדירות הצעדים. לפיכך, אין לפרש את הקשר בין תדירות הצעדים למהירות הריצה כקשר ליניארי אחיד, ובייחוד לא כאשר בוחנים טווח רחב של מהירויות ריצה.
תדירות הצעדים משתנה גם בהתאם למבנה הגוף, לשלב ההתבגרות הגופנית ולתנאי הסביבה. בקרב רצים מבוגרים, נמצא קשר בין רגליים ארוכות יותר או מסת גוף גבוהה יותר לבין תדירות צעדים נמוכה יותר. בקרב רצים מתבגרים, הנמצאים בשלבים שונים של ההתבגרות הגופנית, נמצאו הבדלים בתדירות הצעדים שהם בוחרים באופן טבעי, גם לאחר התחשבות במהירות הריצה. לדוגמה, רצים שטרם הגיעו לגיל ההתבגרות הציגו תדירות צעדים גבוה יותר מזו של רצים באמצע תהליך ההתבגרות או לאחריו. ממצא זה ממחיש פעם נוספת כי אי אפשר להחיל יעד אחיד של תדירות צעדים על רצים בשלבי התפתחות גופנית שונים.
גם לסוג ההנעלה ולמאפייני המשטח יש השפעה דינמית על תדירות הצעדים. ריצה יחפה מעלה בדרך כלל את תדירות הצעדים בכ-4%–6% בהשוואה לריצה בנעליים. עלייה זו נובעת מצעדים קצרים יותר, מקשיחות גבוהה יותר של הרגל ומדפוס נחיתה קדמי יותר של כף הרגל. נעליים מינימליסטיות גורמות להשפעות דומות, באמצעות הגדלת העומס על קדמת כף הרגל וקיצור משך המגע עם הקרקע.
בריצה על משטחים רכים, כגון דשא או חול, רצים נוטים לעיתים להעלות את תדירות הצעדים ב-5%–10% ,כדי לשמור על יציבות ועל העברת כוחות יעילה, למרות הקשיחות הנמוכה יותר של המשטח.
מכלול הממצאים הללו מאשר כי תדירות הצעדים אינה נתון קבוע המאפיין את ביצועי הריצה, אלא תוצאה דינמית של מהירות הריצה, מאפייניו האישיים של הרץ,, שלב ההתפתחות הגופנית ותנאי הסביבה.
הבהרה מושגית: המגבלות של קביעת קצב צעדים אחיד
הכלל הקובע תדירות צעדים של 180 צעדים בדקה, זוכה לפופולריות גבוהה לאורך הרבה שנים בשל פשטותו: הוא מספק אמת מידה מספרית פשוטה למדידה, שנראית מבוססת על עקרונות בומכניים. אולם, גישה מצמצמת זו מתעלמת מהאופי הרב-גורמי של יעילות הריצה, התלויה ביחסי הגומלין בין אורך הצעד, קשיחות הרגליים, האלסטיות של השרירים והגידים והתיאום העצבי-שרירי.
שינויים מכוונים בקצב הצעדים יכולים להביא לשינויים מיידיים בכוחות התגובה של הקרקע ובקינטיקה של המפרקים, אולם השפעות אלה שונות בין רצים שונים. מטא-אנליזה מקיפה אישרה כי התאמות בתדירות הצעדים עשויות לשנות משתנים מכניים מסוימים, אך לא מצאה ראיות עקביות לכך ששינויים מיידיים אלה מובילים לשיפור בביצועים או להפחתת הסיכון לפציעות עומס יתר.
נקודת מבט תאורטית: תדירות הצעדים כתוצאה המוכתבת על ידי אילוצים
אין להתייחס לתדירות הצעדים כאל גורם עצמאי הקובע את הביצועים או את הסיכון לפציעות, אלא כאל תוצאה המוכתבת על ידי מכלול האילוצים הפועלים על מערכת התנועה. על פי הגישות המכונות "מסלול התנועה המועדף" (Preferred Movement Path) ו"מסנן הנוחות"(Comfort Filter) – רצים נוטים להתייצב בטווחי תדירות צעדים המאזנים בין תחושת המאמץ, התיאום העצבי-שרירי ודרישות המשימה.
חשוב לציין כי מחקרים ניסויים מראים שהעלאה מתונה של תדירות הצעדים ביחס לסגנון הרגיל של רץ מסוים, המותאמת להקשר ולתנאים הספציפיים, עשויה להפחית את העלות המטבולית או לשנות את חלוקת העומסים ברקמות הגוף אצל חלק מהרצים. ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם קיומו של טווח מיטבי רחב יחסית, ולא עם פתרון יחיד וקבוע. מנקודת מבט זו, התאמות מתונות בתדירות הצעדים עשויות להועיל כאשר הן נעשות באופן מושכל, ואילו קביעת תדירות אחידה או כפיית תדירות צעדים חיצונית, עלולות לשבש את הארגון העצמי של תנועת הרץ ולהגדיל את העלות האנרגטית או את העומסים המכניים.
במקום לחפש תדירות צעדים מיטבית אחת המתאימה לכולם, על אנשי המקצוע להכיר בכך שתדירות הצעדים היא אחד הביטויים הניתנים להתאמה של אסטרטגיית בקרה משולבת, המשתנה באופן דינמי בהתאם למהירות הריצה, למבנה הגוף, למשטח ולהנעלה. גישה מערכתית זו מציגה את תדירות הצעדים לא כיעד שיש להשיג, אלא כתוצר של תיאום תנועתי מסתגל, המעוצב על ידי יחסי הגומלין בין אילוצים מכניים, תחושתיים ותפיסתיים.
נקודת מבט אינטגרטיבית
השרידות לאורך השנים של כלל "180 צעדים בדקה" מלמדת יותר על האופן שבו בני אדם חושבים מאשר על הביומכניקה של הריצה. הפיכת נתון ממוצע תיאורי ליעד נורמטיבי יוצרת אשליה של דיוק ושליטה בתחום המאופיין במורכבות ובהבדלים בין אנשים. הפישוט הזה נמשך משום שהוא עונה על הצורך של אנשי המדע והאימון בהנחיות פשוטות, הניתנות לכימות. אולם, תדירות הצעדים עולה בדרך כלל עם העלייה במהירות הריצה, והיא מושפעת גם ממבנה הגוף ומתנאי הסביבה. לפיכך, אין בסיס אמפירי לקביעת ערך מיטבי קבוע.
ההתייחסות לתדירות הצעדים כאל אמת מידה אוניברסלית מעודדת אחידות על חשבון היכולת להסתגל מבחינה תפקודית לתנאים השונים.
על פי גישה המבוססת על הראיות המדעיות, יש לראות בתדירות הצעדים משתנה התלוי בהקשר, הנובע מהאינטראקציה בין הרץ, המשימה שהוא מבצע ותנאי הסביבה, ולא כהנחיה קבועה שיש לפעול לפיה. התאמות בתדירות הצעדים עשויות להיות כלי יעיל להתמודדות עם בעיות מכניות או קליניות מסוימות, אך השגת דפוס ריצה מיטבי מתאפשרת באמצעות התאמה אישית, ולא באמצעות היצמדות לערך מספרי אחיד.
ההכרה בתדירות הצעדים כביטוי של ארגון עצמי בתנאי אילוצים מאפשרת לאנשי המקצוע להשתחרר מדוגמות מצמצמות ולאמץ הבנה מעמיקה יותר, הרגישה להקשר, של יעילות הריצה.
הגדרה ורקע היסטורי
האמונה שלפיה הגדלת תדירות הצעדים, בדרך כלל ב-5%–10% תוך שמירה על מהירות ריצה קבועה, מפחיתה את העומסים המכניים ואת הסיכון לפציעות, עומדת בבסיסם של פרוטוקולים רבים לשינוי דפוס הריצה.
מקורה של אמונה זו במחקרי מעבדה ישנים, שהראו כי הגדלה מיידית של תדירות הצעדים, במהירות ריצה קבועה, עשויה להפחית מדדים מסוימים של עומסים פנימיים כמו למשל הכוח הפועל במפרק הפיקה והירך (patellofemoral joint ), מדדים של עומסים חיצוניים כמו למשל שיא הכוח האנכי, מתקף הבלימה וקצב ההעמסה, וכן לשנות את דפוסי הפעילות החשמלית של השרירים.
שינויים מכניים אלה, שנצפו בטווח הקצר, עודדו את אימוץ הגדלת תדירות הצעדים כאסטרטגיה כללית לתיקון סגנון הריצה. השפעות אלה היו קלות יחסית לזיהוי, פשוטות להנחיה, ונראו הגיוניות מבחינה ביומכנית, ולכן קל היה לשלב אותן בפרקטיקה המקצועית.
עם זאת, סקירות מחקר מאוחרות יותר, ששילבו נקודות מבט ביומכנית וקלינית, הראו כי השפעות אלה הן בעיקרן קצרות טווח, וכי קיימות ראיות מוגבלות בלבד להסתגלות ביומכנית מתמשכת או להפחתת הסיכון לפציעות. הרקע ההיסטורי הזה מצדיק בחינה מעמיקה יותר של המנגנונים העומדים בבסיס השינויים בעומסים הנובעים מהגדלת תדירות הצעדים.
הראיות האמפיריות: הבנת השינויים בעומסים הקשורים לתדירות הצעדים בהקשר של חלוקת הזמן בין שלב המגע לשלב המעוף
מחקרים שונים מראים כי שינויים מכוונים בתדירות הצעדים יכולים להביא לשינויים מיידיים בעומסים הפנימיים והחיצוניים, אולם היקף השינויים וכיוונם משתנים בין רצים, ועשויים להיות מלווים בשינויים מפצים באזורים אחרים לאורך השרשרת הקינטית.
חשוב לציין כי תדירות הצעדים לא מתארת כיצד מתחלק משך הזמן של כל צעד בין שלב המגע עם הקרקע לשלב המעוף, לפיכך, חלק מהתגובות המכניות שנצפות בעקבות שינוי בתדירות הצעדים עשויות לשקף גם שינויים המתרחשים במקביל בחלוקת הזמן בין שני השלבים. מדד DF – היחס בין משך שלב המגע עם הקרקע לבין משך מחזור הצעד כולו – מאפשר לתאר את החלוקה הזמנית הזאת ולבחון אפשרות זו.
בתנאי ריצה במישור, במהירויות נמוכות עד תת-מרביות, כמה מחקרים מצאו קשר חזק יותר בין מדד DF לבין מדדים מסוימים של העמסה אנכית, בהשוואה לקשר בין תדירות הצעדים לבין אותם מדדים.
ממצאים אלה אינם מוכיחים כי מדד DF הוא גורם קובע אוניברסלי חלופי או יעד להתערבות. הם מצביעים, במקום זאת, על כך שיש להביא בחשבון את חלוקת הזמן בין שלב המגע לשלב המעוף כאשר מפרשים תגובות מכניות המיוחסות לשינויים בתדירות הצעדים.
חלק ניכר מהמחקרים שהתמקדו בתדירות הצעדים לא מדדו את DF ולכן עדיין לא ברור אם הירידה בעומסים הפנימיים והאנכיים שדווחה במחקרים נובעת מתדירות הצעדים עצמה, משינויים המתרחשים במקביל בארגון הזמני של שלבי המגע והניתוק מהקרקע, או משילוב של שני הגורמים. במחקרים שבהם נמדד DF, עלייה בתדירות הצעדים לוותה באופן עקבי בעלייה ב-DF. השתנות משותפת זו מצביעה על כך שחלק מהשינויים בעומסים ובפעילות השרירים, הקשורים לשינוי תדירות הצעדים, עשויים להיות מתווכים בחלקם על ידי שינויים מקבילים בארגון הזמני של שלבי הריצה.
עם זאת, אין הכרח שתהיה התאמה בין תדירות הצעדים ל-DF. נייס, רורדינק וביק הראו כי הנחיות מילוליות המכוונות לשינוי משך שלב המגע או משך שלב הניתוק מהקרקע יכולות לשנות את מקדם התמיכה, מבלי שיחול שינוי ברור במקביל בתדירות הצעדים, בעת ריצה על מסילה נעה במהירות נתונה. במחקר המשך שנערך בתנאי שטח הם הראו כי ניתן לשנות הן את תדירות הצעדים והן את מקדם התמיכה גם בריצה על פני הקרקע, אם כי כאשר משנים אחד מהמשתנים בנפרד, עשויים להתרחש שינויים במהירות הריצה. ממצאים נוספים מקבוצת המחקר של מחברי המאמר מראים כי ניתן לשנות את תדירות הצעדים בטווח תפקודי, מבלי שיחולו שינויים שיטתיים ב-DF.
מכלול הממצאים מצביע על כך שתדירות הצעדים ו-DF הם מדדים זמניים הקשורים זה לזה, אך נבדלים זה מזה, וכי מידת התלות ההדדית ביניהם משתנה בהתאם למשימה ולאופן שבו מבוצע השינוי. לפיכך, יש להתייחס ל-DF כאל מדד משלים בעת פירוש התגובות המכניות הקשורות לשינויים בתדירות הצעדים, ולא כאל יעד מוגדר מראש שיש לשאוף לשנותו.
הבהרה מושגית: עומס חיצוני לעומת עומס פנימי וחלוקה מחדש של העומסים
לארגון הזמני של שלבי המגע והניתוק מהקרקע יש חשיבות מיוחדת כאשר עוברים ממדדים של עומס מכני חיצוני למדידת העומס המופעל על הרקמות בגוף. פציעות הנגרמות מעומס יתר בריצה עלולות להתפתח כאשר העומס המצטבר המופעל על הרקמות עולה על יכולתן הנוכחית לשאת עומסים חוזרים, להתאושש מהם ולהסתגל אליהם. למרות זאת, מדדים קינטיים של עומס חיצוני, כגון שיא כוח התגובה האנכי של הקרקע וקצב העמסה אנכי ממוצע, משמשים לעיתים קרובות מדדים עקיפים להערכת העומס הפנימי על הרקמות, אף על פי שהקשר בינם לבין העומסים המופעלים על השרירים, הגידים והמפרקים אינו עקבי והוא בדרך כלל חלש.
בהקשר זה, DF יכול לסייע באפיון אופן חלוקת הכוח לאורך שלב המגע, ביחס למשך מחזור הצעד המלא. מחקרים ניסויים ומחקרי מידול מצביעים על כך ששינוי ב-DF או השונות הטבעית שלו עשויים להשפיע הן על העומסים החיצוניים והן על העומסים הפנימיים. במחקר ניסויי עדכני, שבו תדירות הצעדים ו-DF שונו באופן בלתי תלוי זה בזה, נמצא כי הגדלת DF הפחיתה את שיא כוחות התגובה במפרקים ואת מומנטי הפושטים בקרסול, בברך ובמפרק הירך. יוצא מן הכלל היה מומנט הכופפים במפרק הירך, שעלה. להשפעת תדירות הצעדים על העומסים הפנימיים נמצאה עוצמה נמוכה יותר והיא הייתה פחות עקבית. מומנט הוא גודל פיזיקלי המתאר את היכולת של כוח לגרום לסיבוב של גוף סביב ציר.
DF גבוה יותר נמצא קשור גם לירידה בשיא כוחות התגובה במפרקים, בעומסים על השרירים והגידים ובעומסים הפנימיים על העצמות והמפרקים, במבנים שונים של הגפיים התחתונות. ממצאים אלה מספקים עדות מכנית לכך שהארגון הזמני של שלבי המגע והניתוק מהקרקע משפיע על חלוקת העומסים במערכת השריר-שלד, בתנאי ריצה במישור ובעצימות תת-מרבית.
בהתאם לממצאים אלה, גם אצל הרץ למרחקים ארוכים שהוזכר קודם לכן, אשר צבר נפח ריצה שבועי גבוה במיוחד,, נמצא DF גבוה יותר בהשוואה לנבדקי ביקורת שהותאמו לו במאפייניהם – 41% לעומת 34% , לצד מדדים נמוכים יותר הקשורים לעומסים חיצוניים. אף שמדובר בתצפית ולא בניסוי, מקרה זה ממחיש פעם נוספת את התרומה האפשרית של הארגון הזמני של שלבי המגע והניתוק מהקרקע לעומסים החיצוניים.
חשוב להדגיש כי אין לפרש ממצאים אלה כהוכחה לכך שהגדלת DF היא רצויה באופן כללי. ההשפעות שנצפו שונות בין המבנים האנטומיים השונים, והן מבוססות בעיקר על מחקרים ביומכניים ומחקרי מידול שבחנו השפעות בטווח הקצר. ממצאים קליניים אינם תומכים בכיוון אחיד של שינוי משך שלב המגע או מקדם התמיכה כמועיל בכל המקרים.
במהלך שיקום בעקבות כאבים בשוק הקשורים לפעילות גופנית, נמצא כי שיפור במדדים שעליהם דיווחו המטופלים היה קשור דווקא לירידה ב-DF. במחקר נפרד מסוג מקרה-ביקורת נמצא כי רצים שסבלו מכאבים בשוק הקשורים לפעילות גופנית הציגו זמני מגע מוחלטים ארוכים יותר בהשוואה לרצים בריאים, לאחר התאמה לקצב הריצה. עם זאת, DF לא דווח במחקר זה, ולא נמצאו הבדלים בין הקבוצות בתדירות הצעדים או בשיעור זמן הניתוק מהקרקע.
לעומת זאת, משך קצר יותר של שלב המגע זוהה כגורם סיכון אפשרי לפציעות מאמץ בעצמות בקרב רצים במכללות. משך המגע ו-DF הם משתנים הקשורים זה לזה, אך אינם זהים. ממצאים תצפיתיים אלה, וכן ממצאים ממחקרי שיקום שכללו מספר מרכיבי התערבות, אינם מאפשרים לקבוע כי קיים קשר סיבתי עצמאי בין שינוי ב-DF לבין התוצאות הקליניות.
מכלול הממצאים מחזק את ההבנה ששינויים בתזמון של שלבי הריצה גורמים לחלוקה מחדש של העומסים, ולא להפחתה אחידה שלהם. המשמעות הקלינית של שינויים אלה תלויה בסוג הרקמה, במצב הרפואי, במאפייני הרץ ובמשימה המבוצעת.
נקודת מבט תאורטית: בקרה על המאפיינים המרחביים והזמניים של הריצה והסתגלות המוכתבת על ידי אילוצים
תיאום התנועות במהלך הריצה נובע מהאינטראקציה בין אילוצים מכניים, עצביים-שריריים וסביבתיים. במסגרת מערכת זו, תדירות הצעדים והחלוקה הזמנית בין שלב המגע לשלב הניתוק מהקרקע מתפתחות יחד ומהוות חלק מאסטרטגיית התיאום התנועתי של הרץ. לפיכך, תדירות הצעדים ו-DF יכולים לספק מידע משלים על ארגון הריצה, מבלי שמשתמע מכך שאחד מהם מהווה מנוף עצמאי לשליטה במכניקה של הריצה.
בתנאי הריצה שנבדקו, על משטח מישורי ובמהירויות נמוכות עד תת-מרביות, הגדלת משך שלב המגע היחסי ו/או קיצור משך הניתוק מהקרקע עשויים להפחית מדדים מסוימים של עומסים אנכיים ועומסים פנימיים שהוערכו באמצעות מודלים. זאת, באמצעות חלוקה שונה של מתקף כוח התגובה של הקרקע לאורך זמן.DF מספק דרך נוחה לתיאור שינויים אלה. עם זאת, עדיין לא ברור אם קשרים אלה מתקיימים גם בריצה בעליות או בירידות תלולות, באימונים של רצי עילית במהירויות גבוהות או בריצת ספרינט.
הסתגלויות אלה משקפות את יכולתה של מערכת התנועה לארגן מחדש את דפוסי התיאום התנועתי בתגובה לאילוצים אנרגטיים, מכניים, תחושתיים ותפיסתיים. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הגישות המכונות "מסלול התנועה המועדף" ו"מסנן הנוחות", שלפיהן רצים נוטים לבחור בדפוסי תנועה המאפשרים להם למזער את המאמץ במסגרת האילוצים האישיים שלהם.
בהתאם לכך, אין להניח מראש כי במסגרת אימון לשינוי סגנון הריצה יש להעלות או להוריד את תדירות הצעדים או את DF. במקום זאת, ניתן לשנות את האילוצים של המשימה כדי לבחון פתרונות חלופיים לתיאום התנועתי, כאשר קיימת הצדקה לכך מבחינת מטרה מכנית, הפחתת תסמינים, שיפור התפקוד או שיפור הביצועים.
מבט אינטגרטיבי
האמונה שלפיה יש להמליץ על תדירות צעדים מסוימת ממחישה כיצד תגובה ביומכנית המתרחשת בטווח הקצר יכולה להפוך להמלצה טיפולית כללית, למרות חוסר הוודאות באשר למנגנון האחראי לתגובה זו ובאשר למשמעותה הקלינית בטווח הארוך. הגדלת תדירות הצעדים יכולה לשנות משתנים מכניים מסוימים, אך שינויים בתדירות הצעדים עשויים להתרחש במקביל לשינויים בארגון הזמני של שלבי המגע והניתוק מהקרקע. לכן, כאשר המשתנים הזמניים הללו אינם נמדדים במקביל, קשה לייחס את כל ההשפעות שנצפו לתדירות הצעדים בלבד.
בהקשר זה, DFהוא שימושי משום שהוא מספק מידע משלים על הארגון הזמני של מחזור הצעד. לפיכך, יש לראות בו בראש ובראשונה מדד תיאורי המסייע להבין טוב יותר את התגובות המכניות הקשורות לשינויים בתדירות הצעדים. בנסיבות מסוימות ניתן לבחון גם את DF כמשתנה להתערבות, כאשר לשינוי בארגון של שלבי המגע והניתוק מהקרקע יש היגיון ביומכני הנוגע לרקמה מסוימת או למטרה תפקודית מוגדרת. עם זאת,, הראיות הקיימות כיום עדיין אינן תומכות בהכרה ב-DF כאסטרטגיה עצמאית ומבוססת לשינוי סגנון הריצה, או כיעד שעדיף לבחור בו באופן גורף.
בהתאם לכך, הראיות שנסקרו במאמר אינן תומכות בהחלפת המלצה אחידה על תדירות צעדים בהמלצה אחידה על DF. במקום זאת, יש לשקול שינוי בתדירות הצעדים בהתאם למטרה הקלינית או למטרת הביצועים של הרץ, ובמקביל לעקוב אחר שינויים אפשריים בארגון הזמני של שלבי המגע והניתוק מהקרקע, כאשר מעקב כזה מסייע לפרש את התגובה המכנית. בסופו של דבר, יש להעריך את הצלחתה של כל התערבות על פי התסמינים, יכולת הגוף לשאת את העומס, התפקוד, הביצועים, ובמקרים המתאימים גם העומסים המופעלים על רקמות ספציפיות, ולא על פי השגת ערך מוגדר מראש של תדירות צעדים או של DF.
מהמלצות אחידות לעקרונות מנחים
בחינת שלוש האמונות שנדונו במאמר מעלה כי הראיות הקיימות אינן תומכות בדפוס אחיד של נחיתת כף הרגל, בערך אחיד של תדירות צעדים או בכיוון שינוי אחיד של תדירות הצעדים שיהיה מועיל לכולם.
דפוס נחיתת כף הרגל ותדירות הצעדים הם מאפיינים של תיאום התנועה בריצה, המשתנים בהתאם להקשר ולתנאים.DF יכול לספק מידע משלים על החלוקה הזמנית בין שלב המגע לשלב הניתוק מהקרקע, במיוחד בעת פירוש התגובות המכניות לשינויים בתדירות הצעדים. אין לפרש אף אחד מהמדדים הללו במנותק ממבנה הגוף וממאפייניו האישיים של הרץ, מיכולות השליטה המוטורית שלו, מדרישות המשימה, מהתסמינים שהוא חווה ומרקע האימונים שלו. לפיכך, יש לפרש מדדים אלה בהתייחס לרץ המסוים ולנסיבות הריצה, ולא להכליל אותם כהמלצות החלות על כלל מרכיבי טכניקת הריצה.
הערכה וקבלת החלטות בהתאמה אישית
לפני ביצוע שינויים במכניקת הריצה, על אנשי המקצוע לקבוע אם אכן יש צורך בשינוי. הערכה יעילה צריכה להבחין בין שונות טבעית בדפוסי הריצה לבין דפוסי העמסה שעלולים להיות בלתי מיטביים, באמצעות שלושה מסננים אבחוניים:
מסנן ראשון: (Symptom relevance) – רלוונטיות לתסמינים – האם קיים הסבר מכני סביר התורם להופעת כאב או לפגיעה בתפקוד?
מסנן שני: יכולת נשיאת עומס (Load tolerance) – האם הרקמות פועלות בקרבת גבול יכולתן להסתגל לעומסים, או מעבר לו?
מסנן שלישי: פוטנציאל להסתגלות (Adaptation potential) – האם לרץ יש את היכולת הגופנית והתפיסתית הנדרשת לשינוי דפוס התנועה?
ההערכה צריכה לשלב מדדים כמותיים הרלוונטיים לשאלה הקלינית או למטרת הביצועים, יחד עם תצפיות איכותניות כגון תחושת נוחות, מידת המאמץ ושטף התנועה. תדירות הצעדים, פרופילי הכוח, קצב העמסת הכוח, ובמקרים הרלוונטיים גם DF, יכולים לספק מידע משלים על ארגון הריצה. עם זאת, אין לפרש אף אחד מהמדדים הללו בפני עצמו כמדד לאיכות טכניקת הריצה.
מיקום הרצים על פני הרצף שבין תדירות צעדים נמוכה לגבוהה לבין DF נמוך לגבוה, או על פני הרצף שבין דפוס ריצה המאופיין במגע ממושך יחסית עם הקרקע לבין דפוס המאופיין בשלב ניתוק ממושך יחסית, יכול לספק תמונה תפקודית רחבה יותר של דפוס הריצה, מבלי לכפות ערכי יעד תקניים או נורמטיביים.
ההמלצות המפורטות להלן נתמכות ברמות שונות של ראיות מחקריות. קיימות ראיות קליניות ישירות ליעילותן של התערבויות מסוימות לשינוי דפוס הריצה, ובהן גישות המבוססות על שינוי תדירות הצעדים בקרב רצים הסובלים מכאב פטלופמורלי – כאב באזור מפרק הפיקה – וכן שינויים בדפוס הריצה בהתאמה אישית באמצעות התקנים לבישים (Wearables).
לעומת זאת, הראיות הנוגעות לשינוי דפוס נחיתת כף הרגל ולשינוי DF, מבוססות בעיקר על מנגנונים ביומכניים, מחקרים תצפיתיים ומחקרי מידול. לפיכך, הן תומכות בהשערות הנוגעות להשפעה על רקמות ספציפיות, אך עדיין אינן מספקות בסיס להמלצות קליניות מבוססות ורחבות היקף.
הממצאים הקליניים והתצפיתיים המתייחסים למצבים רפואיים מסוימים הם עדיין מוגבלים, ואינם תומכים בקביעה כי שינוי משך שלב המגע או DF בכיוון מסוים יהיה מועיל באופן כללי.
עקרונות נוספים הנוגעים לשינוי אילוצי המשימה, לתחושת הנוחות ולהסרה הדרגתית של המשוב במהלך תהליך הלימדה, מבוססים גם על תאוריות ומודלים מתחום הלמידה המוטורית, ועדיין נדרשת הערכה קלינית ישירה נוספת כדי לבסס את יעילותם.
קביעה האם יש הצדקה לשינוי – יש לשמר את דפוס הריצה הטבעי של הרץ כאשר אין סיבה הקשורה לתסמינים, לתפקוד או לביצועים המצדיקה שינוי.
הגדרת המטרה הנוגעת לרקמה מסוימת או לתפקוד – לפני בחירת משתנה ביומכני לשינוי, יש לזהות את המבנה האנטומי הסימפטומטי, את המגבלה התפקודית ואת המטרה המיועדת מבחינת חלוקה מחדש של העומסים.
בחירת המשתנה בהתאם לראיות המחקריות הקיימות – ניתן לבחון שינוי בתדירות הצעדים כאשר קיימות ראיות קליניות התומכות בכך עבור המצב הרפואי המסוים. לעומת זאת, יש לשקול שינוי בדפוס נחיתת כף הרגל רק כאשר קיימת לכך הצדקה הנוגעת לרקמה מסוימת. כאשר משנים את תדירות הצעדים או משתנים מרחביים וזמניים אחרים, ניתן לעקוב בנוסף לכך אחר DF כדי לבדוק אם ההתערבות מלווה בשינויים בארגון הזמני של שלבי המגע והניתוק מהקרקע. במקרים מסוימים ניתן לבחון גם שינוי ב-DF עצמו, כאשר קיים היגיון מכני מוגדר לשינוי הארגון של שלבים אלה, אם כי הראיות התומכות בגישה זו מבוססות עדיין בעיקר על מחקרים ביומכניים. יש להתאים את כיוון השינוי ואת מידת השינוי לכל רץ באופן אישי. הראיות הקיימות אינן תומכות בקביעת ערכי יעד אחידים או במתן עדיפות אוטומטית לתדירות הצעדים, לדפוס נחיתת כף הרגל או ל-DF.
מתן אפשרות להסתגלות הדרגתית – שינויים מבניים ועצביים-שריריים דורשים זמן. שינויים חדים עלולים להוביל רק לחלוקה מחדש של העומסים, ולא להפחתתם.
שימוש מושכל במשוב – משוב ממוקד יכול לסייע בשינוי תדירות הצעדים או מאפיינים מרחביים וזמניים אחרים בטווח הקצר. עם זאת, בהמשך יש להפחית בהדרגה את המשוב, כאשר המטרה היא לבסס שליטה פנימית בדפוס התנועה החדש שנרכש.
התחשבות בתחושת הנוחות ובתפיסת התנועה – תחושת הנוחות הסובייקטיבית יכולה לסייע בהערכת מידת ההתאמה של השינוי למסלול התנועה המועדף על הרץ וליכולת הנוכחית שלו לשאת עומסים. אי-נוחות מתמשכת עשויה להצביע על כך שהרץ מתקשה להסתגל להתערבות או שהיא גורמת לארגון מחדש שאינו מיטיב עמו.
שילוב שינוי טכניקת הריצה במסגרת ניהול עומסים כולל – שינויים מכניים פועלים בשילוב עם נפח האימונים, הנעליים, משטח הריצה וההתאוששות. ניהול מתואם של העומסים נותר אמצעי ההגנה המרכזי מפני פציעות.
קלינאים
גישה זו מציגה תפיסה חדשה של אימון לשינוי דפוס הריצה: במקום לראות בו תהליך של תיקון ליקויים, יש להתייחס אליו כתהליך של הסתגלות. המטרה היא להשיג חלוקה בת-קיימא של העומסים, המתאימה לרקמות הגוף, ולפתח יכולת הסתגלות מוטורית. זאת באמצעות התאמת הסביבה או תנאי המשימה, ולא באמצעות הקפדה על כללים נוקשים של טכניקת ריצה. הצלחת ההתערבות צריכה להיבחן על פי התסמינים, יכולת נשיאת העומס, התפקוד והביצועים במשימה הספציפית, ולא על פי השגת ערך מספרי שנקבע מראש.
תהליך קבלת החלטות מעשי מתחיל בבירור הצורך בשינוי. אצל רץ שאינו סובל מתסמינים ואין לו מגבלה תפקודית או מגבלה בביצועים המצדיקה התערבות, יש בדרך כלל לשמר את דפוס הריצה הטבעי שלו.
כאשר יש הצדקה לשינוי, יש לזהות תחילה את הרקמה הסימפטומטית ואת המטרה המכנית או התפקודית של ההתערבות. ניתן לבחון שינוי בתדירות הצעדים כאשר קיימות ראיות קליניות התומכות בכך עבור המצב הרפואי המסוים, במיוחד בקרב רצים הסובלים מכאב פטלופמורלי – כאב באזור מפרק הפיקה.
ניתן לבחון שינוי בדפוס נחיתת כף הרגל כאשר יש סיבה סבירה להניח כי דפוס הנחיתה הרגיל תורם לעומס המופעל על המבנה האנטומי הסימפטומטי, וכאשר ניסיון הדרגתי לשנותו מביא לשיפור בתסמינים ובתפקוד.
כאשר מבצעים שינויים אלה, או שינויים אחרים במאפיינים המרחביים והזמניים של הריצה, ניתן לעקוב בנוסף לכך אחרי DF כדי לאפיין שינויים נלווים בארגון הזמני של שלבי המגע והניתוק מהקרקע. במקרים נבחרים ניתן לשקול גם שינוי ישיר ב-DF כאשר לארגון זמני שונה של שלבי הריצה יש הצדקה סבירה הנוגעת לרקמה מסוימת. עם זאת, הראיות הקליניות הקיימות אינן מספיקות כדי להמליץ על כיוון שינוי מוגדר מראש.
בכל המקרים, יש להמשיך בהתערבות רק אם היא משפרת את התסמינים, את יכולת נשיאת העומס, את התפקוד או את הביצועים במשימה הספציפית, מבלי לגרום להשפעות שליליות באזורים אחרים בגוף.
מאמנים
אימון צריך להדגיש גמישות ולמידה מתוך התנסות. טכניקת הריצה צריכה להתפתח באמצעות תהליך הדרגתי וחוזר של בחינת אפשרויות תנועה שונות, תוך שימוש בהנחיות ובמשוב המותאמים לרץ האישי ומבוססים על החוויה התפיסתית שלו.
גיוון באימונים, באמצעות שינוי משטחי הריצה, סוגי הנעליים ומהירויות הריצה, מרחיב את מגוון דפוסי התנועה שהרץ מסוגל לבצע ותורם לפיתוח תיאום תנועתי יציב וגמיש, המאפשר הסתגלות לתנאים משתנים.
חוקרים
ראשית, יש לבחון אם התערבויות לשינוי דפוס הריצה, המתמקדות בדפוס נחיתת כף הרגל או בתדירות הצעדים, מביאות לשיפור מתמשך בתסמינים, בתפקוד, בשכיחות פציעות עומס יתר או בביצועים, מעבר לשיפור המושג באמצעות הטיפול המקובל וניהול עומסי האימון. מחקרי אורך השוואתיים צריכים לזהות אילו רצים מגיבים לכל אחת מההתערבויות, והאם המשתנה המתאים לשינוי, כיוון השינוי והיקפו תלויים ברקמה הסימפטומטית, בדפוס התיאום התנועתי הבסיסי, במהירות הריצה, בשיפוע, בסוג הנעליים, בעייפות או ברמת הביצועים. במחקרים הבוחנים התערבויות המבוססות על שינוי תדירות הצעדים, יש למדוד גם את השינויים הנלווים בארגון הזמני של שלבי המגע והניתוק מהקרקע, ובכלל זה את DF, במקרים המתאימים. כך ניתן יהיה לקבוע אם שינויים אלה תורמים לתגובה המכנית או הקלינית שנצפתה. כמו כן, יש לבחון בניסויים את ההשפעה של שינוי ישיר ב-DF, כדי לברר אם הוא מעניק יתרונות בעלי משמעות קלינית לאוכלוסיות או למצבים מסוימים. יש להשוות גם בין התערבויות המותאמות אישית או מבוססות על שינוי האילוצים לבין הנחיות אחידות וגישות הטיפול המקובלות.
כדי להבהיר כיצד שינוי ביומכני מתורגם לתועלת קלינית, על המחקרים למדוד הן את השינויים שנקבעו בהנחיות והן את השינויים שהושגו בפועל במכניקת הריצה. זאת לצד מדדים של העומסים החיצוניים, העומסים הפנימיים על הרקמות כפי שהוערכו או נמדדו ישירות, התסמינים, התפקוד, היקף החשיפה לאימונים, מידת ההיענות להתערבות, תופעות לוואי והשימור של השינויים לאחר הסרת המשוב. כאשר מתבצע שינוי בתדירות הצעדים, על המחקרים לדווח גם על השינויים הנלווים בזמן המגע, בזמן הניתוק מהקרקע וב-DF. כך ניתן יהיה להבחין בין השפעות הנובעות משינוי בתדירות הצעדים עצמה לבין השפעות הנובעות משינויים רחבים יותר בארגון הזמני של דפוס הריצה. יש לדווח הן על ההשפעות ברמת הקבוצה והן על דפוסי התגובה של רצים יחידים. אומדנים ברמת האוכלוסייה יכולים לזהות מגמות ממוצעות, ואילו מחקרים המבוססים על מדידות חוזרות ועל גישה שבה בוחנים לעומק את תגובתו של נבדק אחד להתערבות, יכולים לקבוע אם התגובה עקבית ובעלת משמעות קלינית אצל רץ מסוים. לפיכך, נחוצים מחקרים פרוספקטיביים המותאמים אישית, כדי לזהות מי מפיק תועלת מהתערבות מסוימת ובאילו תנאים. מחקרים המתמקדים בשונות בין צעדים עוקבים צריכים לבחון גם את המבנה הזמני של השונות, ולא להסתפק במדידת היקפה בלבד.
מחקרים צריכים לבחון גם אם שילובים משוקללים של משתנים המתארים את מאפייני הזמן והמרחב ואת הקינמטיקה של הריצה מספקים ייצוג אמין וניתן לפרשנות של טכניקת הריצה, מעבר למידע שמספקים מדדים בודדים. יש לאמת מדדים משולבים כאלה במגוון מהירויות, שיפועים, משטחים ותנאי הנעלה, בקרב אוכלוסיות שונות של רצים ובהתייחס לתוצאות קליניות או להישגיות. כמו כן, יש להשוות אותם לייצוגים רחבים יותר של התיאום התנועתי, כגון הרצף שבין תדירות הצעדים ל-DF (cadence–DF spectrum) והרצף שבין דפוס ריצה של השענות רבה על הקרקע לדפוס ריצה הכולל שלב ניתוק ממושך terrestrial–aerial continuum.
פיתוח הטכנולוגיות והמוצרים בתעשייה
פיתוח הטכנולוגיה צריך להתקדם מעבר לאספקת מדדים ביומכניים מבודדים, לעבר מערכות התומכות בפרשנות המותאמת להקשר ובקבלת החלטות אישית. התקנים לבישים הקיימים כיום יכולים להעריך משתנים המתארים את מאפייני הזמן והמרחב של הריצה, וכן מדדים נבחרים של עומסים חיצוניים או פנימיים, גם מחוץ למעבדה. הדבר מתאפשר במיוחד כאשר משלבים נתוני חיישנים עם למידת מכונה או עם מודלים ביומכניים. עם זאת, שיפור דיוק המדידה בלבד עלול שלא להספיק, אם המשתנים המתקבלים מפורשים כמדדים אוניברסליים לאיכות הריצה או לסיכון לפציעה.
מערכות עתידיות עשויות להפיק תועלת מחישה רב-אופנית, המשלבת מידע על מאפייני הזמן, הכוחות, הקינמטיקה, הפיזיולוגיה וההקשר, כדי לאפיין טוב יותר את יחסי הגומלין בין הרץ, משימת הריצה והסביבה. לדוגמה, ניטור בו-זמני של תדירות הצעדים, מאפייני זמן המגע והניתוק מהקרקע, מהירות הריצה, השיפוע ואומדנים רלוונטיים של עומסים עשוי לסייע להבחין אם תגובה מכנית שנצפתה נובעת מהמשתנה שאותו ביקשו לשנות, או משינויים רחבים יותר בארגון דפוס הריצה. גישות המבוססות על מודלים ועל ניתוח נתונים עשויות לסייע גם בזיהוי דפוסי ריצה רב-ממדיים, שלא ניתן לאפיין באמצעות משתנים מבודדים.
הטכנולוגיה עשויה לתמוך גם במודלים משולבים, שבהם משוב אוטומטי בזמן אמת משולב בפרשנות תקופתית של אנשי מקצוע מתחומי הרפואה והאימון. משוב אישי המבוסס על התקנים לבישים כבר הראה פוטנציאל לשינוי דפוס הריצה ולהפחתת שיעור הפציעות וחומרתן, מבלי לפגוע בביצועים. עם זאת, על המערכות העתידיות לתת עדיפות למשוב שניתן להבין ולפרש, להסרה הדרגתית של ההנחיה החיצונית ולשילוב מידע על תסמינים, היקף החשיפה לאימונים ותוצאות תפקודיות, במקום לאכוף באופן מתמשך יעדים ביומכניים שנקבעו מראש.
לפיכך, על המחקר והפיתוח בתעשייה להתמקד לא רק בדיוק החיישנים והמדידות, אלא גם באימות השילובים של משתנים המספקים מידע בעל משמעות לצורך קבלת החלטות קליניות והחלטות הנוגעות לביצועים, בקרב רצים שונים ובתנאי ריצה מגוונים.
הראיות שנסקרו במאמר תומכות בפרשנות של דפוס נחיתת כף הרגל ושל תדירות הצעדים כמאפיינים של תיאום תנועתי בריצה, התלויים בהקשר,, ולא כטכניקות שהן נכונות או שגויות באופן אוניברסלי. מדדים המתארים את מאפייני הזמן, כגון DF, יכולים לספק מידע נוסף על האופן שבו דפוסי תנועה אלה מאורגנים, ועשויים לסייע בהסבר חלק מההשלכות המכניות שלהם.
שיקול נוסף הוא התפיסה האסתטית של סגנון הריצה. דפוסי תנועה החורגים במידה ניכרת מסגנונות הריצה המקובלים או מאלה הנתפסים כמועדפים מבחינה חזותית, עלולים להיתפס כלא יעילים או כטכניקה "גרועה", גם כאשר הם מהווים פתרונות תנועתיים מתאימים לרץ מסוים ולמשימת הריצה שלו. לדוגמה, עלייה ניכרת ב-DF עשויה לצמצם את זמן הניתוק מהקרקע או לבטל אותו לחלוטין. כאשר ערך DF גבוה דיו, הדבר עשוי להוביל לדפוס של ריצה ללא שלב ניתוק, המאופיין בתמיכה מתחלפת על רגל אחת ועל שתי הרגליים, ללא שלב שבו שתי הרגליים באוויר. דפוס כזה עשוי להפחית מדדים מסוימים של עומסים חיצוניים ופנימיים, אף שהוא עשוי להיראות פחות ״אתלטי״ או פחות אסתטי לפי התפיסות המקובלות.
חשוב להדגיש כי היעדר שלב ניתוק מהקרקע אינו מעיד בהכרח על מעבר להליכה, שכן ריצה ללא שלב ניתוק שומרת על מאפיינים מכניים של ריצה, אף שבמהלכה נשמר מגע רציף עם הקרקע. לפיכך, יש להבחין בין שיפוטים אסתטיים לבין ראיות להפרעה בתפקוד, לעומס יתר על הרקמות, לפגיעה בביצועים או לתוצאות קליניות שליליות. במסגרת תפיסה רב-גישתית, המראה החזותי של דפוס הריצה עשוי להיות רלוונטי להעדפותיו או למטרותיו של הרץ, אך אין לקבוע על פיו בלבד אם יש הצדקה לשינוי.
תובנות מוקדמות הצביעו על כך שטכניקת הריצה מתפתחת מתוך יחסי הגומלין בין מיקום כף הרגל, תנועת הידיים, תנוחת הגוף והדינמיקה של הצעד. ממצאים עדכניים מראים כי רצים מתאימים את דפוסי הריצה שלהם באופן מיטבי במסגרת האילוצים החלים עליהם, ומשיגים יעילות אנרגטית דומה באמצעות סגנונות ריצה מגוונים. בהקשר זה, יכולת הסתגלות תפקודית משקפת את יכולתה של מערכת התנועה לחלק מחדש את העומסים המכניים, לווסת את הקלט החושי ולהתאים את עצמה לדרישות משתנות של משימת הריצה, מבלי לגרום לעומס יתר על רקמות מסוימות. במקום להיחשב לטעות טכנית, יכולת הסתגלות זו עשויה לשפר את החוסן התנועתי, בכך שהיא מאפשרת התאמות מתמשכות בתוך גבולות הסבילות הביולוגית. לפיכך, עתידו של האימון לשינוי דפוס הריצה טמון בפיתוח תיאום תנועתי מסתגל באמצעות שינוי ממוקד של האילוצים, מתן משוב הדרגתי ותרגול בתנאים ובהקשרים מגוונים.
בכל הנוגע לתפיסות שנבחנו במאמר, ההתקדמות מחייבת החלפת הנחיות אוניברסליות בהערכה המותאמת להקשר. על אנשי המקצוע בתחום הרפואה לקבוע אם יש הצדקה לשינוי טכניקת הריצה, במקום להניח ששינוי כזה נחוץ; על המאמנים להנחות את הרצים בתהליך של בחינת אפשרויות תנועה שונות, במקום לאכוף ערכים קבועים; על החוקרים לבחון תוצאות קליניות והישגיות, במקום להסיק על תועלת על סמך שינויים ביומכניים קצרי טווח בלבד; ועל התעשייה וגורמי המחקר והפיתוח לפתח טכנולוגיות התומכות בפרשנות המותאמת לכל אדם, במקום לחזק יעדים ביומכניים אוניברסליים. כך ניתן יהיה לפרש את תדירות הצעדים, את דפוס נחיתת כף הרגל ואת המדדים המשלימים המתארים את הארגון הזמני של הריצה, כגון DF, בהתאם לרץ עצמו, למשימת הריצה ולתוצאה המבוקשת.
Patoz, A., Gindre, C., Lussiana, T. et al. The Heel-Strike Fallacy and Cadence Beliefs in Distance Running: A Narrative Review. Sports Med – Open 12, 149 (2026). https://doi.org/10.1186/s40798-026-01120-y
הנחת היסוד כי 180 צעדים/דקה כמספר מטרה לא נכונה בעיניי, שיפור תדירות הוא חלק אינטגרלי מפיתוח רב שנתי וגם שם יש אופטימלי ולא מקסימלי והוא משתנה מרץ לרץ.
ולכן לא נצמדנו לזה אף פעם כנתון שמראה על חיזוי כלשהו אלא רק על השילוב בין התדירות לאורך הצעד (ביחד הם קובעים את מהירות הרץ שאותה נרצה לשפר) והימנעות מoverstride – , שביומכנית מייצר כוחות מנוגדים לכיוון הריצה ולא מסייע במדד היעילות
בנוגע לכמות השקעה בסגנון, גם פה זה משתנה מאחד לשני. אני, כרץ צעיר, עברתי המון תיקוני סגנון עם המאמן איליה בר זאב שממש "חצב בסלע" והדבר הודגש עוד יותר בעבודתו עם הרצה האולימפית נילי אברמסקי, שממנה הוציא בר-זאב הוציא נפלאות. עם זאת, למדתי במהלך השנים לעשות אבחנה בין כמות ההשקעה בשינוי סגנון ושאר המרכיבים בעיקר בהקשר של גיל הספורטאי ורמת ההישגיות שלו. עם ספורטאים צעירים באקדמיה במכון וינגייט אנחנו משקיעים המון בלימודי סגנון נכון, הן בריצה והן בחדר הכושר. עם ספורטאים בוגרים ובעיקר כאלה שאינם ברמת עילית, השיפור אם יקרה הוא מזערי ולכן אין מה להשקיע רבות ברץ שסגנונו אינו מלוטש (למשל hill striker) אלא לדאוג לחזק את השרשרת האחורית שלו למנוע פציעות מחד גיסא ובעיקר להביאו לפעילות פיזיולוגית מתאימה (האימון יתמקד בפיזי ולא בטכני) לגילו וכושרו ללא "הצקה" מיותרת או מוגזמת בנושא הטמעת שינוי במנח המגע עם הקרקע. גם לכללים אלה יש יוצאים מן הכלל וכחלק מתיקון השגיאות יהיו רצים/ות שיטמיעו גם בגיל מאוחר וגם ברמה לא הישגית הערות טכניות וייהנו משיפור היעילות בדקויות טכניות הרלוונטיות עבורם. עם צעירים אני נוטה להתעקש ולהתמקד בפן הטכני, כולל העשרה תנועתית רחבה, גם על חשבון נפחים ואימוני איכות ספציפיים.
בנוגע להנחה השלישית, הגדלת תדירות הצעדים (שיפור cadence) במהירות קבועה לעיתים מעלה את המאמץ (יכול להתבטא בלקטט גבוה יותר) ואינה יעילה בטווח הרחוק. מנגד, עבודת כוח משלימה (שלא הייתה בעבר חלק מהותי באימונים של רצי ארוכות) במשקלים כבדים מייצרת עמידות – resilience – גם ברמת השריר וגם במערכת הגידים למניעת פציעות חוזרות (overused) וגם נגדילות את אורך הצעד כך שהיעילות בקצב נתון משתפרת (תדירות נמוכה ולקטט/דופק נמוכים גם הם בהתאם)
הכל טוב ויפה עד לנקודה הקריטית בה הצעד פוגש את הקרקע כאשר האגן עוד לא הגיע מעל לרגל ומרכז הכובד נמצא עדין מאחור, שם המחיר הוא בגירעון ביומכני ושקול כוחות "שלילי" עם סגנון שנוטה ל- over stride.
כל רץ ורצה מנסה למקסם את היכולת בהתאם לגנטיקה שקיבל וביחד עם התזמון של הגיל בו פגש את הענף ועם אנשי המקצוע שידעו מה לנסות לעשות איתו.
מאור טיורי התחילה להתאמן בגיל צעיר וקיבלה המון אימוני בסיס טובים שסייעו לה, ועדיין מסייעים לה, בקריירה ארוכת שנים. גובהה הנמוך ואורך צעדיה הקטן מצריכים cadence גבוה לצבירת המהירות הנדרשת. כך הדבר גם אצל ביטי דויטש אך בהבדל קטן של הגעה לענף בגיל מאוחר וסגנון אסייתי עם תדירות של יותר מ-210 צעדים בדקה, אירוע אנרגטי לא פשוט במרוץ המרתון שאורכו 42.195 ק"מ.
לסיכום, לכל הנחה יש יוצא מן הכלל אך עדיין יש כללי אצבע שציינתי לעיל שאיתם אני מתנהל עם הרצים ומנסה לשמור על ראש פתוח ולא לחשוב שמה שעבד לי בתור רץ – הוא "ללא ספק" הדבר הנכון עבורם.
יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן