החוט המקשר בין מאמרה של שי לבין מאמרן של ענת בן שבת ועפרה קורת, אשר פותח את השער השני, מוזיקה כחוויה, הוא עיסוק במוזיקה ככלי המקדם לימוד שפה. המחקר מדגים את האופן שבו שימוש במוזיקת רקע עשוי לתמוך בקידום הבנת הנקרא בגני ילדים. בהמשכו של שער זה מאמר נוסף העוסק במוזיקה בחיי הגן ובו עידית סולקין, תמר מאיר וחגי ניקריטין חוקרים את בחירת הרפרטואר המוזיקלי בגני הילדים במגזרים השונים בחברה הישראלית. מאמר זה פותח אשנב לחינוך המוזיקלי בחברה הדתית והחרדית בישראל, ומאיר את השפעתם של השירים הנלמדים בגן על עתודות הידע ועל ההבניה החברתית והתרבותית של הילדים. בין יתר הממצאים, סולקין ועמיתיה מדגימים את ההתעלמות הרווחת בקרב הגננות מהמלצות הרפרטואר של התוכניות מטעם משרד החינוך.
ממצא זה תואם את ממצאיהם של גלושנקוף ושחר (2004), שכבר לפני עשרים שנה הדגימו במחקרם שגננות נוהגות לבחור את הרפרטואר המושר בגן על פי טעמן האישי ועל פי צו האופנה, ולא מסתמכות על הרפרטואר שלמדו במהלך הכשרתן המקצועית כגננות. אולם, מורים למוזיקה, להבדיל ממורים מקצועיים אחרים, מתחילים להתמחות במוזיקה, ובמיוחד בנגינה, כבר בגילי בית הספר היסודי. הם גדלים כמוזיקאים, ולא הופכים למוזיקאים רק לאחר קבלת התואר. נשאלת השאלה – האם המוזיקה נתפסת על ידי הגננות כמשאב נגיש ולא כמקצוע שיש להתמחות בו? על אף שלרובן אין הכשרה מוזיקלית נרחבת, כיצד זה הגננות מרגישות נוח להשתמש ברפרטואר מוזיקלי לבחירתן? שאלות אלו מובילות אותנו לשער השלישי, העוסק כולו בתוכניות לימודים והכשרה.
בשער זה מוצגת תמונת מצב עכשווית של הרצוי לעומת המצוי בשדה החינוך המוזיקלי בגיל הרך. מאמרה של מיכל חפר מציג את שתי תוכניות הלימודים הבולטות בישראל המיועדות לגיל הרך, מלידה ועד גיל שלוש – תוכנית חמ"ל, שפותחה בהובלת טלי גורלי טוראל, ושיטת קטן טון, שפותחה על ידי חפר בהשראתן של שיטת גורדון ושיטת המראות של ורוניקה כהן. המחברת משווה בין התוכניות ומאירה את השוני ביניהן ואת הייחודיות של כל אחת מהן. לפי גורדון (Gordon, 1997) כל ילד יכול ללמוד את שפת המוזיקה כבר מיום היוולדו. נוסף על כך, לדידו, להאזנה לשירה חיה ולאינטראקציה של הילד עם המבוגר השר יש עדיפות ברורה על פני האזנה למוזיקה מוקלטת. ובחזרה לשאלותינו שלעיל לגבי חופש בחירת הרפרטואר ונושא ההכשרה המקצועית – דבריו של גורדון מדגישים את חשיבות העסקתם של מורים מקצועיים למוזיקה, שלהם הכשרה מותאמת, לעומת מפעילים שמגיעים לגן עם טלפון נייד או עם מחשב ומשמיעים לילדים מוזיקה מוקלטת. כמו כן, בדומה לשי, גם חפר מצביעה על תמיכתה של שירה חיה בלימוד שפה בגילים הצעירים. מאיה איזנברג מפרטת את העשייה של משרד החינוך בתחום החינוך המוזיקלי בגיל הרך. בעוד הפיקוח על המוזיקה במשרד החינוך נוטל אחריות על המוזיקה בבתי הספר היסודיים, בחטיבות הביניים ובמגמות המוזיקה בתיכונים לצד הפיקוח על הקונסרבטוריונים, על החינוך המוזיקלי בגיל הרך פורס את חסותו האגף לחינוך הגיל הרך. על פי איזנברג, המספר המעודכן לשנת תשפ"ד של התוכניות המוזיקליות החיצוניות לגיל הרך קפץ מ־139 ל־450, כאשר רק שש מתוכן בליווי האגף. נראה, כי המודעות לחשיבותו של החינוך המוזיקלי לגיל הרך עולה מהשטח, ובהיעדר פיקוח מקצועי על התחום, כפי שמתקיים במקצועות אחרים, נכנסים לתחום גורמים חיצוניים רבים במקום משרד החינוך עצמו.
וכך, בצאתם לשטח, גם הסטודנטים המתמחים בתחום אינם מוכרים כעובדי הוראה במשרד החינוך. לאחר קבלת ההסמכה הם נאלצים לחפש עבודה באופן עצמאי וללא תמיכה ומעטפת, כפי שמקבלים עובדי הוראה מוכרים בגילים אחרים.
הגיליון נחתם במאמר דעה נוקב מאת דן שגיב, אשר מאיר את הימצאותו של החינוך המוזיקלי בגיל הרך "מחוץ לתמונה" עקב הפרטתו והעברתו לידי כוחות השוק החופשי, ומפנה את האצבע המאשימה כלפי המערכת שמתעלמת מחשיבותו זה עשורים.
