כתב העת “בתנועה”

דוד בן סירא, משה איילון, אלברטו איילון, ארז מורג

לביצוע מיטבי של פעילות ספורטיבית נדרש איזון בכוח בין קבוצות שרירים אנטגוניסטים. איזון זה מוצג בדרך כלל ביחס שבין הערכים של הכוח המרבי של שתי קבוצות השרירים. היחס בין קבוצות שרירים אנטגוניסטיות נבדק בעיקר בתנאים של חוסר עייפות. מטרת עבודה זו היא לבחון אם היחס בין כופפי הברך ופושטיה משתנה בתנאי עייפות ומהו דפוס השינוי.

17 גברים, סטודנטים לחינוך גופני, התנדבו להשתתף במחקר. כל נבדק עבר שתי סדרות של בדיקות: בדיקה למאמץ מרבי ובדיקת עייפות. בראשונה נמדדו 3 חזרות רצופות של מאמץ מרבי בפשיטה ובכפיפה של הברך. במבדק ההתעייפות ביצע כל נבדק 30 מחזורים רצופים של פשיטה וכפיפה בברך הדומיננטי. המדידות של שלושת הניסיונות המרביים ושל 30 מחזורי ההתעייפות התבצעו באמצעות מכשיר איזוקינטי Cybex II במהירות של 150 מעלות בשנייה. טווח התנועה היה 90 מעלות מנקודת מוצא של כפיפה בת 90 מעלות בברך. המשתנים שנדגמו ישירות מהמכשיר הם הזווית במפרק הברך והמומנט. בהתאם לנתונים שהתקבלו חושב הספק ממוצע לכל טווח התנועה הן בכפיפה והן בפשיטה.
הממצאים מצביעים על כך שבזמן עייפות קצב הדעיכה, כפי שמשתקף בהספק מרבי, גבוה יותר מזה המשתקף במומנט המרבי (57% ו-63% מערך התחלתי, בהתאמה), וזאת למרות שהמתאם הגבוה ביניהם. קצב ההתעייפות המוחלט בברך זהה בשתי קבוצות השרירים. לעומת זאת, בהשוואה של קצב ההתעייפות היחסי בין שתי קבוצות השרירים נמצא קצב התעייפות גבוה יותר בכופפי הברך לעומת פושטיה (51.5% -57.5% מערך ההתחלתי, בהתאמה). השינוי כתוצאה מהתעייפות ביחס שבין הכופפים לפושטים מצביע על ירידה ביחס מכ-70% בתחילת הבדיקה עד ל-62% לאחר 30 חזרות.
מיומנויות מוטוריות גסות תלויות בדרך כלל בקואורדינציה של השרירים האנטגוניסטים. שינויים ביחס ביניהם בזמן עייפות מצריך ארגון מחדש בתבנית התנועתית ועלול להשפיע על חשיפה של המבצע לפציעה. היות והיחס בין קבוצות השרירים האנטגוניסטים מושפע מתנאי עייפות, מומלץ שלפרוטוקולים של הערכת התפקוד השרירי יתווספו בדיקות בתנאי עייפות. בבדיקות מסוג זה יש להעדיף ממדים המשקפים את התפקוד השרירי לאורך כל טווח התנועה על פני בדיקות המבוססות על מדד מרבי המשקף יכולת מקומית בלבד.

רון מור-אוניקובסקי, עופר שמעוני

בשנים האחרונות הולכות ומתבססות העדויות המחקריות בדבר חשיבותה של הפעילות הגופנית להפחתת התמותה ממחלות לב וכלי דם וממחלות אחרות. למרות עדויות אלה מוכרים מקרים שבהם נפטרו ספורטאים, מקצוענים וחובבים, במהלך פעילות גופנית. הסיבות למוות פתאומי במהלך פעילות גופני קשורות לגילם של העוסקים בפעילות זו: עד גיל 35, סיבת המוות בעת הפעילות הגופנית היא בדרך כלל מחלות לב מולדות, שהבולטת בהן היא הקרדיומיופטייה ההיפרטרופית (HCM). במחלה זו, חדר שמאל והמחיצה הבין-חדרית מתעבים לממדים שמונעים יציאת דם מהחדר. אחרי גיל 35, סיבת המוות העיקרית היא מחלת לב כלילית (Coronary Heart Disease – CHD) – מחלה טרשתית הפוגעת בעורקים הכליליים. היא מתהווה במשך שנים וגורמת להיצרות העורקים המזינים את הלב.

השאלות המרכזיות הנדונות בסקירה זאת הן אלה:

האם הפעילות הגופנית גורמת למוות פתאומי או מאיצה אותו, או שמא אין כל קשר בין פעילות גופנית לבין מוות מאירוע לב?
האם הסיכון למוות פתאומי המיוחס לפעילות גופנית עולה על התועלת המושגת מאורח חיים פעלתני?
המסקנות העיקריות העולות מסקירת הספרות הן אלה:

הסיכון למוות פתאומי גדול יותר בזמן "פרץ" של פעילות גופנית או מיד אחריה מאשר בזמן של אי-פעילות.
אנשים לא מאומנים, המבצעים "פרץ" של פעילות גופנית עצימה, מגבירים מאוד את הסיכון למוות פתאומי.
מתוך כך עולות ההמלצות הבאות:

יש להקנות ברגלים של פעילות גופנית נכונה בכל גיל, ולאוכלוסייה הצעירה בפרט.
יש להגביר את המודעות של בני 35 ומעלה לסכנה הכרוכה ב"פרץ" של פעילות גופנית.

חיים קאופמן

דיווחי הספורט בעיתונות הישראלית (התופשים כיום מקום מרכזי בעיתונות), החלו להופיע עם צאתם לאור של העיתונים העבריים היומיים ("הארץ", "דאר היום" ו"דבר") בשנות העשרים. המאמר מתאר ומנתח את ראשיתם של דיווחי הספורט בעיתונות העברית ובביטאוני אגודות הספורט בהתייחס למרכיבים השונים של הדיווח העיתונאי.

ניתוח הידיעות והמאמרים מימי ראשית העיתונות משקף את יחסה של העיתונות לספורט ואת מעמדו הנמוך של הספורט בכלל: רוב דיווחי הספורט היו קצרים ושוליים, שהתייחסו ברובם למשחקי כדורגל וסיפקו מידע מועט. הופעת מדורי ספורט בעיתונות אמנם הרחיבה מעט את היריעה, אך היו אלה לרוב מדורים אישיים שלא הבחינו בין ידיעות לדעות, והם אף לא הופיעו באופן סדיר. ברור היה כי דעתם של הקוראים לא היתה נוחה מאופיו של דיווח זה.

שנות העשרים היו השנים שבהן החלה הפוליטיזציה של הספורט בארץ-ישראל: המאמרים, מכתבי הקוראים, הידיעות שזכו לסיקור נרחב ואף ביטאוני אגודות הספורט נתנו יותר ביטוי למחלוקות האידיאולוגיות בין אגודות הספורט מאשר לתיאורים של אירועי ספורט.

ברור אם כן, כי הדיווח העיתונאי בשנותיו הראשונות היה לקוי והקשה על מי שחפץ לדעת את אירועי הספורט באותם השנים. עם זאת, תופעות אחדות המאפיינות את דיווחי הספורט של היום החלו כבר בראשיתה של העיתונות העברית, ובעיקר אמורים הדברים בדיווחים ממגרשי הכדורגל.

מיכל ארנון, רוני לידור

רמת השליטה במיומנויות המוצגת על ידי שחקנים במשחקי כדור משפיעה על הישגיות הקבוצה כולה. במילים אחרות, הישגי הקבוצה במשתנים הטכניים של המשחק עשויים להשפיע על דירוגה הסופי לאחר סדרה של משחקים (טורניר או אליפות, לדוגמא). זוהי הסיבה שהמאמנים במשחקי כדור שונים מקדישים פרקי זמן ארוכים בתכנית האימונים שלהם לשיפור היכולת הטכנית של שחקניהם. בהקשר זה עולה השאלה, אם ניתן לנבא מיקום סופי של קבוצה על פי הישגיה בקטיגוריות מסוימות, המאפיינות את עולם התוכן של משחק הכדור.

מטרתו של מחקר זה היא לבחון את הקשר בין הישגיות של קבוצות כדורסל, על פי משתנים טכניים מסויימים, לבין דירוגן הסופי בטורניר. המדובר בקבוצות שנטלו חלק באליפות אירופה לנבחרות (גברים) עד גיל 22 וב-12 משתנים טכניים של המשחק (כגון מספר החטיפות, מספר העבירות, מספר איבודי הכדור וכדומה). ניתוחים סטיטסטיים שהתבססו על מתאמי פירסון הראו שהקבוצות שדורגו במקומות הראשונים בתום האליפות, לא היו בהכרח אלה שהצליחו בעקביות גם בקטגוריות השונות שנמדדו במהלך האליפות (שבעה משחקים כל קבוצה). יתירה מזאת, כל אחת מהקבוצות שנטלו חלק באליפות הצטיינה בקטיגוריה אחת לפחות מתוך השתים-עשרה. הקשרים בין הקטיגוריות השונות לבין עצמן נבחנו גם הם במחקר זה.
בהתבסס על ממצאי המחקר ניתן להסיק שכדי להגיע להישגים גבוהים בכדורסל יש להצטיין בגורמים נוספים (כגון הכנה מנטלית, שיטות אימון, צורות הגנה והתקפה), מלבד הגורם הטכני. אמנם מומלץ למאמן הכדורסל לפתח את היכולת הטכנית של שחקניו, אך עליו להביא בחשבון גורמים נוספים הקשורים למשחקי כדור, שהשפעתם רבה על הישגיות הקבוצה.

ישעיהו הוצלר, גיא סלומון

ארגומטר גלילים הוא אמצעי חדש יחסית להערכת כושר גופני של בני אדם בעלי פגיעות בגפיהם התחתונות. בין מרכיבי הכושר הגופני הרלוונטים לאוכלוסיה זו מייחסים לאחרונה חשיבות מרובה לכושר האנאירובי. תחום יכולת זה מבטא את המאמץ הנעשה בפרקי זמן קצרים (של כמה שניות ועד שתי דקות) באמצעות אנרגיה המיוצרת על ידי הגוף, בלא צורך בחמצון פחמימות. רבות ממשימות התנועה היום-יומיות של המשתמשים בכיסא גלגלים מבוססות על תחום יכולת זה. חלק ניכר מהפעילות הספורטיבית, ובעיקר כדורסל בכיסא גלגלים, מושתת גם הוא על משימות בתחומי זמן אלה. לפיכך יש לייחס חשיבות מרובה לאבחון הכושר הגופני בתחום הכושר האנאירובי אצל שחקני כדורסל (נשים וגברים).

מטרתו של מחקר זה היא לאפיין את התוקף הנראה של המבדק ולהצביע על שימושים מעשיים בו. שנים עשר גברים ושמונה נשים המשתתפים בנבחרות ישראל כדורסל בכיסאות גלגלים נטלו חלק במחקר. הם קיימו שני מבדקי שדה, המשקפים פעילויות טיפוסיות למשחק הכדורסל, ואת המבחן האנאירובי של וינגייט בגרסה מותאמת לארגומטר גלילים, שהוצב בזירת האימון. המתאמים בין זמני הביצוע במבדקי השדה והמרחקים במבדקי המעבדה היו גבוהים (r=-.78-.84). ההבדלים בין קבוצת הגברים והנשים שנבדקו בעזרת מבחן t היו גבוהים ומובהקים (p>0.001). נתונים אלה מצביעים על תוקף נראה של המבדק, כמו גם על קשר גבוה (r=.80) בין תדירות הנעת כיסא הגלגלים במבדק המעבדה לבין זמן הביצוע במבדקי השדה. כדי לאפשר אבחון אמין מומלץ לאפיין בעתיד את דרגות הדיוק ואת המהימנות של המבחן האנאירובי באמצעות ארגומטר גלילים. כמו כן יש לחקור את עומס הבלימה המיטבי במהלכו של המבחן.