הגעתי לישראל מאתיופיה כשהייתי בן 10. גרתי במרכז קליטה בערד. למדתי בפנימייה בימין אורד. הבגרות לא הייתה עבורי פשוטה. אבל התגברתי… את השירות הצבאי עשיתי בחטיבת גבעתי. השירות היה עבורי מלמד ומאתגר ופותח לעולמות חדשים. פגשתי את כל קשת החברה הישראלית. תרמתי – ולא פחות נתרמתי. השירות הצבאי חידד לי את החושים ואת הזהות. כשהשתחררתי יכולתי לדעת מה החולשות שלי ומה החוזקות. הרגשתי שהשירות הצבאי השלים בי את תחושת הישראליות. בגופי ומנפשי אני ישראלי.

אחרי השחרור התגוררתי בקיבוץ בו התפרנסתי במשך תקופה. משם פניתי ללימודי משחק ב"בית צבי". למדתי ימים כלילות. 11 שעות רצוף מיד יום. אבל לא הייתה ברירה אחרת. לא לכל אחד יש את הזכות ללמוד.

לאחר שסיימתי את לימודי המשחק השתתפתי בהצגות ילדים רבות והופעתי בכל רחבי הארץ. כיום אני מנהל של פרויקט מצוינות "שמש אתיופית", שמטעמו טסתי ביחד עם הלהקה יותר משתים עשרה פעמים לגרמניה.

עם השנים בחרתי להמשיך וללמוד. פניתי ללימודי תואר ראשון בהוראת תיאטרון בסמינר הקיבוצים. כיום אני סטודנט של הסמינר לתואר שני.

הפרויקט המדהים שלי זה המשפחה שלי. אני אב לארבעה ילדים. אנחנו מתגוררים בלוד ואני מלמד בבית ספר יסודי לוי אשכול בעיר. זהו בית ספר הטרוגני: בני דתות שונות ערבים ויהודים לומדים יחד. אין אוניברסיטה טובה מזו בעולם. בחצר בית הספר מדברים טיגרית, אמהרית, צרפתית, ושפות רבות אחרות. ההרגשה היא שאתה נמצא בטיול בעולם.

אני מלמד בבית הספר מעל 10 שנים. הייתי גם מחנך כיתה, אך בשנים האחרונים, מכיוון שאני מופיע גם בפרקים בסדרות כמו "חברים של נאור", "ארץ נהדרת", וסדרות טלוויזיה רבות אחרות, אני לא מצליח להיות פנוי לחינוך כיתה.

גישתי החינוכית היא להגיע לתלמידים דרך הרגש. אני לא נוהג לומר לתלמידים, "תעתיקו", "תלמדו", "יש מבחן". אני מקדים לשאול כל תלמיד ותלמידה, "איך את.ה מרגיש". כשאני מכבד את התלמידות והתלמידים  בכיתה, כאשר אני מביט בכל אחת ואחד כאינדיבידואל, כאשר אני מבין שלכל אחד ואחת יש דברים רבים מאחורי הקלעים, אני רוכש את אמונם. אני נוהג בשיעוריי לשלב הומור. בעזרת הומור אפשר גם לתת ביקורת בונה. הצחוק מרפא, הצחוק מחבר.

שמי אירית קוכנר, נשואה לשמשון ואמא לשלושה ילדים, עמית גל וטל. אני גרה בראשון לציון. בשעות הפנאי אני מפסלת, אוהבת לשלב מגוון סוגי ספורט ואוהבת לטייל עם משפחתי האהובה. אני אמא, אשת משפחה, אוהבת ללמוד, להתפתח ולהרחיב אופקים, בעלת יכולת הקשבה והכלה ובעיקר מעניין אותי לטפל באנשים ולעזור להם במסע החיים. בעלת תואר ראשון בהוראת מתמטיקה בסמינר לוינסקי ותואר שני בייעוץ למשפחה במכללה למנהל. לאורך השנים עברתי מגוון קורסים באימון אישי, ניהול, טיפול, חונכות, יזמות חברתית ועוד.

מאז סיום התואר הראשון, אני מורה למתמטיקה ומחנכת בבית ספר תיכון מקיף ט'. לאורך השנים, מילאתי מגוון תפקידים במוסדות החינוך- ריכוז שכבה, ריכוז קהילתי, מחויבות אישית ועוד. עקרון חשוב שמנחה אותי כמורה הוא להקנות לתלמידים כלים ומיומנויות לחיים, תוך הסתכלות על אישיותם מעבר לדמותם כתלמידים. בנוסף, אני עוסקת כעצמאית כמטפלת אישית גם בסדנאות.

מזה כ- 14 שנים, אני מאמנת ומלווה מורים חדשים. הקמתי תוכנית קליטה המיועדת ללוות מורים חדשים בתחילת דרכם בבית הספר ובכלל. התוכנית מטרתה להעצים את המורה, להקנות לו כלים להסתגלות, צמיחה והתמודדות עם אתגרים, ליצור מרחב שיתופי וכן בסיס לבניית דמותו ברובד המקצועי והאישי. בשנת 2020 זכה בית הספר בפרס כספי של מחוז מרכז על קליטה מיטבית של מתמחים ומורים בעקבות התוכנית בהובלתי.
מהסתכלות אחורה ניתן לראות את ההשפעה העצומה של הפרויקט על המורים בפרט ועל בית הספר בכלל. זהו פרויקט משמעותי מאוד עבור בית הספר ועבורי, המביא לידי ביטוי את סל הכלים הרחב שרכשתי לאורך השנים.

בטווח הרחוק המטרה היא לקדם את הפרויקט ולשלבו במסגרת עירונית ובבתי ספר נוספים. אני שואפת להמשיך ולקדם פרויקטים נוספים בתחום החינוך והטיפול האישי.

שמי אביתר ברנוביץ', בן 34 מתל אביב. אני מורה בשנתי השישית  ומלמד בבית ספר אוסישקין בכפר סבא. התחלתי את המסע שלי בעולם ההוראה כשהשלמתי בגרויות במכללת לוינסקי. לאחר שסיימתי בהצלחה החלטתי שאני רוצה ללמוד הוראה, הבנתי שאני מאוד אוהב ללמד ולהסביר את מה שמעניין אותי, אני אוהב לשתף אחרים בידע שלי ובמיוחד אוהב להיות בקרבת ילדים שהאופטימיות ושמחת החיים הפשוטה זורחת מהם.

כך, התחלתי ללמוד תואר ראשון להוראת ספרות ביסודי במכללה, שם יכולתי להתענג על שיעורי ספרות מעולים.

ארבע שנים של עבודה קשה, של למידה, הגשת עבודות ומבחנים שלצידם התנסיתי בבתי ספר שונים, צעד אחר צעד, שלב אחר שלב גדלתי כאדם וכמורה.

במקביל ללימודים הקלטתי אלבום מוזיקלי משלי "אור מתוך החושך" אלבום שנכתב והולחן על ידי שבו אני גם שר את שיריי בליווי  נגנים. האלבום הודפס על דיסק ועלה לאפליקציות, ואף הושמע מעט ברדיו.

את שנת הסטאז' שלי התחלתי כמחנך כתה ה', ובמקביל לימדתי אין ספור מקצועות: תנ"ך, שפה, גאוגרפיה ועוד… זו הייתה שנה מאתגרת מאין כמוה. נזרקתי למים העמוקים ולמדתי לשחות. שום דבר לא מכין אותך להוראה בשדה, אתה לומד כל יום מחדש, אתה נהיה מורה, צעד אחר צעד.

סגנון ההוראה שלי הוא מאוד יצירתי. אני אוהב שילדים מביעים את עצמם באמצעות אומנויות שונות: ציור, כתיבה יצירתית, פיסול ועוד…

למידת חקר מאוד חשובה לי, חשוב לי שילדים ילמדו לחקור ולשאול שאלות בעצמם, שיחקרו נושאים שמעניינים אותם. אני מעודד הכנת מצגות והצגתם אל מול הכתה, עבודה קבוצתית ויצירתית.

כמו כן, חשוב לי שילדים ילמדו להכיר ולאהוב את ספר התנ"ך ואת ההיסטוריה היהודית שלנו. שיתחברו לישראליות שבהם ויכירו את הארץ מצפון ועד דרום.

אני מאמין שכל ילד יכול. כמו פרחים, כולם נפתחים. השאלה מתי ואיזו תמיכה הם צריכים כדי להיפתח.

שמי מגי מועלם, ילידת קריית שמונה, אשת חינוך ויזמית בתחום הוראת המדעים. משלבת בהוראת הביוטכנולוגיה לימודי יזמות חוצי דיסציפלינות וגבולות. תלמידי מגמת הביוטכנולוגיה הגיעו לתחרות הIGEM  בMIT, תערוכת האקספו במילנו, הם  קיימו שיתופי פעולה עם תלמידים מיוון, קפריסין וארה"ב. לצד העיסוק בהוראה משלבת עשייה מגוונת בתחומי החינוך. ניהלתי את בית הספר דנציגר בקריית שמונה בדגש על מיקסום יכולות תלמידים (מכיתות חנ"מ ועד מצוינות).  וכן, הובלתי את תחום המדעים ברשת עמל, לקחתי חלק בתכנון בתי ספר חדשניים והייתי שותפה בצוות ההקמה של בית הספר אודם המייעד את תלמידיו לכוחות הביטחון. בנוסף, הובלתי את לימודי הפודטק בקריית שמונה. בחודשים האחרונים הקמתי מרכז מדע וטכנולוגיה במג'דל שמס, שלוחה של מכון שמיר למחקר. מרכז המדע אמור לקדם את תחומי הוראת המדעים בכפרים הדרוזיים בפרט ובגולן בכלל ומיועד להוות אבן שואבת עבור פיתוח מקצועי של מורי המדעים ותלמידים סקרנים בכל קצוות תבל.

בימים אלה מלמדת בבית הספר למפונים מקריית שמונה בגלילות ושותפה בצוות הבוחן את מצב החירום במערכת החינוך (מטעם מכון נאמן בטכניון ובהובלת פרופסור אורית חזן).

התפיסה האישית אודות עשייה חינוכית בפריפריה בשגרה ובחירום מתחדדת מאוד בימים אלה. המציאות מחייבת אותנו להיות מאוד יצירתיים, מכילים, בעלי יכולת הסתגלות בלתי מוגבלת. אך יחד עם זאת מייצרת לא מעט מחשבות ודאגה לדור העתיד ובאשר למקומנו כאנשי חינוך הממוקמים בחזית מערכת החינוך אל מול התלמידים.

במפגש אציג את מקומה של אשת חינוך מנוסה, מפונה, חרדה לעצמו, למשפחתוה ומוטרדת מעתיד תלמידיה ותלמידותיה.

שמי אושרית גבאי, מחנכת בכיתת תקשורת – כיתה א', בבית ספר "הדר", בי"ס אזורי לחינוך מיוחד בעיר שדרות. אני כאן היום כדי לספר קצת על הדרך שלי, שהתחילה בחוויה קשה שעיצבה בהמשך את דרכי ותפיסתי החינוכית.

זה התחיל בחלום שלי להיות גננת, לאחר שבע שנים של עבודה כסייעת. שנתי הראשונה כגננת היתה שנה מאתגרת למדיי שהובילה אותי לרצות להמשיך ולדייק עבורי את הדרך שלי בעולם החינוך. החלום החדש הביא אותי למקום שבו יכולתי לממש בצורה טובה יותר את כישוריי ויכולותיי ואת אהבתי לתלמידים המיוחדים לי מאוד. החינוך המיוחד מלמד אותי סבלנות והכלה, ליהנות מהצלחות קטנות, לא לוותר לתלמידים ולא עליהם ולהביאם להאמין בעצמם.

את תפקיד המורה החונכת אני רואה כשליחות וכחוויה מתקנת עבורי – הרצון שלי ללוות מורות ומורים בצעדיהם הראשונים במערכת החינוך ולהפוך את ההתחלה שלהם לרכה, מצמיחה ומגדלת. אני מרגישה זכות גדולה להיות חלק מעיצוב דור המורות והמורים החדשים ולומדת מהם לא פחות ממה שהם לומדים ממני.

כשאני מסתכלת אחורה, אני חושבת שלפעמים כישלון, שבעקבותיו אנחנו לא מוותרים לעצמנו, מביא אותנו למקום אחר שאנחנו צריכים להיות בו. ב"ה מצאתי את המקום הנכון, המתאים והמדויק לי בעולם החינוך.

שמי אשר טקה. אני מורה לחינוך גופני ובעל עסק אשר מסייע לאנשי עסקים להגיע לתוצאות יוצאות דופן בספורט ובעסקים. בנוסף, אני מדריך במסגרת חוגי ריצה לילדים.

עליתי לארץ מאתיופיה בגיל שבע לאחר מסע רווי תלאות. הקליטה בארץ הייתה מורכבת וקשה והחוויה הייתה כי במקום לחבק ולסייע מערימים קשיים, השאירו אותי שלוש פעמים בכיתה ב'. גדלתי מתוך הבנה שאיני טוב מספיק.

בכיתה ו' בשיעור חינוך גופני התברר שאני הטוב ביותר בכיתה בריצה. גיליתי לראשונה כי אני טוב ובכיתה ט' קיבלתי את התואר הנכסף אלוף ישראל.

בכיתה י' עברתי לגור בפנימייה, עדיין לא רכשתי קרוא וכתוב אבל החלטתי שאני מעוניין להשיג תעודת בגרות, לא ויתרתי ואת כיתה י"ב סיימתי עם תעודת בגרות ועם תואר אלוף ישראל בריצה.

למדתי תואר ראשון והמשכתי לתואר שני אך התקשיתי למצוא עבודה בתחום החינוך כי לא הצלחתי לעבור את הסטאז". למדתי מהוריי שהמתכון להצלחה הוא להתמיד ולהאמין ושהאתגרים באים רק לבחון אותנו עד כמה אנחנו באמת רוצים את מה שאנחנו רוצים.

והנה היום הגשמתי את החלום להיות מורה, ניסיון חיי מלווה אותי בכל רגע ורגע במעשה החינוכי.

המסע שלי בעולם החינוך התחיל לקחת מקום רציני לאחר השתתפותי בשנת מנהיגות אחרי סיום כיתה י"ב.

בשנה זו, ראיתי את ההשפעה של החינוך עלי, על הערכים, על נקודת המבט שלי לעולם ואיך בעזרת המדריכים והצוות יכולתי לפתוח אופקים חדשים ולא לפחד משינויים ואתגרים.

אני עובד זו שנה חמישית בכפר הנוער כוכבי המדבר כרכז שכבות בוגרות בתכנית רוואפד – תכנית החינוך בלתי פורמלי בתיכון למנהיגות. בנוסף, התחלתי השנה ללמד במגמת המנהיגות בתיכון: מגמה זו משלבת לימודי סוציולגיה ומדעי החברה, דמות המנהיג ומפגשים עם דמויות מפתח בחברה בכלל.

עולם החינוך הוא עולם מעניין ומאתגר בו זמנית, יש לך הזדמנות ליצור חיבור עם התלמידים ולהשפיע על העתיד והרוח של התלמידים. אני רואה בדמות של המחנך כדמות של מבוגר משמעותי שיכול להדריך את התלמידים שלו כל אחד בדרכו שלו. המטרה היא לא ליצור תלמידים זהים, אלא ליצור גיוון בבית הספר ובכיתה, ליצור סביבה עוטפת שבה כל אחד יכול לבטא את עצמו ואת דעותיו ולתת לו מקום במרחב הכיתתי.

ואני אחתום בציטוט של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן:

"המורה החכם באמת אינו מציע לך להיכנס אל בית התבונה שלו, אלא במקום זאת מוביל אותך אל סף התודעה שלך".

שמי דפנה עובדיה, גננת 27 שנים, בעלת תואר שני בחינוך לגיל הרך, מדריכה בתחומי הממ״ט, מומחית תחום אמנות, מדריכה לאמנות משקמת וחברת מרכז דע-גן. 

במהלך השנים פיתחתי דרך שבה אני עובדת עם ילדים וגם עם מודרכים, כשהמטרה לנגד עיניי היא: כיצד ניתן להגביר מעורבות וביטוי אישי בלמידה וזאת מתוך אמונה שכך הופכת הלמידה למשמעותית.

מצאתי דרכים שונות ומגוונות כדוגמת עבודה בחומרי אמנות כתהליך אישי וקבוצתי.

כאשת חינוך אני מאמינה שבעקבות התפתחות הטכנולוגיה, הידע והלמידה מצויים בכל מקום.  ילדים לומדים בכל מקום ובכל זמן במרחבי החיים שלהם כשהם יוזמים ופעילים ויש להם חופש לבחור. הילדים לומדים כשיש להם מרחב של זמן לפעול ולהעמיק , הם מתפתחים ולומדים דרך המשחק לסוגיו, תוך עיסוק בנושאים שיש להם בהם עניין ובפעילויות הקרובות לליבם.  הם לומדים  בעיקר מתוך התנסות בלתי אמצעית בסביבה הטבעית המעוררת ומזמנת פליאה, סקרנות ואתגר.

מתוך רצון להפיץ גישה זו וליצור שינוי מהותי בשטח,   אני מקדמת בשנים האחרונות דיאלוג עם אנשי חינוך באמצעות סדנאות, הכשרות קבוצתיות והדרכות פרטניות, בתהליך של חקירה למציאת הקשר והחיבור למקום האישי של כל אחד והערכים שמובילים אותו, לבין המקום המקצועי. אני משלבת  את שניהם  יחדיו בעבודה משותפת עם הילדים, ההורים, הקהילה והגננות שאותן אני מדריכה ומלווה.

במבט לאחור על הדרך המקצועית שעשיתי, אני שמחה על הבחירות, ההזדמנויות ועל הקשיים שנקרו בדרכי. כל אלה הניעו אותי ללמוד, להתפתח, לרצות לדעת עוד וזה מה שנתן ונותן לי את הכוח לפרוש כנפיים ולהמשיך להתקדם בתחום החינוך לגיל הרך, שהוא אבן היסוד ומפתח לשוויון הזדמנויות עתידי של ילדים.

בחרתי לסיים בציטוט שהוא מקור השראה בשבילי לאורך כל דרכי המקצועית:

"לילד הייתי נותן כנפיים, אך משאיר אותו לעוף בעצמו" (גבריאל גרסיה מרקס).